המאבק על לוח השנה
במוקד המאמר עומדת סוגיית הזהות של ערביי ישראל כפלסטינים, כישראלים וכערבים-ישראלים והאופן שהיא מתבטאת בוויכוח על ציון יום הנכבה. שלומי דסקל פותח צוהר ליחסים המורכבים לא רק בין הערבים אזרחי מדינת ישראל לרוב היהודי, אלא גם בינם ובין הפלסטינים, באמצעות ניתוח השיח על מועד ציונו של יום הנכבה בישראל. הוא מראה כיצד ויכוח זה משקף את העמדות הקוטביות בציבור אזרחי ישראל הערבים של "ישראליזציה" מכאן ו"פלסטיניזציה" מכאן, וטוען כי התגובה הלא מובחנת של מוסדות המדינה והציבור היהודי תורמת לחיזוק המגמה הבדלנית בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל.
"האם נדמה כי שכחתם את 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה'!!!לאחר שבסוף שנות השמונים אימץ אש"ף רשמית את רעיון שתי המדינות כדרך לפתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נעשה פסוק כ"ב במזמור קי"ח בתהילים למטבע לשון נפוץ בשורות המפלגה הקומוניסטית הישראלית להצדקת תמיכתה בתכנית החלוקה בשנת 1947. ראו למשל: ايمن عودة, "رسالة الى الشباب", الجبهة, 2001 (אימן עודה, "אגרת לנוער", אתר חד"ש, 2001); اسكندر عمل, "الحجر الّذي رفضه البنّاؤون....", الجبهة, 2.12.2012 (אסכנדר עמל, "האבן שמאסו הבונים...", אתר חד"ש, 2.12.2012). כל התרגומים מערבית לעברית שלי ובאחריותי. הסיסמה המאוסה שהכתמתם בה את פני עמנו במשך ארבעה עשורים? האם נדמה כי שכחתם את החלטת החלוקה שהייתה גרועה מהנכבה עצמה? אולי שכחתם שמפלגת האם שלכם הייתה הראשונה שבירכה את הישות הזרה והכירה בה יומיים לאחר שהוכרז על הקמתה?"حامد اغبرية, "وماذا بعد صافرات الإنذار؟", صوت الحق والحرية, 17.5.2013 (חאמד אגבריה, "ומה אחרי הצפירות?", סות אל-חק ואל-חוריה, 17.5.2013). פורסם גם באתר המזוהה עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית فلسطينيو48 (להלן פלסטינֵי48). במילים קשות אלה בחר חאמד אגבריה, עורך ביטאון הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית "סות אל-חק ואל-חוריה" (صوت الحق والحرية, קול האמת והחירות), לתקוף את אנשי חד"ש. זה היה אקורד הסיום הזמני לאחד העימותים המעניינים המתרחשים כיום בחברה הערבית – המאבק על מועד ציונו של יום הנכבה בישראל. בחינה של מאבק זה מאפשרת לנו להטות אוזן לשיח של האליטה הערבית בארץ ולהיחשף למתחים המתקיימים בו, המתגבשים בסופו של דבר לשני קטבים: ניסיון השתלבות ב"סיפור הישראלי" מכאן; ושאיפה להיבדל ממנו ולשאת עיניים מזרחה, ל"סיפור הפלסטיני" שמצדו המזרחי של הקו הירוק, מכאן.
