הציבור כבר הבין – הפוליטיקאים עדיין בדרך
היציבות והמשילות לא נועדו רק כדי לחסוך הליכה אל הקלפי. מהלכים אלה הכרחיים על מנת ששרים ישלימו רפורמות ומשרדים יגבשו תכניות ארוכות טווח וכדי שמבחירות לבחירות נוכל לבחון את נבחרינו על סמך הישגים ולא רק על סמך הצהרות וכוונות.
המאמר פורסם לראשונה ב The Marker בתאריך 15.4.2015
תוצאות הבחירות האחרונות מלמדות אותנו ממצא חד משמעי: חל היפוך מגמה במערכת הפוליטית הישראלית. במקום המשך התפצלות אנו מזהים התגבשות של כוחות פוליטיים יותר גדולים ומשמעותיים. שיטת "הבחירה הישירה", שבוטלה בשנת 2001, הביאה לריסוק המערכת הפוליטית. הגושים הגדולים נעלמו – ועם היעלמותם עלה כוחן של מפלגות הסקטורים. הדרך עדיין ארוכה, אבל אנו בעיצומו של תהליך ההחלמה.
העלאת אחוז החסימה שאושרה על ידי הכנסת הקודמת, בין השאר בהמלצת המכון הישראלי לדמוקרטיה – פעלה את פעולתה. פוליטיקאים מרכזיים הבינו שעדיף למצוא את המשותף – מלהסתכן בכישלון. לבני חברה להרצוג למהלך שהעצים את כוחם המצרפי והמפלגות הערביות רצו במשותף וזכו בשני מושבים נוספים.
ביום הבחירות, הלך הציבור הישראלי עוד צעד – וחיזק את המפלגות הגדולות על חשבון ה"שותפות הטבעיות" שלהן. מרצ איבדה מנדט, הבית היהודי איבד ארבעה. התוצאות העניקו בן לילה ודאות ביחס לזהות ראש הממשלה. זה לא היה מתרחש אילו היה שוויון בין המפלגות. בנוסף, חיזקו התוצאות את ראש הממשלה בבואו לעמוד מול הדרישות של שותפיו.
על הכנסת ה- 20 ללכת צעד נוסף. לא נדרשות מהפכות גדולות, לא החלטות דרמטיות משנות פני משטר – חבילת תיקונים מבניים, כולם במסגרת השיטה הפרלמנטרית הקיימת, תספיק כדי לחזק עוד יותר את המשילות ולהעניק למערכת הפוליטית את היציבות הנדרשת:
צעד ראשון צריך להיות חקיקת חוק ולפיו ראש הסיעה הגדולה ירכיב את הממשלה. באופן אוטומטי, ללא הליך ההתייעצויות הפותח פתח לסחר מכר ולסחטנות מצד סיעות מזעריות. שינוי זה ייצור תמריץ חזק לאיחודים נוספים בין מפלגות בעלות מכנה משותף. הוא גם צפוי להגביר את הנטייה בציבור הרחב להצביע עבור מפלגה גדולה על מנת להשפיע באופן ישיר על זהות ראש הממשלה.
הצעד השני יביא לביטול הצורך בקבלת אמון של רוב חברי הכנסת בעת הצגת הממשלה. היום, השותפות הקואליציוניות יכולות להערים קשיים ולהעלות דרישות מופרזות במהלך המשא ומתן משום שהן יודעות שראש הממשלה לא יכול לוותר על תמיכתן בהצבעה בכנסת. נטרול האיום הזה יקטין את כוחן, ותמורת הצעות סבירות מצד מרכיב הממשלה – הן תיכנסנה כשותפות לממשלתו.
איום נוסף שיש להסירו, נוגע למהלך החיים הקואליציוניים. בכל חורף מגיעה הכנסת מחדש אל הצעת התקציב, ושם מנסות המפלגות להשיג מה שלא הצליחו בדרישות קודמות, ביודען שתקציב חייב לעבור, ועוד לא נמצא ראש ממשלה שהעדיף בחירות על פני תשלום לשותפיו. ניתוק הקשר בין תקציב להפלת ממשלה לא ימנע את הדרישות הסקטוריאליות – אבל הוא ישחרר את ראש הממשלה ושר האוצר להחליט לאיזו דרישה להיענות – על פי שיקולים מהותיים, ולא לפי מספר האצבעות העומדות לרשותו של המאיים בהפלת הממשלה.
חשוב לזכור, היציבות והמשילות לא נועדו רק כדי לחסוך הליכה אל הקלפי. מהלכים אלו הכרחיים על מנת ששרים ישלימו רפורמות ומשרדים יגבשו תוכניות ארוכות טווח. על מנת שמבחירות לבחירות נוכל לבחון את נבחרינו על סמך הישגים ולא רק על סמך הצהרות וכוונות. שר שלא יצליח להוריד מחירי מזון או דיור, שר שבתקופת כהונה שלמה לא יצמצם פערים בחינוך, בבריאות או בתעסוקה – לא ראוי לזכות שוב באמוננו. שר שבתקופה של פחות משנתיים –הצהיר, תכנן, אך לא הספיק לבצע – יכול ליהנות מהספק.
אמת, קשה לראות איך קואליציה צרה מקדמת שינויים אלו, העומדים לכאורה בסתירה לרצונות מרבית מרכיביה, אולם אם בנט, כחלון, לפיד והרצוג רוצים להגיע יום אחד לכס ראש הממשלה – דווקא הם צריכים להתאחד סביב הצעות אלו. מאבקים אופוזיציוניים לא יחסרו ללפיד והרצוג – את העניין הזה – מוטב שיקדמו ביחד.