משטרה

על רקע הגיוס המזורז של כיתות הכוננות במלחמת "חרבות ברזל" וקיצור ההכשרות למתנדבים, כיצד מתנהל תהליך הגיוס? האם מותר להקים כיתת כוננות שכונתית? כל השאלות והתשובות.

פוליטיזציה בתחומים נרחבים מהשירות הציבורי ועד האקדמיה, צמצום מתמשך של חופש הביטוי והחלשה עיקשת של מערכת המשפט. שורה הולכת ומתארכת של הצעות חוק, מהלכים מיניסטריאליים והתבטאויות שנויות במחלוקת מלמדת שבצל המלחמה ועל אף ההצהרות על זניחתם, הכוונה והביצוע של התהליכים להחלשת הדמוקרטיה שהחלו ב-2023 עדיין על סדר היום.

בתשובתה לבג"ץ הדגישה היועמ"שית כי התיקון לפקודת המשטרה שנוגע לסמכויות השר לביטחון לאומי לא מגדיר או מגדר את היקף המעורבות של השר בפעילות המשטרה ולא מספק ערובות, בלמים ואיזונים לשמירה על זכויות אדם ושלטון החוק. היא מציעה להציב גבולות ברורים, הן בפני הדרג הפוליטי והן בפני שרשרת הפיקוד במשטרה, לפיהם התערבות פוליטית בהפעלת הכוח המשטרתי אינה חוקית ופוגעת באמון הציבור במשטרה.

כמחצית (50.5%) מהנשאלים היהודים במדגם מרגישים שמדיניות רישוי כלי הירייה החדשה משפרת את תחושת הביטחון האישי שלהם, לעומת 23% שחשים שפגעה בה • בקרב הערבים 34% השיבו כי המדיניות החדשה פוגעת בתחושת הביטחון שלהם וכמעט חמישית (19%) השיבו כי היא משפרת את תחושת הביטחון שלהם. 36.5% השיבו שתחושת הביטחון האישי שלהם אינה מושפעת ממנה • פילוח מדגם היהודים לפי מחנות פוליטיים מראה הבדלים גדולים: הרוב בימין השיבו כי המדיניות החדשה משפרת את תחושת הביטחון האישי שלהם לעומת מיעוט בלבד בקרב המרכז והשמאל. רוב מקרב השמאל (58%) וחלק גדול מקרב המרכז (36%) חשים כי נפגע ביטחונם האישי • בקרב היהודים שביישוביהם יש כיתת כוננות, כמעט שלושה רבעים השיבו שהמהלך תרם לשיפור תחושת הביטחון האישי שלהם.

בציבור היהודי, 55% מעריכים בחיוב את תפקודו של הרמטכ"ל הלוי ו-46% את תפקוד שר הביטחון גלנט, עלייה לעומת 40.5% באוקטובר • ביחס לתיאום עם ארה"ב לקראת המשך המלחמה, 49% מהיהודים סבורים שעל ישראל לפעול רק לפי שיקול הדעת של מנהיגיה, אולם בפילוח פוליטי עולה רוב בשמאל ובמרכז (בהתאמה 82.5% ו-64.5%) התומך בתיאום, לעומת רוב בימין (64%) הסבורים כי על ישראל לפעול רק לפי שיקול הדעת של הנהגתה.

הוועדה הצביעה על קיומה של "תרבות רעה" של העדר נטילת אחריות, ועל מחדלים וכשלים בהתנהלות שורה של גופים, ובהם משרדי ממשלה, המשטרה, המועצה האזורית. היא הטילה אחריות אישית שיש בה אשם על 16 מהמעורבים ואף המליצה ליועצת המשפטית לממשלה להמשיך בבדיקה לגבי חלקם.

על אף הכפלת מספר הנרצחים בחברה הערבית בשנה האחרונה ואתגר השמירה על נבחרי הציבור, תוכנית החומש למאבק באלימות ובפשיעה בה תקוצץ משמעותית. דווקא עכשיו, לקראת הבחירות והיום שאחריהן, יש למנוע את הקיצוץ ולדאוג יותר לביטחון האזרחים והנבחרים ברשויות הערביות.

