אנטי-פוליטיקה

אפשר לאבחן סוגים שונים או דרגות של אנטי-פוליטיקה: החל בשלילה מהותית של הפוליטיקה ושל המערכת הפוליטית; עבור דרך אנטי-פוליטיקה המעוגנת בדרישה להחלפת המשטר הקיים באחר; וכלה באנטי-פוליטיקה הניזונה מביקורת כלפי המשטר הקיים ומדרישה לערוך בו שינויים.

הגישה המוכרת ביותר השוללת מהותית את הפוליטיקה כמערכת היא הגישה האנרכיסטית, שרואה בכל סוג של ארגון פוליטי-מדינתי צורה של דיכוי. עמדתם של האנרכיסטים היא ש'ניצול וממשל הם שני ביטויים צמודים של הדבר הקרוי פוליטיקה'.[6] לתפיסתם, הפוליטיקאים אינם יכולים להיקרא באמת נבחרי העם משום שהם 'קומץ יחידים בעלי זכויות יתר [... ש]למעשה אף אינם נבחרים אלא על ידי אספסוף שמכנסים ביום הבחירות ושאינו יודע למה לו לבחור ובמי לבחור'.[7]

גישה אחרת השוללת מיסודה את הפוליטיקה החילונית, מקורה באמונה דתית שענייני הכלל צריכים להתנהל על פי הקודקס והציווי הדתי. כך,  למשל, הסלידה של אמריקנים רבים מהפוליטיקה מוסברת בין היתר בעובדה ש'בתרבות הפוליטית האמריקנית נטועה האמונה שעל הממשל לעלות בקנה אחד עם "ציווי עליון", שהוא החוק האולטימטיבי'.   הוא הדין לגבי הפונדמנטליזם האסלאמי, שבבסיסו עומדת הטענה שדת האסלאם היא למעשה צורת ממשל. 

במובנים מסוימים אפשר לטעון כי גם הגישה הליברטריאנית, הנוסח הקיצוני של הקפיטליזם שאת גילוייה אפשר למצוא גם היום באגפים הימניים של הניאו-ליברליזם האמריקני, מכילה יסוד חזק של אנטי-פוליטיקה.[10] סלידה זו מהפוליטיקה עולה בקנה אחד עם התפיסה הליברטריאנית שממסדים פוליטיים, מעצם טבעם, עסוקים בקידום טובת עצמם וטובת העומדים בראשם במקום בקידום טובת האזרח.[11] על פי גישה זו, רעיון הייצוג מופרך מעיקרו, שכן האזרח היחיד, המאורגן במסגרת קהילתית קטנה, הוא שמכיר באופן הטוב ביותר את האינטרסים שלו, וכל מנגנון שנועד למנוע פעולה יחידנית-אינטרסנטית מתערב באופן שלילי בפעילות 'היד הנעלמה', האמורה לווסת את השוק הכלכלי-חברתי.

כאמור, האנטי-פוליטיקה יכולה ללבוש גם צורה של דרישה להחלפת משטר קיים באחר. זוהי תופעה נפוצה במשטרים אוטוריטריים. במקרים אלו האנטי-פוליטיקה צומחת על רקע תהליכי דמוקרטיזציה והיא נובעת מרתיעה ארוכת שנים של האזרחים מהממסד הפוליטי הרודני, שבחירות חופשיות, אחריותיות  וייצוג אמיתי הם זרים לו.[12] במקרה ההפוך, אנטי-פוליטיקה יכולה לצמוח דווקא על רקע מעבר ממשטר דמוקרטי לאוטוריטרי, שם היא משמשת ככלי בידי המשטר האוטוריטרי בבואו להצדיק את שלטונו הלא דמוקרטי במערכת עולמית המאדירה את הדמוקרטיה. זאת  בתירוץ של כישלונה כביכול של השיטה הפוליטית הדמוקרטית המושחתת או הלא יעילה שקדמה לו וכן במטרה להצדיק הדרה שיטתית של האזרחים מן הזירה הפוליטית בטענה שמעורבות אזרחית דרך המנגנונים הפוליטיים המוכרים, כגון מפלגות או בחירות חופשיות, היא גורם מפריע לניהול יעיל של ענייני הכלל והמדינה.[13]