לכאורה נדמה שמאז ומעולם, או ליתר דיוק למן הקמתה של המדינה ועד היום, ימי הציון הלאומיים של החברה הישראלית והחברה הפלסטינית כרוכים זה בזה: בשעה שהרוב היהודי מציין במדינת ישראל את יום העצמאות, המיעוט הערבי מציין את יום הנכבה. אימת החיבור בין שני הימים הללו הובילה את המחוקק הישראלי להוסיף בשנת 2011 תיקון לחוק יסודות התקציב, ותחת הכותרת "הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה" נקבע כי שר האוצר מוסמך "לקנוס רשויות ותאגידים שיתמכו ויממנו אירועים לציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל"."שר האוצר הוסמך לקנוס גופים שיתמכו ביום הנכבה", אתר הכנסת, הודעות הכנסת, 14.3.2011. התיקון, שזכה לכינוי "חוק הנכבה", היה חלק ממהלכי חקיקה שנראו בכנסת השמונה עשרה (ניצנים ראשונים למהלכים דומים כבר נראים גם בכנסת המכהנתראו למשל הצעת חוק זכויות התורמים למדינה, התשע"ג-2013.) וללא ספק מהבולטים שבהם. לטענת יוזמיהם של החוקים, מטרתם להגן על המדינה מפני מגמות לאומיות חתרניות בציבור אזרחיה הערבים, שכל תכליתן למוטט אותה.על הלך רוח זה מעידים פרסומים שראו אור בשנים האחרונות ובהם בולט ספרו עב הכרס של דן שיפטן, פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2011. בחינת ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות בזירת המאבק על ציון יום הנכבה, מהמובהקים שבסמלי החתרנות לכאורה, תראה לנו תמונה מורכבת יותר.
יום הנכבה בישראל
המונח "נכבה", שפירושו המילולית "אסון", הופיע כבר ב-1948 בכותרת ספרו של החוקר הסורי קונסטנטין זוריק "משמעות הנכבה".قسطنطين زريق, معنى النكبة, بيروت: دار العلم للملايين, 1948. (קונסטנטין זוריק, משמעות הנכבה, בירות: דאר אל-עלם ללמלאיין, 1948). בשנים האחרונות מרבים להשתמש במונח זה בישראל לכינוי תוצאות המלחמה ב-1948, אבל עם זאת, ובניגוד למקובל לחשוב, ציונו של יום הנכבה באופן רשמי-ממסדי בחברה הערבית בישראל הוא תופעה חדשה יחסית. בראשית שנות התשעים הוקם בישראל "הוועד להגנה על זכויות העקורים", שמטרתו מצוינת בשמו – פעילות למען הגנה על זכויותיהם של אזרחי המדינה הערבים שב-1948 נכפה עליהם לעזוב את בתיהם.בערבית נקרא הגוף "لجنة/جمعية الدفاع عن حقوق المهجرّين في إسرائيل/في الداخل الفلسطيني", ובאנגלית –"Association for the Defence of the Rights of the Internally displaced Persons in Israel". בשתי השפות מודגש שמסגרת הפעולה של הגוף היא מדינת ישראל. בשנת 1998, כחלק מהניסיון להעלות את המודעות הציבורית לנושא, החליט הוועד לציין לראשונה בישראל את יום הנכבה בצעדה סמלית לאחד הכפרים הנטושים ולסיימה בעצרת במקום. אירוע זה התרחש דווקא בשנת 1998 משלוש סיבות עיקריות:פירוט בנושא ראו במאמרו של אלי רכס, "הערבים בישראל לאחר תהליך אוסלו: לוקליזציה של המאבק הלאומי", המזרח החדש מג (תשס"ב), עמ' 275-303.
- התגבשות "הדור הזקוף": הפעילים הפוליטים הצעירים שנולדו בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הגיעו לבשלות בסוף שנות התשעים, ומאז ועד היום הם מובילים את מאבקיה הפוליטיים של החברה הערבית בישראל.דני רבינוביץ' וח'אולה אבו בקר, הדור הזקוף, ירושלים: כתר, 2002, עמ' 13. דור פעילים זה פרח על רקע חולשתה של ההנהגה הפוליטית המסורתית, ובראשה הגוף הבכיר ביותר האמור לייצג את כל שלוחותיה של החברה הערבית – "ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי". אין פלא שדווקא גוף עצמאי עומד מאחורי ציונו של יום הנכבה ולא ועדת המעקב. ברם, האחרונה מצטרפת לאירוע ופורשת עליו את חסותה.