לנוכח רגישות תקופת הרמדאן והמציאות החדשה של ביטחון הפנים, על המשטרה להבהיר הן למתנדבים בכיתות הכוננות והן לבעלי הנשק ברישיון את המגבלות החלות עליהם. בנוסף, עליה להבטיח שהתארגנויות אזרחיות חמושות לא יפעלו עצמאית, שמא יסכנו את הציבור ואת פעילות גופי הביטחון.

38% בעד קיומן בתום המלחמה ושליש תומכים בהודעה על בחירות מיד ועריכתן כחוק בעוד 90 יום • פחות ממחצית מהיהודים ורק כרבע מהערבים חושבים שישראל דואגת כראוי לביטחון אזרחיה • בראש דירוג מטרות המלחמה הציבו 47% מהיהודים את השבת החטופים ו-42% את מיטוט החמאס, בהשוואה ל-69% ו-8% בהתאמה בקרב הערבים.

טיוטת התקנות יוצרת מצב שבו כמעט 12 אלף בעלי רישיון כלי ירייה פרטי או רישיון מאבטח יהיו זכאים להארכה אוטומטית של חצי שנה בתוקף הרישיון שלהם, וכ-13 אלף בעלי רישיונות יהיו זכאים להארכה אוטומטית בתוקף הדרישה לעבור הכשרת חידוש או ריענון. הדבר מגביל את יכולת הפיקוח המצומצמת ממילא של המשרד לביטחון לאומי, לרבות הפיקוח על מיומנות בשימוש בנשקים.

בית המשפט העליון קבע בעבר שעקרון ההגנה העצמית אינו נותן אישור לנושאי נשק לעשות בו שימוש נגד מי שאינו מהווה סכנת חיים ברורה ומידית. חשוב שגורמי אכיפת החוק ורשויות התביעה יבהירו בפני המתחמשים החדשים את גבולות עקרון ההגנה העצמית וכן שהמשטרה תהיה מעורבת יותר בתהליך ההכשרה והריענון של בעלי רישיונות הנשק – הכל במטרה להציל חיי אדם.

חלק מההתארגנויות הבלתי מוסדרות מוקמות ככיתות כוננות מקומיות או שכונתיות, אחרות פועלות באופן נרחב יותר. חשוב שהמשטרה תפעל באופן אקטיבי נגד ההתארגנויות העצמאיות החמושות, למשל באמצעות חיזוק המשמר האזרחי. במקביל, המחוקק נדרש לבצע תיקוני חקיקה שיחדדו את האיסור לקחת חלק בהתארגנויות חמושות ובלתי מוסדרות.

פרופ' סוזי נבות משוחחת עם ח"כ יואב סגלוביץ, לשעבר סגן השר לביטחון הפנים וראש אגף חקירות במשטרה, על מדיניות רישוי כלי הירייה החדשה שמנהיג המשרד לביטחון לאומי.

יוחנן פלסנר משוחח עם עו"ד מירית שרעבי וניצב בדימוס אמנון אלקלעי, לשעבר ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל, על משמעות והשלכות מדיניות רישוי הנשק החדשה של המשרד לביטחון לאומי על ביטחון האזרחים במרחב הציבורי בעורף.

דווקא בחסות הממשלה שדיברה בהרחבה על משילות מתאפשרים כיום תהליכים שמובילים לכאוס בביטחון הפנים. פעילות הגורמים האזרחיים עלולה להביא לפגיעה ממשית בניהול הביטחון בתוך גבולות ישראל ולכן דרושים הן חיזוק כוחות השיטור ואכיפת החוק במדינה והן מניעת התאגדות אזרחית חמושה עצמאית.

עדכון תכנית ההכשרה למבקשי רישיון נשק, העלאת המודעות בקרב פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לדווח על מסוכנות בעלי רישיון וקו לדיווח על מסוכנות הם כמה מההמלצות שראוי לאמץ נוכח הרחבת תקנות הזכאות לרישיונות לכלי ירייה פרטיים.

למרות מתקפת ה-7 באוקטובר, שיעור היהודים האופטימיים לגבי עתידה של ישראל עלה משמעותית, מ-52% ל-65.5%. בציבור הערבי לא חל שינוי.

