יום עיון: דמוקרטיה בשלטון המקומי

ב-19 באוקטובר 1999 התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה יום עיון בנושא "דמוקרטיה בשלטון המקומי". לקחו בו חלק פוליטיקאים מהשלטון המרכזי ומהשלטון המקומי וכן אנשי אקדמיה.

מטרת יום העיון הייתה להעלות את הבעיות המרכזיות של השלטון המקומי ולהצביע על כיווני התמודדות אפשריים עם הבעיות - הן ברמה העקרונית הן ברמה המעשית. הדיאלוג המשותף בין פוליטיקאים מהרמה הלאומית והמוניציפלית, תוך שילוב אקדמאים ובעלי ניסיון בנושא, אִפשר למשתתפים להכיר מקרוב את הבעיות היום-יומיות שהרשויות המקומיות בישראל מתמודדות עמן.

יום העיון נפתח בדברים קצרים של פרופ' דויד נחמיאס, שארגן אותו והנחה חלק מדיוניו. פרופ' נחמיאס הציג את השלטון המקומי בהקשרו הרחב - חשיבותו לדמוקרטיה. הוא קבע שהשלטון המקומי נמצא במשבר עמוק - הן של סמכות והן של אחריות - והזכיר לנוכחים כי מרבית השירותים מוענקים לאזרח על-ידי השלטון המקומי.

חיים רמון, השר לענייני ירושלים במשרד ראש הממשלה, הציג את בעיות השלטון המקומי כתולדה של אינטרסים פוליטיים של גורמים בשלטון המרכזי: השלטון המרכזי, ובפרט משרד הפנים שנשלט בשנים האחרונות בידי שרים סקטוריאליים, מעוניין בחולשתו של השלטון המקומי. חולשה זו מעניקה לפוליטיקאים ולאנשי המפלגות יכולת להשפיע על הנעשה בדרג זה. רמון ציין כי ללא שיתוף פעולה של שר הפנים, שינוי במצב הקיים יהיה בגדר תקוות שווא.

דבריו של רמון עוררו סוגיה נוספת - השותפות בתוך העירייה עצמה. כפי שהבהירו הדוברים, חולשת השלטון המקומי היא אכן פן מרכזי בדיון; אך מי מבטיח כי ראשי העיריות עצמם מייצגים את כלל תושבי הרשות, ומהי מידת השותפות הרצויה?

פרופ' שלמה חסון, שפיתח את דגם המִנהל השכונתי בישראל וליווה את תהליך חיזוק השכונות, התמקד בשאלות אלה. פרופ' חסון טען שחיזוק הרשות המקומית אינו פתרון לייצוג התושבים ולמילוי הצרכים שלהם. כדי להשיג ייצוג טוב יותר ומִנהל מקומי אפקטיבי ודמוקרטי, יש לשתף את התושבים בתהליך קבלת ההחלטות. פרופ' חסון מעגן את תהליך חיזוק השכונות בתוך תהליך חולשתה המתמשכת של הרשות המקומית. עם זאת, הוא אינו מטיל את יהבו על שינוי קונסטיטוציוני. לדבריו, אפשר וצריך לשנות את השיח הפוליטי ואת מעורבות התושבים גם ללא שינוי החוק. עידוד יזמה, חינוך ורפורמות על-ידי השלטון המקומי עצמו ביחסיו עם השכונות עשויים להיות צעדים חשובים ומועילים לשיפור המצב.

ח"כ מאיר שטרית, שהיה ראש עיריית יבנה, טען על סמך ניסיונו כי שיתוף תושבים מוביל לתוצאות טובות יותר - מבחינת העיר, מבחינת תחושת התושבים, ומבחינת הפוליטיקאי עצמו.

ח"כ רוני מילוא, שכיהן כראש עיריית תל-אביב, הצביע על הפוליטיקאים ועל האינטרסים שלהם כמקור לתחלואי העיריות. לדידו, הפתרון טמון בחקיקת חוק יסוד: השלטון המקומי, שיגדיר את סמכויות העיריות, חובותיהן, וכדומה. מילוא הצביע על שלושה תחומים עיקריים שבולטת בהם אזלת ידה של העירייה: הכנסות העירייה, הניהול השוטף ותכנון ובנייה. מילוא הבהיר שהכנסות העירייה אולי אינן מטרידות ערים חזקות כמו תל-אביב, אולם הן מקור לבעיה בקרב ערים שפוטנציאל הכנסותיהן נמוך יותר והן סמוכות על שולחן הממשלה. הניהול השוטף של עניינים הנמצאים בראש סדר העדיפויות של התושבים מופקע אף הוא לעתים מידי העיריות. דוגמה בולטת לכך היא החינוך: לראשי עיריות אין כמעט מעמד פורמלי בכל הנוגע לתהליכים צנועים יחסית כגון קביעת גודל הכיתות, ואין להם כמעט השפעה בנושאים כגון מינוי מנהלי בתי ספר, תכנית לימודים, וכדומה.

ראש עיריית אשקלון, בני וקנין, הציג עמדה שונה. הוא לא תלה את מצוקות הרשות המקומית אך ורק בשלטון המרכזי או במצב החוקתי, אלא גם בהיעדר יזמה של עמיתיו ובהחלטות ביורוקרטיות שרירותיות. לדעתו, הרשות המקומית יכולה להסתדר היטב גם ללא חקיקת חוק יסוד אם רק יינתן לה מרחב פעולה ניכר יותר.

לסיכום, הדוברים תיארו מציאות עגומה ביותר שבה פוליטיקאים אינם דואגים לאזרח הקטן, שאמור להיות מוקד העשייה כולה. גם כאשר מוסכם על הנוכחים כי יש לשתף את האזרחים, לא ברור מהי מידת השיתוף הרצויה וכיצד אפשר להבטיח שהשיתוף בתהליך קבלת ההחלטות ימומש בהחלטות משמעותיות. עתיד השלטון המקומי, כך הסכימו כולם, נעוץ בשינוי - בין אם באמצעות חקיקה שתעניק לרשויות יותר סמכויות, ובין אם באמצעות יזמות מלמטה שהתושבים יהיו שותפים להן.