עקפו אותך בעמידה בתור. לא נתנו לך זכות קדימה בכביש. כותרת בעיתון: חייל אושפז לאחר 'זובור' שביצעו בו חבריו ליחידה. פקיד במשרד ממשלתי ענה לשאלתך הלגיטימית בחוסר סבלנות ואולי אף בחוצפה. בתך חזרה מבית הספר ודיווחה על מכות שילדים הכו אותה בחצר. נשמע מוכר, לא? חוצפה, גסות, זלזול, אלימות – ישראלים רבים מאפיינים בתכונות אלו את יחסי הגומלין בין בני אדם בישראל. על אחת כמה וכמה תדמיתנו גרועה בעיני אומות בעולם. מה עושים? מרימים ידיים ומשלימים בלאות עם המצב? תולים את האשם בקדימת המצב הביטחוני על פני כל סוגיה אזרחית? לא ולא. אלוף הראבן מציע גישה אחרת: התנהגות מכבדת אדם אפשר ללמוד וחייבים ללמוד. ויש לו גם הצעות מעשיות.
בשנת 1991 היה אלוף הראבן ממקימי עמותת סיכוי – העמותה לקידום שוויון אזרחי. הראבן, איש אשכולות שבמשך עשורים רבים שירת את המדינה בתפקידים בכירים בחיל המודיעין, במוסד ובשירות החוץ, ואחרי כן במכון ון ליר בירושלים, הקים עם עמיתיו את העמותה כדי ליישם את השוויון האזרחי בין אזרחים יהודים וערבים בישראל, ברוח המחויבות של מגילת העצמאות. העמותה עוסקת בפיתוח יזמות, לרבות הפקת דוח שנתי על מצב השוויון של האוכלוסייה הערבית כפועל יוצא ממדיניות משרדי הממשלה, ופעולות לשיפור תפקוד הרשויות המקומיות הערביות. גם בתפקידיו הקודמים, עסק הראבן ביחסי יהודים–ערבים. בעשור האחרון הוא פנה גם לתחום המדרש החדש ביהדות. עד כה הוא הוציא שני ספרים בתחום זה, מתוך שימוש בפירוש חדש אגנוסטי: פנים אל פנים: שיחות חילוניות בין משה ואלוהים (החילוני) בהוצאת זמורה ביתן ואהיה אשר אהיה: מדרש פליאה לאדם השואל מהו להיות אדם בהוצאת כרמל. ספרו השלישי בתחום זה, לדעת שאיננו יודעים, יראה אור בקרוב בהוצאת ידיעות אחרונות.
'תוך כדי העיסוק בנושאים של שוויון אזרחי, הגעתי למסקנה ולהרגשה שבעצם מה שחסר במדינת ישראל לחלק ניכר מן האזרחים הוא ההכרה שיש לנו לפחות שתי זהויות משותפות'. הראבן מסביר: 'כולנו בני אדם וכולנו אזרחים. להיות אדם, זה לדעת לכבד כל אדם, באשר הוא אדם כפי שבא לידי ביטוי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. להיות אזרח, זו העצמה (empowerment) למכלול עשיר של זכויות אזרח'.
הראבן יודע היטב כי לא כולם מודעים לזכויותיהם האזרחיות ובוודאי אינם יודעים לדרוש את קבלתן. לכן הוא יזם את הפקת 'המדריך לאזרח: מדריך לזכויות ולחובות של האדם והאזרח בישראל' עם האגודה לזכויות האזרח בישראל. הספר, ידידותי למשתמש וכתוב באופן ברור ובסדר עניינים לוגי, נועד לשמש מורה נבוכים לכל אזרח בישראל בענייני זכויות וחובות. הספר ראה אור בעברית, בערבית וברוסית, ובחזונו של הראבן הוא יימצא בכל בית בישראל לעיון זמין, בדיוק כמו מדריך הטלפון. רוצים לדעת אם אפשר להקפיץ את הילד כיתה? עיינו בפרק 15 – הזכות לחינוך. קניתם מוצר שהתגלה פגום? יש לכם זכות לתיקון, להחלפה או לביטול – עיינו בפרק 21 על זכויות צרכנים. רוצים להפגין? לקבלת הנחיות עיינו בפרק 7 בנושא חופש הביטוי. צוות רב-תחומי השקיע שעות רבות בווידוא כל פרט. נוסף על המידע החוקי בכל נושא, בסוף החוברת יש רשימה ארוכה של ארגונים ומוסדות שאפשר לקבל בהם סיוע ומידע בכל תחום.
יופי. אז כולנו יודעים מה הזכויות (והחובות) האזרחיות שלנו. עכשיו איך יוצרים מציאות שבה אנשים גם מכבדים זה את זכויותיו של זה ובעיקר מכבדים זה את זה בהיותם בני אדם? לצורך כך הראבן וצוות יועצים ארגוניים-התנהגותיים משקיעים ממרצם כבר שמונה שנים בגיבוש והנחלה של פרויקט לקידום כבוד האדם בישראל.
