במי ובמה יבחרו האמריקנים?

| מאת:

מאמר זה יתאר בקצרה את הרקע למערכת הבחירות הנוכחית ואת התנהלותה.

ב-6 בנובמבר 2012 יתקיימו הבחירות הכלליות ה-57 לנשיאות ארצות הברית. שני המועמדים העיקריים הם ברק אובמה נציג המפלגה הדמוקרטית ומיט רומני נציג המפלגה הרפובליקנית.לארבעה מועמדים נוספים יש סיכוי תאורטי לזכות: גארי ג'ונסון מהמפלגה הליברטריאנית, ג'יל שטיין מהירוקים, וירג'יל גוּד ממפלגת החוקה (Constitution Party) ורוקי אנדרסון ממפלגת צדק (Justice Party).  בתחילת מערכת הבחירות נדמה היה שניצחונו של אובמה מובטח, אך בהמשך שינתה המערכה את פניה והפכה למרתקת ולצמודה.

לא קל לעמוד על ההבדלים בין המפלגה הדמוקרטית ובין המפלגה הרפובליקנית: כפי שניתן לצפות ממפלגות כה ותיקות – המפלגה הדמוקרטית נוסדה ב-1828 והרפובליקנית ב-1854 – השתנו האידאולוגיה וציבור תומכיהן במהלך השנים, וגם כיום מדובר במפלגות מגוונות מאוד. באופן כללי, המפלגה הדמוקרטית ממוקמת במרכז-שמאל של המפה הפוליטית, והיא מזוהה בעיקר עם זרמים ליברליים, סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים (זרם הדוגל בחיזוק המעורבות הממשלתית בכלכלה ובחברה). לעומת זאת, המפלגה הרפובליקנית ממוקמת במרכז-ימין, והיא מזוהה בעיקר עם זרמים שמרניים, נאו-שמרניים וליברטריאנים (זרם הדוגל בצמצום מרבי של המעורבות הממשלתית ובשמירה מקסימלית על חירויות הפרט) (O'neil et al., 2009, 96–97). בשנים האחרונות התחזק האגף הרדיקלי במפלגה הרפובליקנית, תהליך שהגביר את הקיטוב האידאולוגי בין המפלגות. דוגמה בולטת לכך היא "תנועת מסיבת התה", המתנגדת בחריפות למעורבותו הגוברת של ממשל אובמה בכלכלה ובחברה, למשל לרפורמת הבריאות (ראו להלן).

להלן כמה סוגיות עקרוניות שהמפלגות נחלקות בעניינן:

  • כלכלה: המפלגה הרפובליקנית תומכת במדיניות של שוק חופשי ובצמצום מעורבות הממשלה בכלכלה ובחברה, ומעודדת ארגונים פרטיים וקהילתיים לסייע לאוכלוסיות נזקקות. לעומת זאת, המפלגה הדמוקרטית נוטה לתמוך בעקרונות של מדינת רווחה ובהגברת המעורבות הממשלתית בחינוך, בבריאות וברווחה.
  • חברה: המפלגה הרפובליקנית מסתייגת מהזכות להפָּלות, מנישואים חד-מיניים, מאפליה מתקנת וממחקר בתאי גזע, ודוגלת בשמירת הזכות לשאת נשק ובהמשך השימוש בעונש המוות. המפלגה הדמוקרטית בדרך כלל מציגה מדיניות הפוכה בסוגיות הללו.
  • ממשל וחוקה: המפלגה הרפובליקנית נוטה, יותר מאשר המפלגה הדמוקרטית, להתנגד לאקטיביזם שיפוטי ולהרחבת סמכויותיהם של גופי הממשל הפדרלי על חשבון המדינות השונות.
  • ביטחון ויחסי חוץ: בעוד המפלגה הרפובליקנית דוגלת במדיניות חוץ נצית, שאינה נרתעת משימוש בכוח צבאי לטובת אינטרסים לאומיים, המפלגה הדמוקרטית מסתייגת מהפעלת כוח צבאי ללא תמיכה בין-לאומית רחבה.