האמון בממשלה הוא הנמוך ביותר מאז תחילת המדידות ב-2003 ועומד על 18% בלבד. עיקר הירידה באמון היא במחנה הימין: מ-42% ביוני האחרון ל-31% כיום.

תקנות כלי היריה החדשות נוטות באופן קיצוני לעבר הזכאות להחזקה בנשק פרטי, ללא האיזון או הפיקוח הנדרשים. קיים חשש שהן הותקנו במהרה ובחסות מצב החירום, ללא התחשבות בהשלכות המסוכנות של ההרחבה הדרמטית של הזכאים לרישיון.

מאז תחילת המלחמה השתמשה הממשלה בסמכויות המוקנות לה במצב חירום והתקינה תקנות שעת חירום במעמד של חקיקה ראשית של הכנסת, המותקנות בלא אישור הכנסת. ניתן להתקינן אם מצב החירום מחייב זאת ואין אפשרות לחקיקה רגילה, אך בהעדר הבלמים הרגילים, הן עלולות לסכן את שלטון החוק ולהעלות חשש לפגיעה מופרזת בזכויות האדם ובמיעוטים.

רבים מאלה שהתייצבו ראשונים מול מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר היו שוטרות ושוטרים: הראשונים להגיב, להגן, ליפול, בטרם הגיעו כוחות צה"ל. ועם זאת, הביצועים בשגרה של המשטרה, שלאורך שנים "הורעבה" תקציבית וגם נקרעה במחאה נגד ה"רפורמה", לא מצליחים עדיין לשקף את מסירותם של המשרתים בה. ביום שאחרי המלחמה היא ראויה להכרה קולקטיבית.

יצירת מאגר מידע כה רגיש בידי המשטרה מעלה חשש לדליפה ואף לשימוש לרעה על ידי בעלי הגישה אליו. הצבת מערך המצלמות החכמות במרחב הציבורי, כפי שמציע תזכיר החוק, גם ימנע מאנשים להתנהג באופן חופשי ולממש את זכויותיהם הפוליטיות. האם אנחנו, כחברה דמוקרטית, רוצים שהטכנולוגיה הזו תימצא בידי המשטרה?

החוק מתמקד בזיהוי פנים אנושיים באמצעים מבוססי בינה מלאכותית לא רק כדי לפענח חשד לפשע ולאתר חשודים ספציפיים בדיעבד אלא גם להקמת מערכת "מעקב המונים" של מצלמות שמאפשרות לזהות עוברים ושבים ככלי מניעתי, בהפעלתה הבלעדית של המשטרה. מדוע הוא מסוכן, פוגעני ועלול להחריג את ישראל מהמדינות המתוקנות? השאלות והתשובות.  

מערכות בינה מלאכותית לזיהוי פנים מסוגלות לנתח מצבי רוח, נטייה מינית, מוצא אתני ואף נוטות לטעות בבואן להבחין בין אנשים בעלי גוון עור פנים כהה. הפעלתן בסמכות רחבה ובלעדית של המשטרה, כפי שמוצע בתזכיר, תגרור שגיאות חמורות באכיפה ותשוב לציבור כבומרנג.

רק חמישית יתמכו בעמדה שגם אם בג"ץ יפסוק שעל שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים הוא יסרב לעשות כן. 61% סבורים שביטחון הפנים בהיבטי הפשיעה והטרור גרוע יותר מבתקופת הממשלה הקודמת. בקרב מצביעי הליכוד רק 16% חושבים שהמצב השתפר.

תכניתו של שר האוצר לפקח על הקצאת המשאבים לרשויות הערביות המוצעת הופכת את הפשיעה והאלימות לחזות הכל, כאילו כל בעיות השלטון המקומי הערבי קשורות לעלייה בכוחם של ארגוני הפשיעה. קשה להשתחרר מן התחושה כי התכנית נגועה בשיקולים זרים ואינה מציעה טיפול אקוטי בגורמי העומק החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של התופעה.

