כנסת בורחת מאחריות

גיוס החרדים לצה"ל הוא לא רק ראוי אלא גם בר ביצוע, ללא מאבק תרבותי ודתי, ובלבד שהמערכת הפוליטית תפעל באופן חכם, שיאפשר לחרדים לבצע את השינוי ההיסטורי בקצב ובתנאים מתאימים. לכאורה התיקון הנוכחי לחוק מאפשר זאת, כיוון שהוא מקציב נצח של תשע שנים אך עם זאת הוא גם חדשות רעות.

שוב חוזר הניגון, והוא צורם, מאכזב ומביש. חוק שירות ביטחון, שמכוחו מתגייסים בנינו ובנותינו להגנת המדינה בגופם, תוקן שוב השבוע בכנסת ישראל, לרגל חילופים בהרכב הקואליציוני. התיקון הנוכחי, על פי דרישת החרדים, הוא מפנה אחרון בעלילה סבוכה ומופרכת של הוראות בדבר הגיוס לצה"ל.

גיוס החרדים לצה"ל הוא לא רק ראוי אלא גם בר ביצוע, ללא מאבק תרבותי ודתי, ובלבד שהמערכת הפוליטית תפעל באופן חכם, שיאפשר לחרדים לבצע את השינוי ההיסטורי בקצב ובתנאים מתאימים. לכאורה התיקון הנוכחי לחוק מאפשר זאת, כיוון שהוא מקציב נצח של תשע שנים, שבמהלכם יוכלו החרדים לנהוג כרצונם בלא שתופעלנה נגדם סנקציות כלשהן. ואף על פי כן, התיקון לחוק הוא חדשות רעות בכמה מובנים:

ראשית, לחוק שירות ביטחון חשיבות סמלית עצומה. הזיג-זג לגבי תכניו, הפיכתו לכליא ברק לאי הסכמות לאומי, צילוק פניו בטלאים על גבי טלאים הנגזרים משינויים רגעיים במקבילית כוחות בפוליטיקה, הם פגיעה מהותית מצטברת בביטחון הלאומי.

שנית, קיימת הסתברות גבוהה שבביקורת שיפוטית של בג"ץ ייקבע שהתיקון לחוק איננו חוקתי ולכן הוא יוכרז כבטל. עיקר הקושי הוא בכך שהתיקון מפקיד את סוגיית גיוס החרדים בידי שר הביטחון: השר ימליץ על יעדי הגיוס על פי שיקול דעתו; שיקול הדעת של השר איננו תחום באמות מידה כלשהן והוא פרוץ לחלוטין להעדפות של אדם אחד; השר גם אחראי על קביעת דרך הפעולה של המדינה במקרה שיעדי הגיוס לא ימומשו. המשמעות הכוללת היא שהכנסת וויתרה על סמכותה להכריע באחת הסוגיות החברתיות החשובות והעקרוניות שעל סדר היום הלאומי והעבירה אותה לרשות המבצעת. בבג"ץ רובינשטיין, משנת 1998, כבר נקבע כי זו פרקטיקה פסולה.

שלישית, ההתפרקות של הכנסת מאחריותה – לאחר שהנושא נידון בה משך שנים רבות, והעניין אף עמד במרכז מערכת הבחירות שלפני האחרונה – היא דוגמא נוספת, מכרעת, לקשיי שיטת הממשל בישראל. הרוב המכריע של חברי הכנסת היו בוחרים להתנגד לתיקון לו יכלו לבחור בחירה ערכית עניינית. כך גם היה בתיקון הקודם לחוק, שהובל על ידי סיעת יש עתיד, אשר כפתה את עמדתה על הרוב בכנסת, בגלל התלות הקואליציונית בה. הצד השווה לשני המקרים הוא שהשיטה הפוליטית שלנו איננה מאפשרת לרוב להביא לידי ביטוי את העדפותיו. ההתנהלות סביב חוק הגיוס היא ביטוי לפשיטת רגל תפקודית של הכנסת בשאלות מרכזיות שעל סדר היום הלאומי.

רביעית, העדר החוקתיות של התיקון ברורה לכול: היועצת המשפטית של וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עו"ד מירי פרנקל-שור, התריעה על כך באריכות טרם ההצבעה, בחוות דעת מנומקת ומשכנעת. כעולה מכך, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון לא רק שבחרו להעביר את סמכותם המרכזית לידי הרשות המבצעת, אלא גם שיחקו לידי בית המשפט שבסופו של דבר ייאלץ להכריע שוב בסוגיה הלאומית ולפסול את עמדת הרוב בכנסת.

חמישית, לאחר שייפסל התיקון בבית המשפט, יצעקו רבים נגד האקטיביזם המשפטי של הערכאה העליונה. ואולם, במקרה הנוכחי זו תהיה זעקת שווא: המופרכות של התיקון הנוכחי היא כזו שלמעשה המחוקקים מכריחים את בית המשפט להתערב. מתגנבת לראש המחשבה שהתמיכה בחוק מצד ראשי מחנה הימין היא לא רק דרך קלה לשמר את הקואליציה, אלא גם דרך פתלתלה לאפשר השתלחות נוספת בבית המשפט לאחר שיוציא את הערמונים מן האש.

ומה באשר לגיוס החרדים? התוצאה המבוקשת היתה יכולה להיות מושגת בדרך שקטה ויעילה לו היה נקבע הסדר רציונאלי שיעודד גיוס באמצעים כלכליים: תמריצים חיוביים ושליליים. דרך הקצה של החוק הקודם – סנקציות פליליות חסרות סיכוי, ודרך הקצה של החוק הנוכחי – פטור דה-פאקטו למשך שנים רבות, מבטיחות את שימור הנושא כסלע מחלוקת שמביא לשנאת אחים ובעיקר, מונע את מימוש היעד הלאומי: גיוס נרחב של חרדים לשירות צבאי משמעותי.

המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"