גם בגישה הקהילתנית אפשר לאתר היבטים מסוימים של אנטי-פוליטיקה. גישה זו, המציעה את הקהילה כבסיס לסדר חברתי מקביל למדינה, ולפעמים אפילו במקום המדינה, מבקרת את הממסד הפוליטי המדינתי בטענה שהיא גורם הפוגע הן באמון שבין האזרח למדינה (אימון אנכי) הן באמון שבין האזרחים לבין עצמם (אמון אופקי), מה שמביא לשחיקת ההון החברתי.[14] הקהילתנות יכולה לצמוח גם מתוך ייאוש מכישלונה של המדינה לנהל כראוי את ענייני הכלל ורצון בהסתגרות במסגרות קרובות, קטנות ומנוכרות פחות מן המדינה הגדולה המרוחקת.[15]

סוג שלישי ונפוץ ביותר של אנטי-פוליטיקה הוא, כאמור,  ביקורת מחריפה על מערכת דמוקרטית קיימת ודרישות לערוך בה שינויים בשל חוסר שביעות רצון חריף ומתמשך מתפקודה של המערכת הפוליטית ושל הפוליטיקאים בדרך כלל בשלושה מישורים: מישור (אי-)היעילות, מישור (אי-)הקשב לאזרח ומישור (אי-)ניקיון הכפיים. סוג כזה של אנטי-פוליטיקה שכיח היום במדינות דמוקרטיות רבות ואותו אנו מזהים גם בישראל.

עיצוב התמונה: שי בז, מתוך תערוכת "קומדינה-60 שנה לישראל" בית הספר חשיפה לאומנויות התקשורת, הטלוויזיה והמולטימדיה, של האוניברסיטה הפתוחה

ניתוח הממצאים בחוברת מדד הדמוקרטיה 2008 מצביע על גילויים ברורים של אנטי-פוליטיקה בישראל של היום.[21] כאן נעמוד על התופעות הנסקרות במדד בקיצור רב:

• אי-אמון במוסדות של הדמוקרטיה הישראלית – הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, המפלגות הפוליטיות ועוד. האמון במוסדות אלו נמצא בירידה מתמדת, הולכת ומחריפה. היום שיעורי האי-אמון הגבוהים מרמזים על האפשרות שאנו נמצאים כבר על סף אבדן הלגיטימציה של מערכת השלטון.
  
  
• הרבה כבר נכתב על הירידה המתמשכת בשיעור ההשתתפות בבחירות בישראל.[22] שיעור האזרחים שיש להם היום מפלגה מועדפת שלתחושתם מייצגת כראוי את השקפותיהם אינו עולה על מחצית הציבור. אין תמה אפוא שהיום יש הקוראים בגלוי להימנע מהצבעה בבחירות הקרובות כדי לטלטל את המערכת ואת הפוליטיקאים (למשל, 'אין מנוס מטיפול בהלם למערכת המחוקקת והמבצעת. את המגמה שהתחילה בבחירות הקודמות, של ירידת שיעור ההצבעה כסמן של חוסר שביעות רצון מהמערכת הפוליטית, יש לחזק על ידי אי הצבעה' 23).
  
  
• התחושה הרווחת בציבור בישראל היום היא שהמערכת הפוליטית אטומה לקולו של האזרח ולצרכיו וחדלה למלא את חובותיה (למשל, 'בשאלות הדורשות מנהיגות, הכרעה בין עמדות מנוגדות, עמידה מול אופוזיציה – בשאלות האלה הממשלה מדברת ולא עושה. ומן החומרים האלה בדיוק עשוי הייאוש של האזרחים: מדיבורים שלא יוצאים מהם מעשים' 24).
  