שתי המפלגות נהנות כיום מבסיסי תמיכה אתניים-דתיים וגאוגרפיים מובהקים. המפלגה הדמוקרטית זוכה לתמיכה מובהקת מצד מגוון מיעוטים: התמיכה הבולטת ביותר היא בקרב שחורים: למעלה מ-80% מהמצביעים השחורים תמכו במועמד הדמוקרטי בכל מערכת בחירות לנשיאות מאז 1980 (Bositis, 2012, 4). בקרב היהודים עומדים שיעורי ההצבעה לדמוקרטים במערכות הבחירות האחרונות על כמעט 80% (Jewish Virtual Library, 2012), וגם ההיספנים ויוצאי מזרח אסיה נוטים לתמוך בדמוקרטים: בבחירות של 2008 הצביעו 67% מהמצביעים ההיספנים ו-62% מהמצביעים יוצאי אסיה לאובמה (Lopez and Taylor, 2009).עם זאת, יש בקרב ההיספאנים ובקרב יוצאי מזרח אסיה קבוצות שונות, כמו יוצאי קובה וקוריאה, המזוהות דווקא עם המפלגה הרפובליקנית, וזאת בשל התנגדותה המסורתית של מפלגה זו לקומוניזם. לעומת זאת, הרפובליקנים זוכים לתמיכה גבוהה יותר בקרב האוכלוסייה הלבנה: בבחירות 2008 הצביעו כ-55% מהמצביעים הלבנים למועמד הרפובליקני, לעומת כ-46% מכלל המצביעים (שם). התמיכה ברפובליקנים גבוהה במיוחד בקרב פרוטסטנטים, אוונגליסטים ומורמונים, והיא עולה באופן כללי ככל שמדובר באוכלוסייה דתית יותר.נוסף על כך, הדמוקרטים זוכים לתמיכה גבוהה יותר בקרב בעלי השכלה גבוהה ובקרב שכירים ממעמד הפועלים, ואילו הרפובליקנים – בקרב בעלי השכלה תיכונית, בעלי הכנסה גבוהה ובעלי עסקים פרטיים. זוגות נשואים נוטים יותר לתמוך ברפובליקנים ואילו רווקים, גרושים והומוסקסואלים – בדמוקרטים. במערכות הבחירות האחרונות הדמוקרטים גם זוכים לתמיכה גבוהה יותר בקרב נשים וצעירים, והרפובליקנים – בקרב גברים ומבוגרים. בשנים האחרונות החריף גם הקיטוב הדמוגרפי בין שתי המפלגות, והמפלגה הרפובליקנית הופכת בהדרגה למפלגה "לבנה ונוצרית". תהליך זה צפוי לחזק את המפלגה הדמוקרטית, משום ששיעור הלבנים באוכלוסיית ארצות הברית פוחת בהדרגה.

מהבחינה הגאוגרפית, המפלגה הדמוקרטית נהנית מתמיכה איתנה יותר בערים הגדולות ומנצחת בקביעות בבחירות לנשיאות במדינות החוף המערבי (מלבד אלסקה) ובצפון-מזרח ארצות הברית, ואילו המפלגה הרפובליקנית שלטת באזורים כפריים וברוב מדינות הדרום והמרכז.עד שנות השישים של המאה העשרים זוהו הלבנים הפרוטסטנטים בדרום ארצות הברית דווקא עם המפלגה הדמוקרטית. הסיבה העיקרית לשינוי דפוסי הצבעתם היא התנגדותם לתנועה לזכויות האזרח, שזוהתה עם הדמוקרטים. ואכן, רוב המדינות תומכות בקביעות במפלגה מסוימת: 33 מתוך 50 המדינות העניקו בארבע מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות את תמיכתן למועמדיה של אותה מפלגה.

אף שחל כרסום בפופולריות של אובמה בארבע השנים האחרונות, הוא נהנה ממעמד של נשיא מכהן ונחשב עדיין למועמד אטרקטיבי ובעל סיכויים טובים לנצח בבחירות. לפיכך קיימה המפלגה הדמוקרטית בחירות מקדימות רשמיות בלבד לבחירת מועמדה לנשיאות: אובמה ניצח בהן בכל המדינות – רק בשמונה מהן ניצבו מולו מתמודדים אחרים – ונבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בוועידת המפלגה, שנערכה בספטמבר האחרון. הוא הציב את ג'ו ביידן, סגן הנשיא המכהן, כמועמדו למשרת סגן הנשיא.

הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית היו תחרותיות יותר. מיט רומני – בן לפוליטיקאים רפובליקנים, איש עסקים מצליח ומושל מסצ'וסטס לשעבר – סומן מלכתחילה כמועמד המוביל. רומני, שהפסיד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית ב-2008 לג'ון מקיין, נתפס בעיקר כרע במיעוטו: רוב המועמדים האחרים – ריק סנטורום, מישל בקמן, ריק פרי, רון פול וניוט גינגריץ' – זוהו עם האגף הרדיקלי במפלגה. אמנם אגף זה נהנה כאמור מעוצמה רבה בתוך המפלגה, אך באופן טבעי הפוליטיקאים המזוהים עמו אינם מושכים את קהל המצביעים במרכז המפה הפוליטית, שקולותיו דרושים להכרעת הבחירות. לעומתם, מיט רומני נחשב פוליטיקאי מתון: כך למשל הביע בעבר תמיכה בזכות להפָּלות ובצורך לשמור על איכות הסביבה, ובהיותו מושל מסצ'וסטס – מדינה הידועה כליברלית – קידם רפורמת בריאות הדומה לזו של אובמה. בשל כך הוא נתפס כמועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח בבחירות. גם תקופת כהונתו כמושל, שנחשבה מוצלחת, שיפרה את מעמדו.

עם זאת, רומני נחשב פוליטיקאי אפרורי שאינו אהוד או כריזמתי במיוחד. הוא גם נתפס כמתנשא וכמנותק מצרותיו הכלכליות של האזרח הפשוט: לא רק משום שהונו נאמד במאות מיליוני דולרים, אלא גם עקב התבטאויותיו בנושא. כך למשל, כאשר נשאל במהלך מערכת הבחירות המקדימות על פגיעה אפשרית במעמד הנמוך, ענה: "אני לא מודאג בעניין העניים, יש לנו רשת ביטחון עבורם" (Weiner, 2012). ולבסוף: רומני הוא מורמוני, ואף שמעמדה של הכניסה המורמונית בארצות הברית ויחסיה עם הנצרות הפרוטסטנטית השתפרו מאוד במאה העשרים, נוצרים רבים – במיוחד האוונגליסטים, תומכי המפלגה הרפובליקנית – נוהגים בה בחשדנות ואינם רואים בה זרם נוצרי לגיטימי. לפיכך ברור היה שניצחונו של רומני אינו מובטח. האגף הרדיקלי במפלגה נרתע ממנו במיוחד, וכדי לחזק את תמיכת הרדיקלים בו הציג רומני במהלך מערכת הבחירות המקדימות עמדות שמרניות הרבה יותר מאלה שהציג בעבר.

פתיחת מערכת הבחירות הייתה צמודה: בשלוש המדינות הראשונות ניצחו סנטורום, רומני וגינגריץ' (בשלב זה כבר נותרו רק שלושתם ורון פול במרוץ). ואולם בתוך זמן קצר צבר רומני יתרון ניכר על פני יריביו, מצב שהוביל לפרישתו של סנטורום באפריל ושל גינגריץ' במאי (רון פול נותר במרוץ עד סופו, ללא סיכוי מעשי). במאי השיג רומני את מספר הצירים הדרוש לבחירתו (CNN Politics, 2012), ובאוגוסט נבחר רשמית בוועידת המפלגה. כמועמדו לסגן נשיא הוא בחר בפול ראיין – חבר בית הנבחרים, קתולי צעיר המקורב ל"תנועת מסיבת התה" ומתנגד חריף למדיניותו הכלכלית של אובמה. בחירה זו נועדה להבטיח את תמיכת האגף הרדיקלי במפלגה הרפובליקנית. 

הסוגיות שעומדות במוקד מערכת הבחירות:

המשבר הכלכלי: הסוגיה הכלכלית עמדה במוקד הבחירות הנוכחיות. בעוד הדמוקרטים הדגישו את צמיחתה המחודשת של כלכלת ארצות הברית ואת יציבותה של המערכת הפיננסית בה (בניגוד לזו שבאירופה), הרפובליקנים טענו כי הצמיחה אטית מדי וכי שיעור האבטלה והחוב הפדרלי של ארצות הברית גבוהים מדי. באשר לעתיד, הדמוקרטים הבטיחו להמשיך ולהשקיע כספים ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובתשתיות ולהעלות את שיעור המסים לעשירים, ואילו הרפובליקנים התחייבו להוריד את שיעור המסים לכלל שכבות האוכלוסייה, להקטין את התקציב ואת החוב הפדרלי ולעודד במיוחד את צמיחתם של עסקים קטנים (מאור, 2012).

