מאמר דעה

דריסת החיסיון העיתונאי

| מאת:

המלצות המשטרה להעמיד לדין את גבי אשכנזי מעלות בין היתר שאלות קשות בנוגע לחקירות עיתונאים בכירים ולשאלת דריסת החיסיון העיתונאי על ידי רשויות השלטון. קראו את המאמר שהתפרסם בעת פרסום הפרשה בתקשורת.

המאמר פורסם בוואלה בתאריך 8.6.2014

דוד אברהם פרסם בוואלה שעיתונאים בכירים נקראים לחקירה בשל הקלטות שנמצאות בידי המשטרה וכוללות שיחות של אותם עיתונאים עם הרמטכ”ל לשעבר גבי אשכנזי. בצירוף מקרים מעניין, לפני שבועיים דן הקונגרס האמריקני בהצעת חוק שיזם חבר הקונגרס הרפובליקני אלן גרייסון, שלפיה לא יוכל משרד המשפטים לחייב עיתונאים להעיד בנוגע למקורות חסויים שלהם. במרבית מדינות ארצות הברית קיימים חוקי מגן המבטיחים חיסיון עיתונאי ברמה כזו או אחרת, אבל על מנת להבין מה הכשיר את הקרקע לסערה בקונגרס ולחקיקת חוק פדרלי, צריך להכיר את ג'יימס רייזן.

רייזן הוא עיתונאי של הניו יורק טיימס שזומן בקיץ שעבר להעיד בבית משפט לגבי זהות המקור שגילה לו מידע בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית ולמאמצי הסי.אי.איי לסכל אותה. המקור היה עובד סי אי איי לשעבר, שהועמד לדין. רייזן פרסם את המידע בספר " State of War " שראה אור בשנת 2006, אבל לא הסכים להצביע בבית משפט על אותו סוכן כעל המקור שלו.

בית המשפט הפדרלי חייב את רייזן להעיד ונימק זאת בכך שאין בכלל חוק פדרלי המעגן חיסיון עיתונאי. רייזן ערער לבית המשפט העליון וזה דחה בתחילת החודש את הבקשה להתערב. רייזן עומד אפוא להישלח לכלא אם יתמיד בסירובו.

אמנם, ממשל אובמה הצהיר בעבר כי הוא תומך בעיגון החיסיון העיתונאי בחוק. אבל, הצהרות לחוד ומעשים לחוד. בשנה שעברה התפרסם שמשרד המשפטים האמריקני קיבל פלטי שיחות של עיתונאים שעבדו בסוכנות הידיעות AP והשתמש גם בצווים על מנת להשיג כתובות דואר אלקטרוני של עיתונאים מרשת FOX. בעקבות פרשות אלו והביקורת הציבורית על הפגיעה בחופש העיתונות, הודיע הנשיא אובמה כי ישנה את ההנחיות הנוגעות להשגת פלטי שיחות מעיתונאים כדי להגיע אל מדליפים ביטחוניים, וישתמש בצווים ללא התראה רק במקרים בהם הודעה מוקדמת תסכן את הצלחת החקירה או התביעה.

והנה לכם בעיה כפולה: מצד אחד, יש קושי בעצם ההכרה במערכת היחסים המיוחדת בין עיתונאי ובין מקור, ובהגנה על עיתונאי מפני חיוב לחשוף זהות של מקור. מצד שני, הדיון בשאלת החיסיון העיתונאי נעקף בדרך פשוטה – המשטרה משיגה את המידע תוך מעקב מקוון או האזנת סתר לעיתונאים.

בדין הישראלי קיימת מזה עשרים וחמש שנה הלכה של בית המשפט העליון המכירה בקיומו של חיסיון עיתונאי, אך אין עיגון חקיקתי של החיסיון. הפרשות שנגעו בחיסיון בשנים האחרונות, כגון פרשת ענת קם, הבלוגר אישתון שנקרא לחקירה במשטרה הצבאית כדי לאתר מדליף מתוך הצבא, והפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ ממחישות את המצב לפיו אפשר בקלות לעקוב אחר הפעילות הדיגיטלית של עיתונאי ולאתר את מקור המידע שלו. העיגון הפסיקתי העמום של החיסיון העיתונאי פשוט לא מספיק.

היעדר הסדרת גבולות החיסיון מקשה גם על המקורות העיתונאיים להבין מהן זכויותיהם ומה הם צריכים לעשות על מנת להבטיחן. המחשה למצב זה ניתן לראות בהתפתחות האחרונה בפרשת התביעה שהגישה ענת קם כנגד העיתונאי אורי בלאו ועיתון "הארץ", שמתבררת בימים אלה. לטענת קם, העיתון ועיתונאי התרשלו והביאו לחשיפתה כמקור, מה שהוביל למאסרה וגרם לה לנזקים. לכן היא דורשת פיצויים. לטענת העיתון, לא נפל כל פגם בהתנהלותו ואין לו אחריות לחשיפתה. בפברואר האחרון העביר בא כוחה של קם רשימת שאלות לעיתון "הארץ" ולבלאו. לפי תשובתו של אורי בלאו, שהתקבלה לפני כמה ימים, ענת קם "לא ביקשה דבר ולא התנתה את מסירת המסמכים במגבלות כלשהן".

בהנחה שתשובותיו של בלאו נכונות, הדבר מעיד על מצב בעייתי. אם ענת קם, כעיתונאית בעצמה, לא ידעה כיצד עליה לנהוג ומה עליה לדרוש מעיתונאי-עמית על מנת להבטיח את זכויותיה, כיצד אמור מקור שאיננו עובד בתחום התקשורת לדעת מה לעשות?

חיסיון עיתונאי יושב על קרני הדילמה שבין חופש העיתונות לבין הצורך לקיים הליכי חקירה ומשפט תקינים. קיים היום בישראל צורך אמיתי לעיגון החיסיון בחוק על מנת שהן הרשות השופטת והן רשויות האכיפה יכבדו אותו באופן מהותי. הסדרה של החיסיון צריכה להתחשב בשאלה מי נחשב היום עיתונאי, ולהקיף גם חיסיון עיתונאי בהליכים של מעקב, חקירה וחיפוש מידע אצל עיתונאים על ידי המשטרה. חלק חשוב מכל הסדרה חייב לכלול גם הטמעת פורמט סטנדרטי של הסכם בין מקור לעיתונאי שיהיה נגיש לצדדים וישמש כבסיס להסכם ביניהם.

אזרחי ארצות הברית מאסו בדריסת החיסיון העיתונאי על ידי רשויות השלטון, מה שהוביל לבסוף להתקדמות בחקיקת חוק חיסיון עיתונאי פדרלי. גם בישראל אפשר להרגיש בשנים האחרונות ברוחות רעות המבקשות לנגוס בחיסיון. די לחשוב שוב על שיירת העיתונאים הנאלצת להיחקר במשטרה בפרשת גבי אשכנזי, משום שרשויות החקירה סבורות שמותר להן להקליט או להאזין לשיחות סגורות בין עיתונאי לבין מרואיין. משום יש כמה חוקרים שחושבים שהעיתונות היא זאת שצריכה להיות העיניים והאוזניים של המשטרה.

טוב עשו העיתונאים ומועצת העיתונות שפנו ליועץ המשפטי לממשלה שיפסיק את הפארסה הזאת. אבל חובה לזכור: רוחות אלה מבשרות כי ללא עיגון בחוק, בקרוב לא יישאר דבר מהחיסיון.


ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

שירן ירוסלבסקי הייתה עוזרת מחקר במכון.