להצביע - זכות או חובה?

בעקבות שיעור ההשתתפות הנמוך בבחירות לרשויות המקומיות (כ-50 אחוזים) הועלתה ההצעה להנהיג חובת הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות. מתברר שבדמוקרטיות רבות חובת הצבעה, וביניהן: אוסטרליה, בלגיה, הולנד (עד 1970), איטליה, יוון, לוקסמבורג, אוסטריה (בחלק מה-Lander), שווייץ (בחלק מהקנטונים) ורוב מדינות דרום אמריקה.

אחת ההשלכות החמורות של שיעור הצבעה נמוך הוא שאי-השוויון בהשתתפות משתקף באי-שוויון במידת ההשפעה. לססמה "מי שמצביע - משפיע" יש משמעות אמתית בדמוקרטיה הייצוגית, שכן ההיענות של בעלי התפקידים הנבחרים היא פועל יוצא של מידת ההשפעה המופעלת עליהם, והשפעה זו היא שיקוף של ההשתתפות הפוליטית. ברבות מן המדינות מתבטא האי-שוויון בהשתתפות הפוליטית ובהטיה מעמדית לטובת המעמדות הגבוהים יותר. ממצאים אמפיריים מלמדים כי יש קשר חיובי בין מעמד סוציו-אקונומי לבין הצבעה בבחירות, דהיינו, ככל שהמעמד הסוציו-אקונומי עולה כך עולה גם שיעור ההצבעה. מתאם כזה הוא מתכון בטוח להגדלת האי-שוויון והפערים המעמדיים.

תופעה זו בולטת בעיקר בארה"ב, שבה שיעור ההשתתפות פוחת ככל שפוחת הדירוג הסוציו-אקונומי, ונמצא כי בשנים שבהן הייתה מגמה של ירידה באחוז ההשתתפות (1988-1960) הסתמן גידול באי-שוויון המעמדי. המתאם בין האי-שוויון לאחוזי ההצבעה ניכר גם בדמוקרטיות אחרות, אם כי במידה פחותה.

ממחקרים עולה כי האמצעי האפקטיבי ביותר להעלאת שיעור ההשתתפות בבחירות כאשר הוא מופעל לבדו הוא חובת הצבעה, בעיקר ביחס לבחירות מסדר גודל שני (בחירות מקומיות או בחירות לגופים בין-לאומיים, בעיקר באירופה). ממחקרים השוואתיים עולה כי חובת הצבעה מגבירה את שיעור ההשתתפות בשיעור הנע בין 7--16 אחוזים. ממחקר מקיף שנערך ב-1994 התברר כי ככל ששיעור ההצבעה בבחירות ללא חובת הצבעה נמוך יותר, כך העלייה בעקבות הנהגת חובת הצבעה ניכרת יותר. ממצא זה חשוב במיוחד ביחס לבחירות מקומיות, שם בדרך כלל שיעור ההצבעה נמוך יותר.

בבלגיה למשל שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות ובבחירות לפרלמנט, שהוא הגבוה באירופה, כמעט זהה ועומד על 93.7 אחוזים ו-93.8 אחוזים בהתאמה. גם באיטליה שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות והכלליות דומה: 84.4 אחוזים ו-86.2 אחוזים בהתאמה. בהולנד, בבחירות הפרובינציאליות והמוניציפליות החל ב-1946 ועד לביטול חובת ההצבעה ב-1970, היה שיעור ההצבעה קרוב ל-95 אחוזים, ובדרך כלל נמוך קצת יותר משיעור ההצבעה לפרלמנט. עם ביטול חובת ההצבעה ב-1970 ירד שיעור ההצבעה באורח ניכר, ובבחירות 1994/5 היה שיעור ההצבעה בבחירות המוניציפליות 65 אחוזים ובבחירות הפרובינציאליות - 50 אחוזים בלבד.

ההשפעה החזקה נובעת מן החובה להצביע כשלעצמה ולא מחשש מפני הסנקציות הכרוכות באי-הצבעה שהן בדרך כלל זעומות וכמעט שאינן נאכפות. למעשה, חובת "הצבעה" היא כינוי שגוי, שכן בדרך כלל כל שנדרש מן הבוחר הוא להופיע בקלפי ביום הבחירות בלי שיידרש לבחור פתק הצבעה ולשלשלו לתיבה. כך היה נהוג בחוק בהולנד מאז 1917 ועד לביטול חובת ההצבעה ב-1970. באוסטרליה חובה לשלשל פתק הצבעה, אולם זה יכול להיות פתק לבן או פתק לא-כשר. כמה מחוקי חובת ההצבעה קובעים עונש חמור (למשל, שנה מאסר ביוון), אך סנקציה כזו לא הוצאה אל הפועל מעולם. באיטליה הסנקציה אינה מזיקה אבל אפקטיבית: הציון בתעודת האזרחות כי האזרח "לא הצביע". בדרך כלל העונש הוא קנס זעום שאינו נאכף כמעט על הלא-מצביעים.

