דרושה מדיניות ציונית
"רפורמת הגיור" שבוטלה השבוע ממילא לא הייתה מספקת. מה שנדרש הוא רוויזיה יסודית בכל שאלת הזהות היהודית, בהתחשב בתהליכי החילון והקמת המדינה.
החלטת הממשלה מהשבוע לבטל את "רפורמת הגיור" היא החלטה מבישה, ולא פחות מבישה היא כניעת השותפות הקואליציוניות לגחמות החרדים בנושא.
למעשה, כל "הרפורמה" שעליה מדובר היא צעד מינימליסטי, שלא מתקרב אפילו למדיניות הדרושה כדי להתמודד ברצינות עם שאלת העולים שאינם מוכרים כיהודים. מדובר בסך הכל בהחלטה שלא רק בתי הדין שהוסמכו במיוחד לשם גיור יוכלו לעסוק בכך, אלא גם כלל רבני הישובים בישראל. ההחלטה הזו אכן נועדה לאפשר למתגיירים הפוטנציאליים לפנות לכמה רבנים שמדיניות הגיור שלהם מקלה יחסית (הם אינם בודקים שמירת כל תרי"ג מצוות על דקדוקיהן אלא מסתפקים בשמירת כמה מצוות בסיסיות). זו היתה אמורה להיות החלטה מינימליסטית מובנת מאליה, שהמילה "רפורמה" בכלל נלעגת לגביה. הרי כלל רבני הישובים בארץ הם אורתודוקסים, ובצדק רב ניתן לטעון ששחרור מסוים של הלחץ בנושא באמצעות ביזור הסמכות רק יעזור לשמר את המונופול האורתודוקסי בתחום הגיור.
אבל העולם החרדי, ושליחיו ברבנות הראשית, כל כך מאוהב במונופול שלו בתחום הזהות היהודית, שהוא לא מוכן להפקיע מידיו אפילו בדל שליטה לטובת רבנים אורתודוקסים אחרים. לא רק רבנים אורתודוקסים בחו"ל פסולים בעיניו, אלא גם רבני ישובים בישראל. עוד בשבתם באופוזיציה, בקדנציה הקודמת, עשו החרדים שרירים בעניין זה, וראש הממשלה נתניהו התקפל כבר אז כאשר החליט ש"הרפורמה" לא תעבור כחוק, אלא רק כהחלטת ממשלה. אבל אפילו בכך לא הסתפקו החרדים, ובהסכם הקואליציוני, שמומש השבוע, הם דאגו לבטל גם את ההחלטה הזו.
מה יקרה עכשיו? למען האמת, לא הרבה. הזרם הדק למדי של מתגיירים מקרב עולי ברה"מ יהיה אולי דקיק עוד יותר, והבעיה תלך ותתפח. אחרי חצי יובל שנים מן העלייה הגדולה והמבורכת מברה"מ, יש בישראל כשליש מיליון בני אדם החיים כיהודים לכל דבר, מתחנכים במערכת החינוך היהודית, מתגייסים לצה"ל כיהודים, ולמרבה הצער לעתים גם נופלים בקרב כיהודים, אבל אינם מוכרים כיהודים על-ידי ההלכה. ומכיוון שההלכה קובעת את הזהות היהודית גם לפי חוקי המדינה, הרי שהם אינם מוכרים כיהודים גם על-ידי מוסדות המדינה.
במשך חצי יובל השנים שחלפו, רק כ-7% מהאוכלוסיה הגדולה הזו עברה גיור. מספר הצאצאים הנולדים מדי שנה לאמהות שאינן מוכרות כיהודיות גדול ממספר המתגיירים מדי שנה, כך שהיקף הבעיה רק הולך ועולה. גם "הרפורמה" המינימליסטית שבוטלה השבוע לא היתה מביאה את רובם להליכי גיור. אבל קבלתה הצביעה לפחות על אכפתיות מהבעיה, וביטולה מעיד את ההיפך.
הסיבה פשוטה: רוב האנשים שבהם מדובר חיים כאמור כיהודים, רואים את עצמם כיהודים ונתפשים כיהודים על-ידי סביבתם. אין להם שום כוונה לעבור תהליך מייגע של גיור רק כדי לרצות מישהו. אז נכון, יש להם בעיה בנישואים ובקבורה. המוח היהודי מצא פטנטים ומעקפים גם לסוגיות האלה.