הממשלה ה-37 שואפת להרוס את המונופול על השימוש הלגיטימי בכוח, מקדמת מדיניות וחוקים הנוגדים את רוחה הדמוקרטית של ישראל ותוקפת את מוסדות המדינה ובהם הגורמים המקצועיים במנהל הציבורי. הערעור הגורף של המוסדות משמש מנהיגים פופוליסטים כדי לאיים לא רק על הדמוקרטיה הליברלית - אלא על המדינה עצמה.

בימין הדעות בנושא מגוונות: רוב גדול ממצביעי הציונות הדתית לא מאבחנים מצב חירום לעומת מחצית בלבד ממצביעי הליכוד. כשליש מהציבור בלבד סבורים כי ביטול עילת הסבירות טוב לישראל. נוכח אזהרות חברות הדירוג הבין-לאומיות, רוב מצביעי האופוזיציה חוששים למצבם הכלכלי האישי לעומת רוב ממצביעי הקואליציה שאינם חוששים מכך.

אישור היועמ"שית להפגין בנתב"ג מתוקף היותו מרחב ציבורי והאור הירוק לפזר את ההפגנה רק אם יש הסתברות לפגיעה קשה בסדר הציבורי מיישמים נכונה את הדין הבין-לאומי, המחייב את ישראל לאפשר את מימוש הזכות להפגין בדרכים לא אלימות. השוואות שנעשו בתקשורת בין האכיפה במחאה הנוכחית לבין זו שננקטה בהפגנות אחרות ואלימות בהרבה אינן רלוונטיות.

אין מקום להקמה של גוף שיטורי־ביטחוני חדש במדינת ישראל. הקמה של גוף חדש כזה, לא רק שלא תקדם את התכליות לשמן החליטה הממשלה על הקמת המשמר הלאומי, אלא אף צפויה לסכל את הגשמתן של תכליות אלה ולגרום לקשיים נוספים. תחת ההקמה של גוף שיטורי־ביטחוני חדש, יש לחזק את משטרת ישראל במשאבים וביכולות, ולחולל שיפור ניכר באופן ההתמודדות של משטרת ישראל עם אכיפת חוק כלפי אוכלוסיות מוחלשות ומיעוטים, בדגש על החברה הערבית, לצד שמירה על עצמאותה, וחיזוק מנגנוני הבקרה והפיקוח על פעולתה.

מחצית ממצביעי הקואליציה סבורים כי יש לקדם את השינויים במערכת המשפט כפי שהם מנוסחים היום, לעומת 56% ממצביעי האופוזיציה שתומכים בעצירת החקיקה מיד. כשליש משני המחנות תומכים בהמשך התהליך בהסכמה רחבה. רוב גדול מהשמאל (81%) ומהמרכז (62%) סבורים שיחס המדינה לדרוזים אינו הוגן, ומהימין - רק מיעוט (35%).

הצעת החוק שתאפשר לשר לביטחון לאומי ולשוטרים בכירים סמכות להוציא צווי מעצר והגבלה מנהליים נגד אזרחים ישראלים ללא הליך הוגן דרקונית ומסוכנת, ויש להתנגד לה בכל תוקף.

משטרת ישראל רוכשת מערכות טכנולוגיות מבלי שמתקיימים דיון ציבורי ומקצועי מספק לגביהן והדברים מתגלים רק בדיעבד. המצב מחייב חשיבה מחודשת על התהליך שנדרש באימוץ טכנולוגיות, שיש בהן חשיבות אבל גם סיכון להפוך לפוגעניות, בשירות המשטרה.

הצעת החוק תאפשר לשר להורות על מעצר של חצי שנה בנימוק של "סכנה לביטחון הציבור" ולהטיל מגבלות דרקוניות למשך שנה, בין השאר על תנועה ועבודה. זהו ניסיון לעקוף את ההליך הפלילי, שיחשוף את האזרחים לפגיעה ללא הליך הוגן או יכולת להתגונן ובאופן שאין לו אח ורע בדמוקרטיות אחרות.

רוב גדול מהאופוזיציה לעומת מיעוט מהקואליציה סבורים שיש להתחשב בעמדות ארה"ב בנוגע ליוזמות החקיקה של הממשלה. מחלוקת ביחס לתפקוד המשטרה בהפגנות, בקרב המוחים ניכרת הערכה חיובית יותר כלפיה.