ביטוח בריאות: ביוזמת אובמה אישר הקונגרס במרץ 2010 את הרפורמה החשובה ביותר במערכת הבריאות האמריקנית זה כחמישים שנה, שמטרתה להבטיח ביטוח רפואי לרובם המכריע של אזרחי ארצות הברית, ובייחוד ליותר משלושים מיליון אזרחים שלא היו מבוטחים עד כה. בעוד הדמוקרטים הדגישו את תרומתה של הרפורמה לשיפור הנגישות של אוכלוסיות עניות לשירותי בריאות, הרפובליקנים התנגדו לתכנית בחריפות, משום שהיא מחייבת אזרחים לרכוש ביטוח בריאות, ובכך פוגעת בחופש הפרט. שני הצדדים גם נחלקו בשאלת השלכותיה הכלכליות של הרפורמה.

יחסי חוץ: רומני האשים את אובמה בנקיטת מדיניות חוץ פשרנית מדי: הוא קרא להגביר את המעורבות האמריקנית בסוריה ולהחריף את הסנקציות על איראן, ביקר את אובמה על אוזלת ידו בעת ההתקפה על הקונסוליה בלוב, טען שמדיניותו תרמה לעליית האחים המוסלמים במצרים לשלטון, דרש לנקוט מדיניות נחושה יותר כלפי רוסיה וסין במטרה להגן על האינטרסים האמריקניים ותקף את אובמה על הפגיעה ביחסי ארצות הברית–ישראל. מנגד הדגיש אובמה שהוא נלחם בנחישות באויביה של ארצות הברית, ועושה זאת תוך כדי הישענות על תמיכה בין-לאומית רחבה, צמצום מספר הנפגעים האמריקני ושיפור תדמיתה הבין-לאומית של המדינה. כדוגמאות לכך  ציין את חיסול בן לאדן, את פעולת נאט"ו להפלת משטרו של קדאפי (בלי שנפגעו חיילים אמריקנים), את החמרת הסנקציות הבין-לאומיות על איראן ואת צמצום מעורבותה הצבאית של ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן. בדומה לרומני, גם אובמה הדגיש שאין לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, הביע מחויבות להגן על ביטחונה של ישראל וקרא להגברת המאמצים להחלפת השלטון בסוריה – אם כי התנגד לתמיכה צבאית באופוזיציה הסורית, בשל החשש שהנשק יזלוג לגורמים עוינים.

זכויות הפרט: גם אם האגף הליברלי במפלגה הרפובליקנית ציפה מאובמה לנקוט מדיניות תקיפה יותר בסוגיה זו, הרי שהצעדים שאותם נקט – כמו הבעת תמיכה בנישואים של בני אותו מין, מתן אפשרות להומוסקסואלים מוצהרים לשרת בצבא ארצות הברית ומאבק בחוקים נוקשים נגד מהגרים בלתי חוקיים – עוררו התנגדות רפובליקנית עזה. מערכת הבחירות עסקה גם בסוגיות נוספות הנתונות במחלוקת עקרונית בין המפלגות, כמו הפָּלות והזכות לשאת נשק.

בשל הקיטוב המחריף בין המפלגות, הייתה זו מערכת בחירות יצרית למדי, בייחוד עבור הרפובליקנים המושבעים, שראו בה הזדמנות, אחרונה אולי עבורם, "להציל את אמריקה" כדבריהם, על רקע השינויים הדמוגרפיים המתחוללים במדינה שעלולים להביא בעתיד לניצחון הדמוקרטים.לבחירות חשיבות מיוחדת לעתיד ארצות הברית: בשנים הקרובות אמורים לפרוש כארבעה שופטים מבית המשפט הפדראלי העליון, כך שלנשיא שייבחר תהיה השפעה מכרעת על עיצוב דמותו העתידית של בית המשפט. ואולם מערכת הבחירות הייתה משעממת למדי בראשיתה: באביב-קיץ 2012 הראו רוב הסקרים שאובמה זוכה לתמיכה גבוהה יותר, ובספטמבר כבר הוביל אובמה ברובם המוחלט, למעט סקרים בודדים שהצביעו על שוויון. אפילו סקרים שערכה בספטמבר רשת "פוקס ניוז", המזוהה עם הרפובליקנים, הצביעו על יתרון של 5% לפחות לאובמה (Fox News, 2012). לכך תרמו, בין היתר, נתונים כלכליים, ולפיהם כלכלת ארצות הברית מתאוששת (אם כי באטיות), ההתלהבות שעוררה הוועידה הדמוקרטית המוצלחת לעומת הוועידה הרפובליקנית הפושרת, וכן חשיפת דברים שאמר רומני בפני תורמים רפובליקנים, שחיזקו את התחושה שהוא מתנשא ומנותק: "47% יצביעו בכל מקרה עבור הנשיא... הם מאמינים שחובתה של הממשלה לדאוג להם, שהם זכאים לשירותי בריאות, למזון, לדיור... הם לא משלמים מסים... לעולם לא אשכנע אותם לקחת אחריות אישית ולדאוג לעצמם" (Plumer, 2012). לרבים היה אפוא נדמה שהבחירות כבר הוכרעו.