לב העניין היא העובדה שמאז החל תהליך החילון של העם היהודי אין עוד חפיפה בין זהות יהודית לשמירת מצוות. בעבר, כשהיתה חפיפה כזו, היה ברור שאדם לא יכול להיות יהודי אם אינו מקבל על עצמו שמירת מצוות. החרדים מנסים לשמר את החפיפה הזו, לפחות לגבי מי שמבקשים להצטרף לעם היהודי, גם כשמזה 200 שנה היא איננה בתוקף. למה שהמצטרפים ייתבעו לנורמות מחמירות שאיש אינו תובע אותן מיהודים ותיקים? קל-וחומר שכך הדבר לגבי מי שגדלו במשפחות יהודיות בברה"מ לשעבר, שכל בעייתן היא שבאחד הדורות האחרונים נישא הגבר לאשה לא-יהודיה (עניין נפוץ ביותר כיום בכל חלקי העם היהודי).
המהפכה הציונית היא לא רק קיבוץ גלויות וריבונות. היא גם קביעה שציר הזהות היהודי המרכזי הוא הציר הלאומי. זה היסוד. ולכן, בעידן הציוני, בוודאי בישראל, שאלת 'מיהו יהודי' צריכה להיבחן בעיקר בפרספקטיבה לאומית. מהם המרכיבים שמהם עשויה זהות יהודית לאומית? יש בה אכן מרכיב דתי, לפחות במובן הנגאטיבי – יהודי לא יכול להיות בן דת אחרת. צריך להיות בה גם מרכיב ביולוגי-משפחתי: יהודי צריך להיות מי שלפחות אחד מהוריו יהודי, ולחילופין הוא יכול להיות מי ש'הצטרף לעם היהודי' - היינו שקהילה יהודית מוכרת, בעלת דפוסי חיים יהודיים מחייבים (מסוג כלשהו) קיבלה אותו לבין שורותיה.
בדיוק הגדרה מסוג זה כבר נוסחה לפני שנים אחדות באמנת גביזון-מדן – מסמך מקיף, מבריק ואמיץ, העוסק במכלול שאלות דת ומדינה, שאילו זכינו לאמצו כנראה שהיינו פותרים אחת ולתמיד את כל הבעיות בנושא. ביחס לשאלת 'מיהו יהודי' מציעה האמנה, שאחד משני חותמיה הוא רב אורתודוכסי כשר למהדרין, להגדיר בחוק מושג חדש: לא 'יהודי', שהוא מושג ספק דתי ספק לאומי וממילא לרבנות יכולה להיות תביעה לגביו, אלא 'בן העם היהודי', שהוא בוודאי מושג לאומי. וכך, הרבנות תוכל להמשיך ולהגדיר 'מיהו יהודי' כרצונה, אבל כנסת ישראל תקבע ש'בן לעם היהודי' הוא כל מי שאחד משני הוריו יהודים או שהצטרף לעם היהודי, וכמובן אינו בן דת אחרת במקביל. כמה פשוט, מבריק ונפלא – לכאורה!
כי בכנסת ישראל, שעדיין הרוב בה מגדיר עצמו ציוני, ואף נלחם בחריפות כנגד כל נסיון להגדיר את המדינה הגדרה פוסט-ציונית של 'מדינת כל אזרחיה', אין נכונות לאמץ הגדרה ציונית בסיסית לשאלת הזהות היהודית. כל גדולי הציונים – מהליכוד, 'הבית היהודי', וכולנו, ונדמה שגם רבים מהח"כים באופוזיציה - פשוט נאלמים דום נוכח השתלטות התפישה החרדית על השאלה הלאומית הבסיסית: מיהו יהודי? לכל היותר הם נאבקים על "הרפורמה" של גיור גם אצל רבני הערים, וגם זאת רק לצאת ידי חובה. אבל לאיש מהם אין את התעוזה שהיתה לפרופ' רות גביזון ולרב יעקב מדן, לאחוז את השור בקרניו.