בחירות בעולם: איטליה ובריטניה 2001

בשתיים מן המדינות החשובות באיחוד האירופי ומן הכוחות הכלכליים החשובים בעולם נערכו לאחרונה בחירות כלליות. באיטליה נערכה מערכת בחירות סוערת שבעקבותיה חלו חילופי שלטון, כאשר קואליציית המרכז-השמאל אשר הייתה בשלטון מאז 1996 הפסידה את המערכה לקואליציית המרכז-הימין בראשותו של איל התקשורת סילביו ברלוסקוני. בבריטניה, לעומת זאת, התנהל מסע בחירות מנומנם שבסופו זכו ראש הממשלה טוני בלייר ומפלגת הלייבור באמון מחודש של הציבור.

בשתיים מן המדינות החשובות באיחוד האירופי ומן הכוחות הכלכליים החשובים בעולם נערכו לאחרונה בחירות כלליות. באיטליה נערכה מערכת בחירות סוערת שבעקבותיה חלו חילופי שלטון, כאשר קואליציית המרכז-השמאל אשר הייתה בשלטון מאז 1996 הפסידה את המערכה לקואליציית המרכז-הימין בראשותו של איל התקשורת סילביו ברלוסקוני. בבריטניה, לעומת זאת, התנהל מסע בחירות מנומנם שבסופו זכו ראש הממשלה טוני בלייר ומפלגת הלייבור באמון מחודש של הציבור.

הבחירות הכלליות לשני בתי הפרלמנט נערכו ב-13 במאי 2001, לאחר מערכת בחירות מתוחה וסוערת שהתמקדה בעיקר בממד האישי של שני המועמדים לראשות הממשלה: פרנצ'סקו רוטלי, שעומד בראש קואליציית המרכז-השמאל מול סילביו ברלוסקוני שעומד בראש קואליציית המרכז-הימין.

מאז הבחירות הקודמות שנערכו ב-1996 שלטה באיטליה קואליציית עץ הזית (L'Ulivo) המורכבת ממספר רב של מפלגות מרכז-שמאל. המספר הרב של מפלגות הביא לחיכוכים לא-מעטים, ואכן מאז 1996 התחלפו ארבע ממשלות שבראשן עמדו שלושה ראשי ממשלה שונים. ייתכן שאי-יציבות זאת הייתה בין הגורמים לחוסר שביעות הרצון של האזרחים מביצועי הקואליציה. בעיה נוספת, כך נראה, נבעה מחוסר הכריזמה של ראשי הממשלות מטעמה. מודעת לבעיית המנהיגות, חיפשה קואליציית עץ הזית דמות אטרקטיבית כמועמדהּ לראשות הממשלה, ולשם כך מינתה את רוטלי, ראש עיריית רומא הפופולרי ובעל התדמית הצעירה והדינמית.

בראש הקואליציה הנגדית, קואליציית בית החירות (Casa delle Liberta) המורכבת ממפלגות מרכז וימין, המשיך לעמוד ברציפות מאז 1994 סילביו ברלוסקוני. אישיותו של ברלוסקוני הייתה הנושא הבולט במסע הבחירות יש פרשנים שאף כינו את הבחירות "משאל עם על דמותו של ברלוסקוני". אישיותו מעוררת מחולקת חריפה: יש התופסים אותו כאדם נקי כפיים אשר נרדף על-ידי תובעים שמאלנים ועל-ידי ממסד אליטיסטי הרואה בו נטע זר אחרים חושבים שהוא נוכל גדול ששרד עד כה מבלי להיתפס הודות למזל רב והודות לשליטתו בכמחצית מערוצי התקשורת באיטליה.

ברלוסקוני כבר כיהן בעבר כראש ממשלה למשך חודשים אחדים לאחר בחירות 1994, כאשר סחף את מפלגתו (Forza Italia!) ואת קואליציית המרכז-הימין לניצחון. אולם הניגודים הפנימיים בתוך הקואליציה שבראשה עמד - בין הליגה הצפונית הבדלנית לבין הברית הלאומית (AN) בעלת השורשים הפשיסטיים - הביאו לנפילת ממשלתו לאחר זמן קצר. הקרע הפנימי במחנה השמרני הביא לכך שבבחירות 1996 התמודדה הליגה הצפונית בנפרד - צעד אשר תחת כללי שיטת הבחירות המעורבת הנהוגה באיטליה מאז 1994 - היה משמעותי והביא למעשה לניצחון דחוק של קואליציית עץ הזית.