הצעת החלטת הממשלה אינה מבהירה מה הצורך במשמר, כיצד יובטח שלא יופנה באופן בלתי ענייני כלפי מיעוטים ומה חלוקת העבודה בינו לבין המשטרה. משמעותה עלולה להיות גם הגברת המיליטריזציה של אכיפת החוק, שעשויה לגרום לפגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם.

במרכז ההצעה לסדר שלהלן ניצב הרעיון לפיו נקיטת אמצעים הפוגעים בגרעין הקשה של כבוד האדם חייבת להביא לפסילת ההודאה. האפשרות לפסול הודאות היא אמצעי הרתעה מן המדרגה הראשונה, שאין טוב ממנו, על מנת להבטיח התנהגות כדין של חוקרים ומיגור של תופעת הרשעות השווא.

על חברי הכנסת לקבל דיווחים מפורטים מהמשטרה ביחס להפעלת המעקבים. על החוק לכלול הוראות ביחס לתיעוד המידע שנאסף ולענישת בעלי תפקידים שהשתמשו בו שלא כדין.

תזכיר החוק אינו מתמקד בלוחיות רישוי אלא בזיהוי פנים אנושיות לצורך חקירת פשיעה וגם חיזוי פשיעה ודיכוי הפגנות. הוא מתייחס גם לעבירות שלא נעשות במרחב הציבורי, ולכן מקשה להבין מדוע יש צורך בהצבת מצלמות במרחב זה.

התיקון לפקודת המשטרה יקנה לשר את סמכות מינוי מנהל מח"ש ולמחלקה סמכות לחקור פרקליטים. הוא עלול לשמש אמצעי רדיפה אחר שוטרים ופרקליטים באופן שיסכל חקירות שחיתות שלטונית.

באנגליה ובוויילס העצמאות האופרטיבית של המשטרה היא עקרון יסוד, בניו זילנד השר מנוע מלעסוק בחקירות, בתביעות ואף בפריסת שוטרים. בישראל יש צורך בתיקון פקודת המשטרה כך שתשמור עליה מהתערבות פוליטית.

כיום יש לשר סמכות להנחות את המשטרה בשאלות עקרוניות, אך אין לו מנדט לתת הוראות ביחס לחקירות קונקרטיות או לאופני הפעלת השימוש בכוח. שליטה פוליטית תפגע בעצמאותה ותהיה הרת אסון.

אם תתקבל הצעת החוק החדשה, הפוליטיזציה במשטרה תגבר ותישקף סכנה לזכויות האדם ולאיכות כוח האדם במשטרה. כך, הגוף כולו יהפוך ממקצועי-ממלכתי לפוליטי.

תזכיר חוק לתיקון פקודת המשטרה [נוסח חדש] (מערכות צילום מיוחדות), התשפ"ב-2022, העוסק בין השאר בנושא הרגיש של שימוש במערכות ביומטריות לזיהוי פנים על ידי משטרת ישראל, הוא פוגעני ובלתי מידתי, ומשקף היעדר עבודת הכנה מספקת. חוקרי המכון קוראים לחברי ועדת השרים לחקיקה שלא לאשר את החלק בהצעת החוק העוסק בזיהוי פנים אנושיות, אלא להתמקד בזיהוי לוחיות רישוי בלבד

על רקע הפרסום בכלכליסט, יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון, מציינים כי אם אכן הפרסומים נכונים הפרשה מעידה על איבוד האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון שחובה שיתקיימו בכל מדינה דמוקרטית

במקום לעסוק בחקיקה, צריך לשנות פרדיגמה: מי שמנסה לתת למשטרה טכנולוגיות המשמשות ללוחמה בטרור, למעשה מבקש לתת לה אפשרות להשתמש בפצצות מצרר ולא באלות. בשיטור פנים לא מחפשים חיפוש לרוחב

הסערה הגדולה שהתעוררה בעקבות פרשת השימוש של המשטרה ברוגלה של NSO מסתירה מאחוריה את העובדה שברור איך ניתן היה להימנע מהמקרה הזה: בעזרת חקיקה מקיפה שתעסוק בעולם הסייבר והמעקבים הדיגיטליים, לצד כלי פיקוח קשיחים – בדיוק כמו אלו שקיימים בגרמניה ובבריטניה