אבל אז, ב-3 באוקטובר, נערך העימות הראשון בין רומני לאובמה, שהתמקד בנושאי פנים. הסקרים שנערכו מיד אחריו הראו שרובו המוחץ של הציבור (67%) סבר שרומני ניצח בעימות. רומני, כך טענו הפרשנים, נראה נחוש ובטוח יותר ומיקד את תשומת הלב בכשלים של הממשל המכהן, כגון שיעורי האבטלה הגבוהים והחוב הלאומי התופח, ובתכניות מעוררות מחלוקת של אובמה, כגון העלאת מסים. באופן כללי, נראה שרומני הציג בעימות מדיניות פנים מתונה יותר מאשר הציג ברוב מערכת הבחירות, וכך פנה לבוחרים במרכז המפה הפוליטית – לפי אובמה הוא אף חזר בו מתכניתו לקיצוץ רדיקלי במסים. אובמה, לעומתו, נראה אדיש, הססן ועדין. הוא לא הזכיר למשל את התבטאויותיו הבעייתיות של רומני  והתקשה להתמודד עם ההאשמות שהוטחו בו (מוזגוביה, 2012). הסקרים שנערכו לאחר העימות הראשון הוכיחו שעימות זה שינה דרמתית את הדינמיקה של מערכת הבחירות – ברובם זכה רומני ליתרון של כמה אחוזים (Real Clear Politics, 2012). 

העימות השני, שגם הוא התמקד בנושאי פנים, נערך כעבור שבועיים והיה שונה בתכלית: שני המועמדים, בייחוד אובמה, היו נחושים ותוקפניים. אובמה למשל לא היסס לתקוף את רומני על כך שכספיו מושקעים בחברות שהעבירו את פעילותן לסין, ורומני תקף את אובמה על תפקודו בעת ההתקפה על הקונסוליה בלוב. לפי הסקרים, 46% מהצופים העניקו את הניצחון לאובמה ו-39% לרומני (דגוני, 2012). העימות השלישי, שנערך ב-23 באוקטובר, עסק בנושאי חוץ בעיקר בקשריה של ארצות הברית עם איראן, ישראל, סין, סוריה ואפגניסטן. כצפוי תקף רומני את מדיניותו ההססנית של אובמה במזרח התיכון, ואילו אובמה לא רק מנה את הישגיו, אלא גם תקף את רומני על בורותו בסוגיות הנידונות. עם זאת, שני המועמדים לא הציגו עמדות הנבדלות מהותית זו מזו. לפי הסקרים, 48% מהצופים העניקו את הניצחון לאובמה ו-40% לרומני (בן חורין, 2012). סקרי הבחירות שנערכו לאחר העימות השני והעימות השלישי לא היו חד-משמעיים – חלקם העניקו יתרון לרומני ואחרים לאובמה (Real Clear Politics, 2012).