- התהליך המדיני: בעקבות התהליך המדיני שהובילה ממשלת רבין בשנים 1993 1995 נדרשה החברה הערבית בישראל להתמודד עם העובדה שההנהגה הפלסטינית מצדו המזרחי של הקו הירוק אינה רואה בה שותפה למדינה הפלסטינית העתידה לקום, אלא חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. גם כיום עמדה זו מנחה את הנהגתה של הרשות הפלסטינית בדיוניה על הסדרים מדיניים עם ישראל.בעניין זה ראו מאמרו של מתי שטיינברג, "מ'נפקדים' ל'נוכחים': ערביי ישראל והמדינה הפלסטינית – זהות קיבוצית ויחסי גומלין", בתוך: ראובן פדהצור (עורך), השפעת הקמת מדינה פלסטינית על ערביי ישראל, נתניה: מרכז ש' דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי, עמ' 26-35.
- חגיגות היובל למדינת ישראל: בשנת 1998 ציינה מדינת ישראל את שנת החמישים להיווסדה. בחגיגות אלה ניתן לחברה הערבית, לחלקה במדינה ולתרומתה לה מקום מועט. בערב יום העצמאות של אותה שנה – היום שסימל את שיא החגיגות וכן את סיומן – פרסם העיתונאי המנוח לוטפי משעור את האמירה שמאז ועד היום מלווה את אירועי היום בחברה הערבית בישראל: "יום העצמאות שלהם הוא יום הנכבה שלנו". בהערת אגב נציין שהמספר העגול – חמישים שנה – תרם לכך שבאותה שנה, לראשונה, צוין יום הנכבה בטקסים רשמיים גם בשטחיה של הרשות הפלסטינית.
משנת 1998 יום הנכבה מצוין בישראל בה' באייר בתהלוכות ובעצרות שמארגן הוועד תחת הסיסמה שטבע משעור. בשנים שבהן יום העצמאות מוקדם לד' בחודש או נדחה לו' בחודש, יום הנכבה נע עמו. דהיינו, לוח השנה העברי-ממלכתי קובע מתי יצוין יום הנכבה בישראל. ברשות הפלסטינית ובפזורה הפלסטינית לעומת זה נהוג לציין את יום הנכבה ב-15 במאי, ומה' באייר מתעלמים. זאת ועוד, בציבור הערבי בישראל אין מציינים את 15 במאי באופן רשמי וממוסד למעט בקרב שתי קבוצות - הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ו"בני הכפר" – הפועלות להיבדל מהחברה הישראלית-ציונית, בין היתר בהחרימן את הבחירות לכנסת. לא יהיה זה אפוא מופרך לטעון כי במרוצת השנים התהוו שני ימי ציון: "יום הנכבה בישראל" ו"יום הנכבה הפלסטיני".ימים אלה נבדלים גם בתכנים שנמסכים לתוכם בישראל אל מול יתר המקומות, אך בשל קוצר היריעה לא ארחיב בנושא זה כאן.