האם החוק מאפשר שימוש בתוכנות ריגול נגד כל אזרח, ומי מפקח על כך? האם יש דרך לדעת שעוקבים אחרינו? כל התשובות לשאלות שמאחורי פרשת הריגול של משטרת ישראל

בתגובת המשטרה לפרשת NSO נכתב שהכל נעשה באישור היועץ המשפטי לממשלה. למעשה, על סמך הפרסומים, אגף ייעוץ וחקיקה של היועמ"ש מאשר טכנולוגיות מעקב שאין הסמכה מפורשת להשתמש בהן, ללא שקיפות וללא ביקורת ציבורית. מעקב אחר אזרחי ישראל ללא הסמכה או צווי בית משפט צריך להיות יום הכיפורים של המשטרה

בעקבות פרסום תזכיר החוק המסדיר את מערכת המעקב "עין הנץ", חשוב להבין כי מדובר בניסיון להעביר מתחת לרדאר חקיקה העוסקת בזיהוי פנים לצרכי שיטור, במסווה של טיפול במעקב אחר לוחות רישוי של כלי רכב. לפיכך, יש להסיר מן התזכיר את ההתייחסות למערכות זיהוי פנים ולהתמקד במערכות זיהוי לוחיות רישוי וחפצים דוממים אחרים

עקב כשלים מבניים וחוסר טיפול הולם מצד רשויות המדינה, צעירים רבים בחברה הערבית אינם מוצאים את מקומם. כדי למנוע את הידרדרותם לאלימות ופשיעה, יש להקים גוף ייחודי שיציע לצעירים וצעירות הכוונה וסיוע ברכישת כלים בצמתי קבלת ההחלטות בכניסתם לאקדמיה ולשוק העבודה

למי שעקב אחר התנהלותה של משטרת ישראל לאורך השנים, מופעים של אלימות משטרתית אינם מפתיעים, ומבטאים בעיות יסוד מערכתיות שהמשטרה מתמודדת איתן מזה עשורים, העיקרית שבהן היא היעדר אפקטיביות של מנגנוני הבקרה הפנימיים והחיצוניים לה

אכיפת מגבלות הקורונה, יחד עם היעדר מפכ"ל קבוע ולחצים פוליטיים מצד השר לביטחון פנים, הזיקו לתדמיתה כגוף מקצועי וא-פוליטי והביאו למשבר אמון חמור בה. על המפכ"ל הבא לוודא שהמשטרה תפעל משיקולים ענייניים בלבד, ובמקביל תהדק את שיתוף הפעולה עם מנגנוני הבקרה להם היא כפופה

כאשר גוף כמו מח"ש חווה משבר אמון כה עמוק וחמור מצד הציבור, עליו לפעול בשקיפות מרבית ולנסות למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. זה לא קרה בתיק "מחוז ירושלים"

המציאות שבה המשטרה פועלת בימי הקורונה קשה לאזרחים וגם לשוטרים. אבל בלי אכיפת המשטרה הקורונה לא תתמתן. במקום לקלל ולבקר את השוטרים, ראוי שהפוליטיקאים והציבור מימין ומשמאל יישאו אותם על כפיים כמי שניצבים בחזית המאבק בקורונה

בתנאי המשבר הנוכחי, מטרת העל של המשטרה צריכה להיות הורדת התחלואה, וזהו העיקרון המרכזי שצריך להשפיע על שיקולי הקדימות באכיפה

מהי פרשת אום אל-חיראן, מהן הטענות בעניין התנהלות הפרקליטות ומח"ש ומה עשויות להיות התוצאות של בירור התלונה על ידי נציב שירות המדינה? עושים סדר בבלאגן

הצעדים שהכריז עליהם אתמול שר המשפטים במחלקה לחקירות שוטרים אמנם חשובים ומבורכים, אך נחוצה רפורמה מקיפה ומעמיקה בהרבה על מנת שנחזה בבשורה אמיתית