המצדדים בהנהגת חובת הצבעה טוענים כי היא מעלה את שיעור ההשתתפות באופן שווה, ללא הטיה מעמדית, וכך למעשה מחזקת אידיאלים דמוקרטיים של השתתפות פוליטית ושל שוויון. יתרונות נוספים שאפשר להציג כנובעים מהנהגת חובת הצבעה הם שהעלייה בשיעור ההצבעה עשויה לעורר השתתפות ועניין גדולים יותר בפעילויות פוליטיות נוספות, וכן שחובת ההצבעה עשויה להשפיע על הקטנת ההוצאות הכספיות הכרוכות בתעמולה שתכליתה לשכנע בוחרים להצביע.
רבים מתנגדים להנהגת חובת בחירה מטעמים שונים. ביקורת מרכזית היא הטענה שחובת ההצבעה כופה את עצמה על אנשים שאין להם עניין פוליטי והם חסרי ידע פוליטי, ושסביר שלא יקבלו הכרעה שקולה באשר להצבעה. כנגד טענה זו יש הסבורים שדווקא החובה להצביע היא שמעוררת עניין פוליטי, ובזכותה יוקדשו יותר מאמצים להסברה עניינית בתעמולה. טענה נוספת היא שחובת ההצבעה עלולה להגדיל את שיעור הקולות הפסולים בשל ידע לא מספר על הליך ההצבעה או אי-ידיעה של השפה בעיקר בקרב מהגרים. מחקר שנערך באוסטרליה, שמצא כי שיעור הקולות הפסולים בקרב מהגרים גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה, מאשש טענה זו.
יש הסוברים שרמת השתתפות גבוהה במיוחד אינה בהכרח חיובית, שכן הסכנה היא שבתקופות של משבר, עלייה חדה בשיעור ההשתתפות עלולה להחריף את ההקצנה, ולראיה מביאים את הדוגמה של רפובליקת ויימר, שבה שיעור ההשתתפות הגבוה התבטא בהגדלת התמיכה בנאציזם ובישר את התערערות הדמוקרטיה.

ההתנגדות החריפה ביותר לחובת הצבעה היא במישור הנורמטיבי: חובת הצבעה עשויה להיות פתרון מושך להתרת הסכסוך המתעורר בדמוקרטיות בין השתתפות לשוויון, אולם היא עשויה להפר אידיאלים דמוקרטיים נוספים -- חירות הפרט וחופש הביטוי. לפי עמדה זו, חובת ההצבעה אינה דמוקרטית אלא שייכת למחסן המילים של הטוטליטריות. לכך משיבים התומכים בחובת הצבעה כי למעשה אין חובה להצביע, אלא יש חובה להופיע בקלפי. מרגע שמילאו את חובתם זו רשאים האזרחים להכריע אם להצביע, ובכך חובה זו דומה לחובות אחרות החלות על אזרחים במדינה דמוקרטית, כמו החובה לשלם מסים ולשמש כמושבעים במדינות מסוימות. לדעתם, חובת ההצבעה מקנה לאזרחים את הזכות להשתתפות שווה בהליך הדמוקרטי.

חובת הצבעה אינה הדרך היחידה להבטיח שיעור השתתפות גבוה בבחירות, כפי שעולה מן הכתבה "עידוד ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות" המתפרסמת בגיליון זה. עם זאת מחקרים מלמדים שחובת הצבעה היא כלי אפקטיבי ביותר, ודי בו עצמו לשמש השגת שיעור השתתפות גבוה בבחירות.

הכתוב מבוסס על:

* Arend Lijphart, "Unequal Participation: democacy's unresolved dilemma", American Political Science Review, Vol. 91 (1), March 1997, pp. 1-12.

* Wolfgang Hirczy, "The impact of mandatory voting laws on turnout: a quasi-experimental approach", Electoral Studies, Vol. 13, No. 1, March 1994, pp. 64-76.

* Ian McAllister, Toni Makkai, "Institutions, society or protest? Explaning invalid votes in Australian elections", Electoral Studies, Vol. 12, No. 1, March 1994, pp. 23-40.