המאבק על יום הנכבה הפלסטיני
למן שנת 2012 מתנהל בוועדת המעקב מאבק בעניין הדרישה לציין את יום הנכבה הפלסטיני נוסף על יום הנכבה המקומי בישראל, או במקומו, כשבזירה שני שחקנים בולטים: מפלגת חד"ש מכאן והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מכאן.המאבק מתרחש גם במעגלים פוליטיים אחרים. כך למשל ב-15 באפריל 2013 פרסם הסופר ואיש הרוח עלאא' חליחל, המקורב לשורות בל"ד, סטטוס בפייסבוק שבו תהה על שום מה ולמה ההתעקשות לדבוק בתאריך העברי, ולא הלועזי. השנה, 2013, החליטה התנועה האסלאמית להפשיל שרוולים ולהיאבק על כך בכל כוחה. ראשית, בגילוי דעת מטעמה הוסבר כי התנועה בחרה שלא להשתתף בטקסים שנערכו השנה בכפר הנטוש ח'ביזה (בקרבת קיבוץ גלעד) בתאריך 16 באפריל (ו' באייר) ולא לראות עצמה מחויבת אליהם, שכן מבחינה רשמית לא ועדת המעקב היא שארגנה את האירוע. ברם, היא לא קראה להחרמתו."لماذا لم تلزم الحركة الإسلامية أبناءها بحضور مسيرة خبيزة؟",فلسطينيو48, وثائق وبيانات, 18.4.2013. ("מדוע לא חייבה התנועה האסלאמית את בניה לנכוח בעצרת ח'ביזה?", פלסטינֵי48, מסמכים וגילויי דעת, 18.4.2013.) דוברי התנועה הציגו סיבות נוספות לצעד זה: התרסה נגד אובדן השליטה של ועדת המעקב בעצרת יום האדמה בסח'נין שבועיים קודם לכן (30 במרס), שבמהלכה הותקף צוות של תחנת אל-ג'זירה;"حامد اغبرية, "في سخنين .. سقطت الاقنعة", صوت الحق والحرية, 5.4.2013 (חאמד אגבריה, "בסח'נין .. נפלו המסכות", סות אל-חק ואל-חריה, 5.4.2013) פורסם כך גם באתר פלסטינֵי48. כעס על חוסר היכולת לכפות על המשתתפים בעצרת להניף רק את דגל פלסטין ולא דגלים של מפלגות או מדינות אחרות (קצפם יצא נגד דגלי סוריה, שהונפו לאות תמיכה בשלטון אסד);ריאיון עם עבד אל-חכים מפיד, חבר הלשכה המדינית של התנועה האסלאמית, ביום השידורים המיוחד לרגל יום הנכבה, רדיו א-שמס, 16.4.2013. טענה זו צרמה במיוחד למגיש התכנית, והוא הזכיר כי בעצרות הלאומיות שהתקיימו לאחר העימות על ספינת ה"מאווי מרמרה", הניפו תומכי התנועה האסלאמית את דגלי טורקיה. זאת ועוד, בעבר התגאה העומד בראש התנועה בהנפת דגל סוריה, ראו: איתמר ענברי, "ראא'ד סלאח הואשם בהנפת דגל סוריה", אתר מעריב, 20.11.2008. ומחאה על תוכן העצרת, שכללה כמדי שנה שירה וריקודים,השירים והריקודים הלאומיים נתפסים בציבור הפלסטיני כדרך להתחברות לזהות הלאומית. בעניין זה ראו רבינוביץ' ואבו בקר (לעיל הערה 9) עמ' 12. לשיטתו של ואכים ואכים, יושב ראש "הוועדה להגנה על זכויות העקורים", יום הנכבה אינו צריך להיות יום אבל אל מול היהודים השמחים באותו יום. מתוך דבריו בתכנית "יסעד מסאכ" (يسعد مساك, ערב טוב), רדיו א-שמס, .29.4.2009 דבר שנתפס בעיני התנועה האסלאמית כחיקוי לדרך שחוגגי יום העצמאות בישראל מציינים את יום חגם, ולא כדרך הראויה לציין יום אבל.حامد اغبرية, "'نتنياهو' الذكي! ",صوت الحق والحرية, 19.4.2013 (חאמד אגבריה, "'נתניהו' הפיקח!", סות אל-חק ואל-חריה, 19.4.2013). פורסם כך גם באתר פלסטינֵי48.
