אתוס הלחימה של צה"ל – מה נשתנה?
"דף המפקד" שפירסם מפקד חטיבת גבעתי בעיצומו של מבצע "צוק איתן", היווה חריגה מסוכנת מגבולות ההסכמה. לא משום שאסור לדבר בשם ערכים ואמונות – אלא דווקא בשל החובה לדבר בשמם – אך קודם עלינו לברר מה הם.
מאמר זה פורסם לראשונה במקור ראשון בתאריך 17.10.2014
"מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעיד מדי שנה בשנה כי צה"ל הוא המוסד הישראלי הנהנה מאחוזי אמון הגבוהים ביותר בקרב הציבור היהודי בישראל. פילוח של הנתונים מראה כי כמעט ואין זה משנה האם אתה משייך את עצמך לימין, לשמאל או למרכז, האם אתה מחשיב עצמך דתי, חילוני או מסורתי – בכל מקרה, צבא ההגנה לישראל זוכה אצל אזרחי המדינה לאמון גבוה מאד.
דווקא על רקע האמון הזה, שאינו חזון נפרץ במחוזותינו, עלינו להיזהר שבעתיים בכל הנוגע לצה"ל. עלינו להיזהר שלא לפגוע במעמדו של צה"ל ולהשאיר אותו בלב הקונצנזוס של הציבור הציוני.
"דף המפקד" שפירסם מפקד חטיבת גבעתי אלוף משנה עופר וינטר בעיצומו של מבצע "צוק איתן", היווה חריגה מסוכנת מגבולות ההסכמה. הדף היווה חריגה לא משום שאסור לדבר בשם ערכים ואמונות – אלא דווקא בשל החובה לדבר בשמם – אך קודם עלינו לברר מהם:
בישראל 2014 לא ברור מהו סל הערכים המניע את החייל הממוצע.
בישראל 2014, שבה כבר כמעט לגיטימי להחזיק שלט "עברתי לברלין", ואפילו בשביל מילקי, לא ברור כבעבר מה גורם לחייל להישמע לפקודה "אחרי!" ולהסתער אל קרב שעשוי להוביל אל מותו.
האיום הקיומי על מדינת ישראל לא פסק – הקיץ האחרון הראה לכולנו ששאלת החיים כאן אינה מובנת מאליה ואינה פשוטה. ראשי יישובים הורו למשפחות החיות בתוכם להתפנות עד יעבור זעם. חבל ארץ שלם ננטש כמעט לחלוטין מיושביו – ומדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לחיות במצב כזה. לכן, צדקת המלחמה ברורה, אבל האם החייל הפרטי, היחיד, עדיין מרגיש באותה עוצמה את הסולידריות והאחריות החברתית הזאת? ואם לא – האם הכנסת אלוהי ישראל למשוואה היא הפתרון?
הפיכת המלחמה הצודקת שלנו למלחמת דת עלולה להרחיק משדה הקרב את אלה שאינם בטוחים שהם נלחמים עבור אותו אלוהים. היא עשויה להרחיק גם את אלה שבטוחים שאלוהים שומר – אבל אינם בטוחים, בניגוד למח"ט גבעתי, שהם יודעים בדיוק מה הוא רוצה בכל רגע נתון. היא ודאי מרחיקה את אלה בינינו בני דתות אחרות, אשר נלחמים לצידנו כתף אל כתף מתוך אמונה ברורה בצדקת דרכנו המשותפת.
הכנסת השיח הדתי והאמוני לתוך שדה הקרב עלולה להיות הרסנית במקרה של סתירה בין רצון האל, כפי שמפרש אותו החייל או המפקד באותו הרגע, לבין מה שיגיד מפקד אחר. בארגון היררכי כמו הצבא, אין מקום למפקד נוסף, ואפילו אם "מלוא כל הארץ כבודו". בארגון צבאי יש שרשרת פיקוד ברורה: היא מתחילה בטוראי הפשוט ונעצרת ברב אלוף. זה האחרון חייב דיווח רק לדרג אחד עליון יותר – הממשלה והעומד בראשה.
השינויים הדמוגרפיים שאנו עדים להם בישראל, כמו גם ריבוי השורות של קצינים חובשי הכיפות ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, מחייבים בראש ובראשונה את צה"ל, אבל לא רק אותו, להעמיק בחשיבה מהו סל הערכים המשותף לכולנו. הציבור הציוני השותף לנשיאה בנטל צריך לברר לעצמו סביב אילו ערכים הוא יכול להתכנס ועל מה הוא יכול להסכים כדי שתחושת המחויבות להגנה על המולדת לא תתפורר לה תחת ויכוחים על מקומו של אלוהים במלחמה.
כאשר כונו נרצחי הפיגועים "קורבנות השלום" יצא קצפו של מחנה הימין בישראל על גיוס כפוי של המתים בשם אידיאולוגיה נתונה במחלוקת. אסור לחזור על טעות דומה עכשיו.
אנו במכון הישראלי לדמוקרטיה מתכוונים להוביל את תהליך החשיבה הזה, ופתוחים לשמוע את כל מגוון הדעות – כדי שצה"ל יישאר הצבא של כולנו.
יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. פלסנר שימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בין השנים 2003-2007.
ראו בנושא:
ידידיה שטרן, מדים פרומים
מרדכי קרמניצר, צבא האל או צבא העם
יגיל לוי, לא מח"ט בערמת שחת: על פרשת מח"ט גבעתי
הרב ד"ר בני לאו, "רוח המפקד" – "מורשת אלקנה"
עדיאל זימרן, מלחמה בשם השם או מלחמה למען העם
דיון בשולחן העגול: אתוס הלחימה של צה"ל