'כבוד האדם הוא צורך אנושי בסיסי של כל אדם. צורך שיתייחסו אליו בצורה נאותה, פשוט משום ערכו כאדם', הראבן מבהיר. 'לכאורה מדובר בערך מוביל מבחינה יהודית ואוניברסלית כאחד – כל אדם נברא בצלם אלוהים, ובמבוא למגילת זכויות האדם באו"ם כתוב כי כל בני האדם שווים בכבוד ובזכויות. במדינת ישראל עוגַן הנושא באופן פורמלי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. והרי הפרדוקס: ערך שהוא צורך אנושי בסיסי וגם ערך יהודי ואוניברסלי חשוב נפגע קשה כל כך בחיי היום-יום בארץ'.
על רקע פרדוקס זה בחר הראבן לפתוח ביזמה להנחלת כבוד האדם לא רק כערך מופשט, אלא כהתנהגות יום-יומית. יש לציין כי אף שתופעות הפגיעה בכבוד האדם נרחבות, הראבן מודע היטב לאנשים הרבים שיחסם לאנשים אחרים מושתת על כבוד האדם, ומדגיש את קיומם: 'אמנם יש רבבות של אנשים בישראל שנוהגים כבוד לזולת בחיי היום-יום, אך מצב כבוד האדם בכללותו במסגרות רבות בארץ פגוע מאוד'.
כיצד מחוללים תמורה בהתנהגות? לא בהטפה ולא בהרצאה – רק בתהליך: 'לפני שמונה שנים הקמנו צוות יועצים התנהגותיים-ארגוניים, ובעבודה עם גופים אחדים פיתחנו במוסדות הליך שמוביל להתנהגות מכבדת אדם'. התהליך מבוסס על השתתפות מובנית בסדנאות. התמיכה הכספית בפרויקט הגיעה בשנים הראשונות מקרנות אחדות, בפרט מקרן גולדמן, אך השאיפה היא שכל מוסד יממן את מנחי הסדנאות אצלו. אבי שחף ויואב פק גיבשו את צוות המנחים הארגוניים, והמגמה היא להכשיר מנחים בכל ארגון, כדי לבטל את עלות הייעוץ החיצוני. כך יוכלו המנחים לשמש סוכני שינוי פנים-ארגוניים.
להצלחת התהליך להנחלת כבוד האדם יש חמישה תנאים בסיסיים:
- העומד בראש הארגון מוביל את התהליך. מחויבותו משמשת דוגמה אישית לכל העובדים בארגון.
- הפרויקט חייב לכלול את כל השותפים בארגון.
- התהליך מועבר בעיקר בסדנה שבה המשתתפים משוחחים על התנסויות אישיות, מתוך יצירת מודעות אמפתית להתנהגות כלפי האחר, כפי שהיינו רוצים שיתנהגו כלפינו.
- בכל ארגון מוקם צוות הממַסד את המשך הפעילות בארגון.
- התהליך כולל הפקת משוב מן ההתחלה: בתחילת התהליך כל המשתתפים משיבים על שאלון בעניין מצב כבוד האדם בארגון; לאחר תקופה מסוימת השאלון מחולק בשנית, וכך אפשר לבדוק באילו תחומים הושגה התקדמות ואילו תחומים עדיין טעונים שיפור.
הפרויקט יושם בכמה בתי ספר, ביחידות אחדות בצבא, במחלקות עבודה סוציאלית בעיריות ובגופים ציבוריים. עד עתה במקומות שהתקיים תהליך מתמשך התקבלו משובים חיוביים ביותר. דוגמות בזק להמחשה: במחלקה לעבודה סוציאלית בעירייה דיווחה קבוצה בתחילת הסדנה כי המנהלת נוהגת לצעוק עליהם; אחרי שבועיים היא פיתחה מודעות להתנהגותה זו ושינתה אותה. בבסיס אימונים הביע סגן אלוף ספקות בנחיצות התכנית, נוסף על עומס המחויבויות של הסגל ביחידה; אחרי שש שעות שיח הוא הודיע ששינה את דעתו והבין כי אם יכבד את החיילים הוא ימלא את תפקידו באופן יעיל יותר. בית ספר טכנולוגי דיווח כי התהליך חולל תמורה עמוקה – כל האקלים בבית הספר השתנה, וגם דרכי ההוראה בו.
הראבן מדגיש: 'שאלת המפתח היא איך ממשיכים ומרחיבים את התהליך. יש למצוא מנהיגים לכבוד האדם, שלא מפחדים מהתהליך. היו מנהלים בבתי ספר שהפחידה אותם האפשרות לערעור המבנה ההייררכי: האם כבודו של תלמיד בתור אדם יהיה שווה לכבוד של המנהל?! העמקת כבוד האדם בישראל תיתכן רק אם יהיו לה מנהיגים בשטח'.