הדיון התמקד ביתרונות ובחסרונות של יישום החוק הנורווגי בארץ (חוק שלפיו יש להפריד בין חברי הכנסת לבין השרים) ובמנגנונים אפשריים להענקת סיוע מקצועי לוועדות הכנסת ולחברי הכנסת, דוגמת מנגנונים להגבלת כמות הצעות החוק שחבר כנסת רשאי להציע, מנגנונים לסיפוק מידע מקצועי בעזרת שילוב עבודה עם מכוני מחקר פנימיים וחיצוניים, חיוב נוכחות בוועדות והגבלה על כמות הוועדות שחבר כנסת רשאי להשתתף בהן.
הדיון השני עסק בבית העליון. במהלך דיון זה הועלו נימוקים בעד ונגד הקמת בית עליון, נדונו היבטים מעשיים להקמת בית עליון, והועלו הצעות חלופיות, ובהן הצעה לחלק את בית הנבחרים לשני גופים, ואחד מהם יהיה מעין 'בית עליון' וישמש חסם לחקיקה, והצעה להקמת ועדות לאומיות במיוחד לצורך דיון בנושאים מהותיים, בלא הקמת בית עליון.
הדיון על אודות בית עליון, יותר משהביא ליישום הרעיון להקמת בית עליון, היה מהלך תאורטי היפותטי שאפשר למשתתפי הדיון לבחון את התרבות הפוליטית הקיימת בישראל, בבית המחוקקים הקיים, דרך הפריזמה של אידאת הבית העליון. הכמיהה שהעלו המתדיינים להקמת גוף תבוני ושקול המושתת על ערכים ואינטרסים לאומיים מלמדת כי הכנסת, כפי שהיא היום, אינה מצטיירת כגוף כזה.
הנושא השלישי שעלה לדיון היה שיטת הבחירות. על שיטת הבחירה הישירה נאמר שהיא חיזקה את הקשר בין הון לשלטון והובילה לשחיקה באמון של הציבור במוסדות. הדיון עסק גם במעבר לשיטת בחירות אזורית – רעיון זה זכה לתמיכתם של חלק מהמשתתפים ולהתנגדותם של אחרים. עוד דיברו על אי-אמון קונסטרוקטיבי ועל שינוי אחוז החסימה, והמסקנה מהדיון הייתה שיש צורך בבחינה מעמיקה של שינוי שיטת הבחירות. בהקשר זה נאמר ששינויים תכופים עשויים לפגוע באמון הציבור ולגרום קשיים בהפנמתם, ולפיכך מומלץ שינוי מדורג ולא שינוי המורכב מגורמים רבים בעת ובעונה אחת.