פסיקת הלכה בשאלות מדיניות

המאמץ המדיני של מדינת ישראל להשלמה עם שכנותיה משמש מאורע מפעיל וקטליזטור של חשיבה דתית, הבאה לידי ביטוי במישורים שונים פוליטיים, הגותיים ונורמטיביים. במסגרת זו נשמעות בשנים האחרונות עמדות תורניות בנושאים מדיניים מובהקים מפיהם של מורי הלכה מזרמים שונים. עמדות אלו לובשות צורות מגוונות בז'אנר (פסק הלכה פורמלי, הבעת עמדה פולמוסית, מאמר אנליטי, וכדומה), בדרך הפרסום (פומבי או לעיני השואל), במידת הקונקרטיות של ההכרעה (הוראה כיצד לנהוג במצב ספציפי קיים או צפוי, או הוראה כללית ביחס לנושא העומד במחלוקת ציבורית), ובפרמטרים נוספים. האוזן התרגלה לשמוע ש"גדול דור" או "רבנים מתנחלים" או "מועצת חכמים" פוסקים פסוק מדיני השואב את כוחו ממעמדם הדתי. התופעה של מנהיג דתי הקובע הנחיה בנושאים מדיניים לציבור הנוהה אחריו מתקבלת על-ידינו כדבר מובן.

עניינו של נייר עמדה זה מצומצם לבחינתה של אחת מדרכי הביטוי של מנהיגים דתיים בנושאים מדיניים - פסק ההלכה. אף שהפסק הוא דרך ההבעה הנחרצת ביותר, רבנים שונים אינם מהססים לפסוק גם בסוגיות מדיניות מובהקות, כגון היחס להסכמי שלום, שאלות הנוגעות למסירת שטחי ארץ-ישראל לזרים, למלחמה ושלום, לריבונות ולעניינים שונים של מדיניות חוץ וביטחון. מסתבר שרבנים אלו מניחים שיש לגיטימיות פנים-הלכתית לפסיקה בנושאים מדיניים. תוקפה של הנחה זו ראוי לבדיקה.

בירור מקיף של הסוגיה, מנקודת ראות הלכתית, אמור לעורר, בין היתר, שאלות של פורום ושל דין. העיסוק בשאלות חשובות אלו יידחה להזדמנות אחרת. תחת זאת אתמקד כאן בהערכת הנגישות של הפוסקים אל השאלה המדינית, קרי: אחשוף את התנאים המוקדמים שחייבים הפוסקים לענות בהם בטרם ישמיעו דעה הלכתית מחייבת בסוגיות מדיניות.

התיבה הלא-משפטית "נגישות" תשמש אותי כמונח מסגרת להעלאת שורה של שאלות משפטיות הנוגעות לסמכות הפוסק, לשפיטות הנושא, ולאפשרויות היצירה השיפוטית של הפוסק ההלכתי. נייר העמדה יתחלק לשלושה חלקים: בפרק השני אבדוק אם שאלות של מדיניות הן נושא לנורמה הלכתית או שמא הן מצויות מחוץ לתחום ההלכתי (שפיטות נורמטיבית) והאם פוסקי ההלכה מוסמכים לדון בכך, זוהי "הנגישות העקרונית". בפרק השלישי אניח קיומה של נגישות עקרונית, ואבחן אם ההלכה נוקטת מדיניות שיפוטית המבטאת עניין להכריע בנושאים מדיניים (שפיטות מוסדית) זוהי "הנגישות המוסדית". בפרק הרביעי אניח קיומן של נגישות עקרונית ונגישות מוסדית, אך אבדוק את הקשיים המעשיים העומדים על דרכו של פוסק המעונין להכריע בשאלה מדינית; זוהי "הנגישות המעשית".

במקובץ אשאל אם סוגיות מדיניות הן מציאות שלפוסק ההלכה יש אפשרות (נגישות עקרונית), עניין (נגישות מוסדית) ויכולת (נגישות מעשית) להתייחס אליה. ממצא התומך בהעדר נגישות לסוגיות מדיניות באחד משלושת המובנים האמורים די בו כדי למנוע, או למצער, להרתיע מנקיטת עמדה הלכתית מחייבת. במילים אחרות, תנאי הכרחי לפסק הלכה בשאלות מדיניות הוא התמודדות עם שאלת הנגישות בכל אחד משלושת המובנים.

נייר עמדה זה איננו מתיימר להציב יתדות בנושא. תכליתו להצביע על גיוון העמדות הפנים-הלכתי בשאלות הנדונות ולסמן דרך אנליטית לדיון הלכתי לצורך הכרעה בהן.