שנית, בערב יום הנכבה הפלסטיני פנו נציגי בל"ד, מד"ע, המפלגה הלאומית הערבית, התנועה האסלאמית על שני פלגיה ותנועת "בני הכפר" ליושב ראש ועדת המעקב בקריאה לציין את יום 15 במאי כיום אבל רשמי בלוויית שביתות מסחר ולימודים, כמקובל ביום הנכבה בישראל.محمد خطيب, "المتابعة: فض اجتماع، خلافات وانقسامات بسبب ذكرى النكبة!", بكرى, 12.5.2013 (מחמד ח'טיב, "ועדת המעקב: פיזור ישיבה, חילוקי דעות ופיצולים בשל ציון הנכבה!", אתר בכרא, 12.5.2013) מהלך דומה נעשה בהצלחה שנה קודם לכן, שנת 2012, מתוך ניצול היעדרה של חד"ש מהדיון בנושא בוועדת המעקב וקרבתו של יושב ראש הוועדה, מחמד זידאן, לתנועה האסלאמית. השנה, אל מול התומכים בהישנות המעשה התייצבו חד"ש וועד ראשי הרשויות הערביות ומנעו את קבלת ההחלטה. בהקשר זה הסביר יושב ראש חד"ש, ח"כ מחמד ברכה, כי ביום הנכבה האתגר הוא להציב סיפור אחר אל מול הסיפור הציוני דווקא ביום שהוא מוצג לראווה – יום העצמאות. ברכה, בהזכירו "זכות אבות" ("בניגוד לכל יתר הקבוצות [הפוליטיות] הפלסטיניות, אנחנו [המפלגה הקומוניסטית] נותרנו במולדתנו"), הצביע על הרציונל הפוליטי של צעד זה: "אנו חיים תחת מטריה פוליטית אחת המכונה מדינת ישראל"."יום ג'דיד" (يوم جديد, יום חדש), רדיו א-שמס, 15.5.2013. כלומר, עלינו לפעול בתוך המסגרת הישראלית.
לעומתו השיח' ראא'ד, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, מנצל עד היום את העימות על התאריך להצגת רציונל פוליטי אחר. בסדרת מאמרים שבועיים (שנכון לכתיבת שורות אלה נמשכת אחד עשר שבועות ועדיין לא הסתיימה) שכותרתם "תהלוכת ח'ביזה והכשל הפוליטי" הוא פורס את תכניתו המדינית לחברה הערבית בישראל. בהצביעו על כשליה הפוליטיים מציע השיח' ראא'ד לארגנה מחדש, להפנות עורף לשותפות היהודית-ערבית, לבסס את הזהות המקומית על זהות משולשת פלסטינית-ערבית-אסלאמית ולחתור לשיתוף פעולה עם העמים הערביים והאסלאמיים, שכן "אנו נושאים זהות אסלאמית-ערבית, אנו משתייכים לתרבות אסלאמית-ערבית, להיסטוריה אסלאמית-ערבית, להווה ולעתיד אסלאמי-ערבי, לצד [היותנו] פלסטינים לכל אורך הדרך. אלה קשרים המשלימים זה את זה ואינם מתנגשים זה בזה".رائد صلاح, "مسيرة خبيزة والتعثر السياسي (4)", صوت الحق والحرية, 17.5.2013 (ראא'ד צלאח, "תהלוכת ח'ביזה והכשל הפוליטי (4)", סות אל-חק ואל-חריה, 17.5.2013). פורסם כך גם באתר פלסטינֵי48. הלך רוח זה בלט בנאומו בעצרת לרגל יום הנכבה שערכה התנועה האסלאמית בטמרה, ובמסגרתה דיבר ראא'ד על המתרחש בסוריה וברשות הפלסטינית, ולא בחברה הערבית בישראל.ראו סרטון ביוטיוב: كلمة الشيخ رائد صلاح في مهرجان العودة والحرية 10/5/13 (נאום השיח' ראא'ד צלאח בעצרת השיבה והחירות, 10.5.2013). על הלך רוח זה תעיד גם הכותרת שניתנה לנאום באתר פלסטינֵי48: "אנשינו בסוריה, ירושלים מחכה לכם" (عبدالله زيدان, "الشيخ رائد صلاح: يا اهلنا في سوريا القدس تنتظركم", فلسطينيو48, 10.5.2013).