קיים קשר ברור בין התנהלות המשטרה מול המפגינים, לבין העובדה שהמשטרה מתנהלת ללא מפכ"ל קבוע כבר יותר משנה וחצי. ברור לגמרי שהשר לביטחון פנים מנצל את חולשת הכפופים לו, שמעוניינים לזכות בהמלצתו לתפקיד

משבר האמון שחווה המשטרה מצד הציבור מעמיק בצל האתגרים שמציב בפניה משבר הקורונה. אולם המשטרה במאמציה מיישמת את הנחיות חברי הממשלה, ואלה, כמו גם הגורמים שאמורים לפקח עליה - כושלים במשימתם

על רקע מעצרו של תא"ל (מיל') אמיר השכל וההפגנות שנלוו לכך- חשוב להבין שהבעיה נעוצה במדיניות המעצרים של המשטרה, שהביאה לכך שמספרי המעצרים, כולל מעצרי השווא, תפחו מאז נחקק חוק המעצרים ב-96'. המצב הזה מצריך חשבון נפש מצד המשטרה, אבל גם מצד הציבור

על רקע גל המחאה בארצות הברית, הגיע הזמן שגם בישראל יאמצו מערכת התרעה מוקדמת שתסייע בהתמודדות עם אלימות משטרתית, באמצעות ניתוח מקרים חוזרים של שימוש בכוח, לצד תלונות מצד אזרחים

החשש מפני פגיעה של התביעה בזכויות חשודים ונאשמים הצטמצם בעשור האחרון בזכות הגברת הבקרה עליה, אולם החשש הזה עדיין קיים וניתן לצמצום באמצעות רפורמות מבניות, שיחזקו את נציבות התלונות ויאחדו את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות

מה שברור הוא שהנתונים הללו מזמינים בדיקה מדוקדקת של מנגנון בדיקת התלונות נגד שוטרים. במיוחד על רקע הביקורת הציבורית בחודשים האחרונים על התנהלות המשטרה ומח"ש, לא ניתן להתעלם מהנתונים הללו. התעלמות מהנתונים – בניגוד למח"ש, המשטרה אף אינה טורחת לפרסם את מספר התלונות המוגשות לה – לא תעלימם

הירידה במספר התלונות שהתקבלו במח"ש מעלה סימני שאלה רבים, בעיקר על אמון הציבור ביעילות הטיפול בתלונות נגד שוטרים. על ממשלת ישראל לנצל את ההזדמנות שנוצרה לביצוע בדק בית עמוק ויסודי בנוגע למנגנון בדיקת התלונות נגד השוטרים, על מנת להבטיח לציבור שיטור ערכי ומקצועי

דוח מבקר המדינה מעלה תמונה מדאיגה על הנעשה בגוף התביעה שפועל מטעם המשטרה. בהיעדר יישום המלצותיהן של כמה ועדות ציבוריות על איחוד התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה, יש להדק את הפיקוח והבקרה על התביעה המשטרתית

המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת ההצבעה על חוק זכויות החשודים בחקירות: "חיזוק ההגנה על זכותם של נחקרים וחשודים להליך הוגן"

פורום משטרה-חברה של משטרת ישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה התכנס השבוע ודן בסוגיות של ציות ואכיפה בקרב אזרחים נורמטיבים

בית המשפט העליון זיכה בשבוע שעבר את הבריונות עם קביעתו שאין לקיים את מצעד הגאווה בבאר שבע. הדיון העיקרי בדבר חשש מאלימות, איפשר לבריונות לרמוס את חופש ההפגנה. 

הסוגיה של יחסי משטרה-חברה ערבית היא מורכבת ורגישה. יחסי משטרה-מיעוט הם, בדרך כלל, טעונים. במרקם היחסים החיובי, ההולך ונרקם, בין המשטרה לבין האוכלוסייה הערבית טמון פוטנציאל ליחס אחר, טוב יותר, בין האוכלוסייה הזו לבין הממסד הישראלי. תחושה חיובית מבוססת מציאות של האזרחים הערבים כלפי המדינה ורשויותיה היא טובה להם. היא טובה לכולנו.