  
• מעל הכול, מכל עבר נשמעים הקולות שהפוליטיקאים אינם בעלי כישורים מוסריים ראויים; ושהפוליטיקה כעיסוק מתאימה היום רק למי שנכון להגמיש את אמות המידה המוסריות שלו מעבר לסביר ולראוי (למשל, 'כאשר אובדת האמינות של האליטה הפוליטית – התפוררות הדמוקרטיה היא רק עניין של זמן ותנאים. מסיבה זו השחיתות על כל סוגיה דומה לרעל המוחדר בשיטתיות לגוף האדם. [...] מאז החלו מתבססים המשטרים הדמוקרטיים הראשונים, באירופה של סוף המאה ה-19, היתה שאלת טוהר המידות עקב אכילס של השיטה. [...] גם בישראל, אם נמשיך להתעלם מהמציאות, תוטח לבסוף טענה דומה, והיום שבו יישמעו ברחובותינו קריאות הקרב שההיסטוריה זוכרת לדיראון – "כולם גנבים" ו"לנקות את האורוות" – עלול להיות קרוב יותר ממה שנראה לעין' 25). 

C. Hay, 2007. Why We Hate Politics, Cambridge: Polity Press: 1 1

2  G. Stoker, 2006. Why Politics Matters: Making Democracy Work, Basingstoke, UK: Palgrave Macmillan: 47–48

3  C. Boggs, 2000. The End of Politics: Corporate Power and the Decline of the Public Sphere, New York and London: The Guilford Press: 12

4  J. Lewis, S. Inthorn and K. Wahl-Jorgensen, 2005. Citizens or Consumers?,

Maidenhead: The Open University Press: 5
  או כפי שכתב אחד ממבקרי התופעה:‘Anti-politics is a flight from responsibility, disguised as virtue’: http://armsandinfluence.typepad.com/armsandinfluence/2004/05/power_and_antip.html 

6  מ' בקונין. ראו א' יסעור (עורך), 2004. אנרכיזם: אנתולוגיה, תל אביב: רסלינג: 56.

7  ראו יסעור (שם): 64.

8  M. Nelson, 1995. ‘Why Americans Hate Politics and Politicians’, PS: Political Science and Politics, 28 (1): 73

9  S. Zubaida, 1993. Islam, the People and the State: Political Ideas and Movements in the Middle East, London: I. B. Tauris: 1 

10  ראו בוגס (לעיל הערה 3).

11  נלסון (לעיל הערה 8): 72–77.

12  לדיון בתהליכים שמתרחשים במדינות מזרח אירופיות קומוניסטיות לשעבר ראו:

A. Renwick, 2006. ‘Anti-Political or Just Anti-Communist? Varieties of Dissidence in East-Central Europe and Their Implications for the Development of Political Societies’, East European Politics and Societies, 20: 286–318; G. Eyal, 2000. ‘Anti-Politics and the Spirit of Capitalism: Dissidents, Monetarists, and the Czech Transition to Capitalism’, Theory and Society, 29: 49–92; J. Dryzek and L. Holmes, 2000. ‘The Real World of Civic Republicanism: Making Democracy Work in Poland and the Czech Republic’, Europe–Asia Studies, 52: 1,043–1,068; V. Tismaneanu, 2001. ‘Civil Society, Pluralism, and the Future of East and Central Europe’, Social Research, 68 (4): 979–991. לדיון במקרה הלטינו-אמריקני ראו J.P. McSherry, 1998. ‘Politics of Antipolitics: The Military in Latin America’, Journal of Third World Studies, 15 (1) (Spring):  301–305; E. Peruzzotti, 2002. ‘Towards a New Politics: Citizenship and Rights in Contemporary Argentina’, Citizenship Studies, 6 (1): 77–93

13  לדיון בשלטון פופוליסטי במזרח אסיה ראו:

K. Jayasuriya and K. Hewison, 2004. ‘The Antipolitics of Good Governance’, Critical Asian Studies, 36: 571–591.

לדיון במשטרים צבאיים באמריקה הלטינית ראו מקשרי (לעיל הערה 12)

14  בהקשר של שחיקת ההון החברתי ידוע חיבורו של פטנם: R. Putnam, 1995. ‘Bowling Alone: America’s Declining Social Capital’, Journal of Democracy, 6: 65–78. וראו גם A. Etzioni, 1993. The Spirit of Community: Rights, Responsibilities and Communitarian Agenda, New York: Crown Publishers

15  כך למשל במקרה של מדינות באפריקה. ראו ו' עזריה ונ' חזן, 2005. 'הינתקות מן המדינה באפריקה: לקחים מגאנה וגינאה', בתוך: ב' קימרלינג (עורך), סוציולוגיה של הפוליטיקה: מקראה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה: 353–380.

16  להבדיל מדה-פוליטיזציה ברמת מקבלי ההחלטות, שהיא הניסיון (שלעתים קרובות תומכים בו מוסדות כלכליים בין-לאומיים) לנתק את קבלת ההחלטות הלאומית – בראש ובראשונה בנושאים מוניטריים ופיסקליים – משיקולים 'פוליטיים', כלומר אלקטורליים וקואליציוניים. מבקריה של דה-פוליטיזציה כזו בדרג מקבלי ההחלטות טוענים שהיא מבודדת את מקבלי ההחלטות מהתהליך הפוליטי הדמוקרטי, מחסנת אותם מאחריותיות ודיווחיות ומעמידה אותם מעל הביקורת ההכרחית לשמירת ריבונות העם. ראו למשל היי (לעיל הערה 1): 91.

17  A.O. Hirschman, 1978. ‘Exit, Voice, and the State’, World Politics, 31 (1): 90–107

18  נתוני ההצבעה במדינות מורים שבאופן כללי שיעור המצביעים בדור הצעיר נמוך במובהק משיעור המצביעים בקבוצות הגיל המבוגרות יותר, ומגמה זו מעלה את החשש שמדובר בדור שלם המפנה את גבו לפוליטיקה ממסדית. להלן ממצא אחד המלמד על חומרת הבעיה: בבחירות 2001 בבריטניה השתתפו רק 39% משכבת המצביעים הצעירים ביותר; לעומת זאת שיעור המשתתפים בהצבעה במסגרת תכנית הראליטי Pop Idol של אותה שנה היה גבוה משיעור המצביעים הכולל למפלגה הליברלית (המפלגה השלישית בגודלה בבחירות ההן). ראו לואיס ואח' (לעיל הערה 4): 2.

19  ראו למשל D. Bell, 1962. The End of Ideology: On the Exhaustion of Political Ideas in the Fifties, New York: Collier Books

20  ראו לואיס ואח' (לעיל הערה 4): 3.

21  א' אריאן ואח', 2008. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2008: בין המדינה לחברה האזרחית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה

22 אם נבחן רק את שלוש מערכות הבחירות האחרונות בישראל, ניווכח לדעת שב-1999 היה שיעור ההצבעה 78.7%, ב-2003 – 68.9%, ואילו ב-2006 הגיע שיעור ההצבעה לשפל חסר תקדים – 62.5%.

23  י' ניצן, 15 ביולי 2008. 'לא להצביע בבחירות', nfc:
http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-30602-00.html?tag=22-02-28 

24  נ' קלדרון, 20 ביולי 2008. 'על הייאוש ועל האבל', Ynet 

25  ז' שטרנהל, 23 במאי 2008. 'האזרח מבין שהכל עומד למכירה', הארץ Online

• קראו אודות הפרויקט העוסק בנושא זה: ה(אנטי-) פוליטיקה החדשה והשפעותיה על הדמוקרטיה בישראל 
• ראו 'מדד הדמוקרטיה הישראלית 2008: בין המדינה לבין החברה האזרחית'