האתגר הישראלי
המאבק על מועד ציונו של יום הנכבה לא הוכרע, ולא יהיה זה מופרך להעריך שהוויכוח יתחדש גם בשנה הבאה, 2014, כשבין שני התאריכים - יום העצמאות ו-15 במאי - יפריד שבוע. אל לנו לטעות, אין מדובר אך ורק במאבק על תאריך; זהו מאבק על דמותה ועל צביונה של החברה הערבית בישראל ועל עתידם של יחסי הגומלין בינה ובין חברת הרוב היהודי.
"מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל" שפורסם לאחרונה מראה כי בציבור הערבי קיימת עלייה במספר המדווחים על השתתפות באירועים לציון יום הנכבה. כמו כן שיעורים גבוהים מקרבם מצדיקים את ציונו באירועים ציבוריים.סמי סמוחה, לא שוברים את הכלים: מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף אוניברסיטת חיפה, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013. כלומר, גם אם מדובר בתופעה חדשה שמקורה באליטה המקומית, היא הולכת ומשתרשת.
איזה תפקיד ימלא הממסד הישראלי בעימות הפנים-ערבי וכיצד יתמודד עם האתגר המונח לפתחו? מי שיבחר להתייחס ליום הנכבה רק כאל התרסה חתרנית ומסוכנת נגד המדינה, יפספס את העיקר. ראשית, כמו שצוין, המארגנים של אירועי יום הנכבה בישראל אינם מתייחסים אליו כאל יום אבל על הקמתה של מדינת ישראל, אלא משלבים בו אלמנטים של שמחה המסמלים חזרה לשורשי המורשת הערבית המקומית. גם להם ברור שיום מספד ונהי לא יצליח להתחרות בחגיגות יום העצמאות של המדינה. שנית, המאבק בתוך האליטה ובקרב קובעי הלך הרוח בציבור הערבי איננו מתמקד באזכור הנכבה או בהתעלמות ממנה, אלא בדרך ציונה ובהקשר שהיא מופיעה בו. קרי, המאבק הוא בין שתי אסכולות: הראשונה מבקשת לראות בו יום לאומי שהוא חלק מזהות פלסטינית בתוך מדינת ישראל, ואילו האחרת רואה בו חלק מזהות פלסטינית המנותקת ממדינת ישראל.
עד כה לא הבחין הממסד בין שתי האסכולות, וכך אם בכוונה ואם שלא בכוונה הוא משחק לידי הגורמים הבדלניים בחברה הערבית, תומכי האסכולה השנייה, המסבירים שמדינת ישראל אינה רוצה באזרחיה הערבים גם לא כישראלים.בהקשר זה ראו למשל פרסום מטעם גוף מחקר המסונף לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית: العودة حق مقدس, مركز الدراسات المعاصرة, ام الفحم, 2013 (השיבה זכות מקודשת, המרכז למחקרים בני זמננו, אם אל-פחם, 2013) לפיכך, הם טוענים, אין טעם להתאמץ ולבנות זהות לאומית ערבית-פלסטינית-מקומית שהיא חלק ממדינת ישראל, אלא יש להפנות את המבט מזרחה ולהתחבר לאתוס הערבי-פלסטיני המתהווה שם.
בזמנים שבהם הניכור והאי-אמון בין הממסד לחברה הערבית רב והפערים בין השניים רק הולכים וגדלים, מתן מקום ליום הנכבה בישראל והכלתו בממסד הישראלי כחלק מיצירת אתוס ישראלי מורכב ורב-שכבתי נראים כאוטופיה.על הגידול בניכור ובאי האמון ראו סמוחה (לעיל הערה 22) עמ' 39-49. עם זה, האם הכרזת מלחמת חורמה על האסכולה המתעקשת להיות חלק מהחברה הישראלית - גם אם בעמדה מרדנית לכאורה - היא הצעד הנכון? האם בכך איננו מכשירים את הקרקע לדריכת כוכבה של האסכולה הבדלנית מבית מדרשו של השיח' ראא'ד.