כדי שהדבר לא יחזור על עצמו ערך הפעם ברלוסקוני עבודה מקדימה מאומצת, שיישבה את הסכסוך בין שתי המפלגות הסוררות בקואליציה שלו. הליגה הצפונית חזרה להתמודד במסגרת הקואליציה - דבר שתרם לניצחון של המרכז-הימין.

כנראה שרוב אזרחי איטליה לא הוטרדו כל כך מן הבעיות המשפטיות שברלוסקוני הסתבך בהן (הוא חמק משלושה אישומים על-ידי ערעור בערכאות גבוהות או בזכות חוק התיישנות עוד כחמש חקירות עדיין מתנהלות נגדו) ומניגודי האינטרסים שנוצרים כתוצאה מתפקידיו המקבילים כראש ממשלה וכאיש עסקים. תחת זאת, הם נמשכו לתדמית ההצלחה שברלוסקוני משדר, ולהבטחותיו לרפורמות מקיפות ולהורדת מסים.

למרות שהבחירות היו צמודות, התוצאות היו חד-משמעיות. בשני בתי הפרלמנט זכתה קואליציית "בית החירות" ברוב מוחלט. רוב זה, בנוסף לעובדה שבתוך הקואליציה התחזקה Forza Italia על חשבון הליגה הצפונית והברית הלאומית, אמור לספק לברלוסקוני מצע יציב ונוח ליישום מדיניותו בחמש השנים הקרובות. אם אכן יצליח לשמור על יציבות למשך זמן יהיה הדבר שינוי מרענן בפוליטיקה האיטלקית, אשר התחלפו בה קרוב ל-60 ממשלות מאז תום מלחמת העולם השנייה.

בניגוד גמור למסע הבחירות המרתק שהתרחש באיטליה, הבחירות בבריטניה שנערכו ב-7 ביוני 2001 התנהלו על מי מנוחות. גם אירועים כמו פריצתה של מגפת הפה והטלפיים וכמו מהומות בין-גזעיות לא הצליחו להפיח רוח חיים במערכת הבחירות המנומנמת. גם לפער הגדול שנפער בין הלייבור לבין השמרנים - פער שהשתקף בסקרים - היה תפקיד בחוסר העניין היחסי שמשכו אליהן הבחירות. חוסר עניין זה התבטא בצורה בולטת בשיעורי ההצבעה הנמוכים. רק 59.1% מבעלי זכות הבחירה טרחו להופיע לקלפיות - שיעור נמוך ביותר לגבי בריטניה.

נראה שהמומנטום שיצרו טוני בלייר והלייבור בבחירות 1997 לא פסק. אמנם הלייבור הפסיד שישה מושבים בהשוואה לבחירות הקודמות, אך הוא עדיין מחזיק ב-412 מושבים - הרבה מעבר למספר המושבים הדרוש לרוב מוחלט בפרלמנט. השמרנים, בראשות דמות חסרת פופולריות כוויליאם הייג, לא הצליחו לקום מהקרשים לאחר התבוסה המוחצת בבחירות הקודמות. הם הצליחו אמנם להגדיל במעט את שיעור התמיכה בהם ולזכות במושב בודד נוסף, אך לשינויים זעירים אלה אין משמעות. הליברל-דמוקרטים, המפלגה השלישית בגודלה, הצליחו לזכות ב-52 מושבים (שישה נוספים ביחס ל-1997), והם מבססים את עצמם כחלופה של מרכז-שמאל, בעוד שהלייבור ממשיכה לגלוש אל מרכז המפה הפוליטית.

הכתוב מבוסס על אתרי בחירות באינטרנט ועל קטעי עיתונות.