רבים יהיו מופתעים לשמוע, שהפרקליטות איננה הגוף שמנהל את רוב האישומים הפליליים בישראל. תואר זה שמור לחטיבת התביעות של המשטרה, אשר מגישה כ-87% מן התביעות הפליליות בישראל. הוראת השעה המסדירה את חלוקת העבודה בין המשטרה לפרקליטות, תפוג בקרוב. האם אין מקום להפסיק את הכפיפות של התביעה המשטרתית למשטרה ולאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות?

הפעלת אלימות קשה כלפי נבחרי ציבור במגזר הערבי חייבת להטריד את מנוחת קברניטי המדינה. נדמה כי אין פגיעה חריפה יותר בדמוקרטיה מאשר האיום שחשים נבחרי ציבור מצד גורמים אלימים. על הבעייתיות שבתופעה כמו גם פתרונות אפשריים קראו במאמרו של מומי דהן.

בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות התופעה של חשודים ונאשמים בפלילים הנוקטים צעדים משפטיים נגד אנשי רשויות החקירה והתביעה בגין פרסום לשון הרע בעניינם. כיצד יכולים עובדי הרשויות להתגונן מפני תביעות אלו ומהו הדין הרצוי? קראו את מחקרו של אלעד פלד.

בעיר ראשון לציון פועלות רק 4 ניידות משטרה. כדי להתגבר על המצוקה מפעילה העירייה ניידות פרטיות חסרות סמכות. מומי דהן קורא לבטל את המצב האבסורדי.

האם קביעת יעדים מדידים למגזר הציבורי תורמת לייעול או פוגעת בתפקום של גופים ציבוריים? מומי דהן כותב על ההבדל שבין המגזר הפרטי למגזר הציבורי.

עשור חלף מזמן שפרצו המהומות הקשות שבהן קיפחו את חייהם 13 מפגינים ערבים אזרחי ישראל. בדוח מיוחד סוקרים לינא סאבא ומרדכי קרמניצר את התנהלותן הלקויה של רשויות השלטון ובוחנים את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לאמץ את המלצות הפרקליטות. קראו את תקציר הדוח.

ב 31 בדצמבר 2007, דנה ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק לאיסור פרסום שמו של חשוד בעברה פלילית לפני שהוגש נגדו כתב אישום. המאמר שלפניכם מבקר את הצעת החוק בנימוק של פגיעה באינטרסים הציבוריים ומציע הסדר משפטי חלופי.

עו"ד נאוה בן-אור, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מתארת כיצד נוצר הליך בקרה חדש, יוצא דופן ולא טיפוסי של הכנסת על פעולות הממשלה. דוגמה להליך היא החוק שנועד להסדיר את אופן התיעוד של חקירות חשודים בידי המשטרה.

הרחבת הנסיבות שמאפשרות למשטרה להשתמש בכוח קטלני פסולה משפטית. מתן אפשרות לדרג הפוליטי לתקן את הוראות הפתיחה באש מותיר פתח לשיקולים לא ענייניים.

אחרי תיקון פקודת המשטרה כך שתאפשר לשר לביטחון לאומי להתוות את מדיניות הארגון, תיפגע עוד יותר העצמאות האופרטיבית שלו.

הפיתוי לעשות שימוש יתר בתוכנות רוגלה וכישלון מנגנוני הפיקוח הקיימים, מצריכים חיזוק משמעותי של מנגנוני הפיקוח. על רקע זה, נדרשת נציבות מיוחדת לפיקוח על מעקבים מקוונים

מתוך פרשת NSO עולה צורך אקוטי בפיקוח כולל על איסוף מידע דיגיטלי שמבצעות רשויות אכיפת החוק. לשם כך יש להקים נציבות עצמאית שתראה את התמונה הגדולה ותהווה חומת מגן

סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה בראשות מפכ"ל המשטרה, ערך יום עיון והעמקה בנושא יחסי המשטרה והמגזר הערבי במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ההתנגשות האחרונה בין המשטרה לחברה הערבית בכפר קאסם, היא עוד רגע של שפל ביחסי המיעוט הערבי עם השלטון. ההתנגשויות האלו, שחוזרות על עצמן בגלים אחת לכמה חודשים מציפות מעל לפני השטח את המציאות היומיומית בחברה הערבית