בשל שיטת הבחירות בארצות הברית (טוטנאור, 2012), המנצח בבחירות אינו בהכרח המועמד שהצביעו עבורו יותר בוחרים, אלא המועמד שזכה ב-270 אלקטורים לפחות. כאמור, ברוב מדינות ארצות הברית זהוּת המנצח – והזוכה בכל האלקטורים של המדינה–מלבד מיין ונברסקה, שבהן השיטה שונה (להרחבה טוטנאור, 2012). ידועה מראש, והמאבק האמיתי מתמקד באותן "מדינות מתנדנדות" שיכולות לתמוך בכל אחד המועמדים. "הניו יורק טיימס" זיהה תשע מדינות כאלה: אוהיו, איווה, וירג'יניה, ויסקונסין, נבדה, ניו המפשייר, צפון קרוליינה, פלורידה וקולורדו.במקומות אחרים נספרות גם מדינות נוספות כמתנדנדות, בייחוד מישיגן ופנסילבניה. לפי חלוקה זו מובטחים לאובמה 237 אלקטורים, לרומני 191 ו-110 אלקטורים מתנדנדים. לפי רוב הסקרים צפוי אובמה להשיג את מספר האלקטורים הדרוש, אך ברוב המדינות המתנדנדות המאבק צמוד למדי (New York Times, 2012). בימים האחרונים נשמעו הערכות (שלו, 2012) ולפיהן יוכרעו הבחירות באוהיו: אם רומני ינצח בפלורידה ובצפון קרוליינה (הנוטות לטובתו) ובווירג'יניה ובקולורדו (שבהן הסקרים אינם חד-משמעיים) – המנצח באוהיו יזכה בנשיאות. ל"מדינה מתנדנדת" מובהקת זו, שבשש מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות בחרה שלוש פעמים בנציג המפלגה הרפובליקנית ושלוש פעמים בנציג המפלגה הדמוקרטית, יש גם ערך מוסף: ב-12 מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות, המועמד שניצח באוהיו זכה גם בבחירות הכלליות, ומעולם לא זכה מועמד רפובליקני בבחירות הכלליות לנשיאות בלי שניצח באוהיו. רוב הסקרים צופים ניצחון של אובמה באוהיו, אך יש גם סקרים המצביעים על שוויון (Real Clear Politics, 2012).

מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית מתנהלת על רקע הקיטוב הגובר והולך בין הדמוקרטים והרפובליקנים, ולכן צפוי היה שהיא תהיה סוערת ומרתקת. ובכל זאת, עד ראשית חודש אוקטובר היא הייתה משמימה למדי – הבחירות המקדימות בשתי המפלגות הוכרעו במהירות, ולאחריהן נראה היה שכמו ב-2008, אובמה הכריזמתי צועד בדרכו הבטוחה לניצחון על מועמד רפובליקני אפור. ואולם העימות הפומבי הראשון בין רומני ואובמה, שהסתיים בניצחונו המוחץ של רומני, הפך את ניצחונו של רומני לאפשרי והעלה על מרכז סדר היום את המדינות המתנדנדות, העשויות להכריע את הבחירות.

בן חורין, יצחק, 2012. "אובמה לרומני: 'באתי לשדרות, לא לגייס כסף'", ynet, 23.10.2012 (אוחזר: 28.10.2012).

דגוני, רן, 2012. "'אובמה חדש' בעימות עם רומני; סקר CNN: אובמה ניצח", גלובס, 17.10.2012 (אוחזר: 28.10.2012).

טוטנאור, אור, 2012. "הבחירות בארצות הברית", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 29.10.2012.

מאור, דפנה, 2012. "מי משני האנשים האלה יכול להציל את החלום האמריקאי?", דה מרקר, 28.10.2012 (אוחזר: 28.10.2012).

מוזגוביה, נטשה, 2012. "67% מהאמריקנים: רומני ניצח את אובמה בעימות הראשון", הארץ, 4.10.2012  (אוחזר: 28.10.2012).

שלו חמי, 2012. "המירוץ אחר הבוחר הבודד שיכריע את הבחירות בארצות הברית", הארץ, 27.10.2012 (אוחזר: 28.10.2012).

Bositis, David A., 2012. "Black and the 2012 Democratic National Convention", Joint Center for Political and Economic Studies, Washington, DC. (accessed: 28.10.2012).

CNN Politics, 2012. "Americas Choice 2012" (accessed: 28.10.2012).

Fox News, 2012. "Fox News Poll: Voters Want Change, President to Stand up for Free Speech", 27.9.2012 (accessed: 27.10.2012).

Jewish Virtual Library, 2012. "Jewish Voting Record: U.S. Presidential Elections (1916-2008)" (accessed: 28.10.2012).

Lopez, Mark Hugo and Paul Taylor, 2009. "Dissecting the 2008 Electorate: Most Diverse in U.S. History", Pew Research Center (accessed: 28.10.2012).

New York Times, 2012. "Swing States Tracker" (accessed: 28.10.2012).

O'neil, Patrick H., Karl Fields and Don Share, 2009. Cases in Comparative Politics, 3rd e, New York: W.W. Norton.

Plumer, Brad, 2012. "Mitt Romney Versus the 47 Percent", The Washington Post (accessed: 28.10.2012).

Real Clear Politics, 2012. "Latest Election Polls", (accessed: 28.10.2012).

Weiner, Rachel, 2012. "Romney, Citing Safety Net, Says he’s ‘Not Concerned about the Very Ooor’", The Washington Post, 2.1.2012 (accessed: 28.10.2012).

    תגיות:
    ארצות הברית