ד"ר שוקי פרידמן

שוק הסלולר הכשר הוא עוד מקרה רע בו מגזר שלם נאנק תחת עולם של עסקנים תאבי כוח פוליטי וכסף, ללא שהמדינה תיקח אחריות ותפעל להגנת הצרכנים. החלטת בית המשפט היא פתח לשבירת מונופול שרירות ואגרסיבי שלא בחל באמצעים כדי לשמר את שליטתו. התגייסות מהירה של כל השחקנים בתחום, תוכל להוביל לשינוי המיוחל הזה

בעקבות סירובם העיקש של הפוליטיקאים לתת מענה לסוגיה ולאחר שבפסקי דין קודמים הכיר בית המשפט בגיור לא-אורתודוקסי המתקיים בחו"ל לעניין הזכות לשבות, עתה הוא מכיר בגיור כזה גם כשהוא מתקיים בישראל. אולם גם אם מבקשים להותיר על כנה את ההכרה הרחבה בגיורים, יש לאסדר את הנושא ולפקח על הגורמים הקובעים מי יהיה אזרח ישראלי

פסיקתו של בג"ץ כי גיור רפורמי וקונסרבטיבי שנערך בישראל יקנה את הזכות לשבות, היא האחרונה בנתיב שבו פסע בית המשפט שנים ארוכות ומספרת גם את סיפור יחסי דת ומדינה בישראל. אמנם חשיבותה המעשית אינה רבה, אבל זוהי עוד לבנה בהכרה בזרמים הלא אורתודוקסיים

אמונם של חלקים ניכרים מהציבור הישראלי במוסדות המדינה נמצא בירידה, בתקופת הקורונה ביתר שאת. יותר משהתמונה הזו לא מחמיאה למוסדות השלטון, היא מאיימת על יכולתם של המוסדות החיוניים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד

השבטיות הישראלית היא אסון, והקורונה ממחישה שההיפרדות של ישראל לקהילות עם ערכים שונים באופן קיצוני, עולה בסופו של דבר ביכולת לממש מדיניות ואפילו בחיי אדם

המציאות שבה המשטרה פועלת בימי הקורונה קשה לאזרחים וגם לשוטרים. אבל בלי אכיפת המשטרה הקורונה לא תתמתן. במקום לקלל ולבקר את השוטרים, ראוי שהפוליטיקאים והציבור מימין ומשמאל יישאו אותם על כפיים כמי שניצבים בחזית המאבק בקורונה

אסטרטגיית היציאה מהסגר והיעדר עלייה מחודשת של התחלואה במגזר החרדי כוללת מתן דגש אכיפתי על מפגשים ואירועים שרמת הסיכון הבריאותית הכרוכה בהם גבוהה; שיתוף פעולה של המנהיגות והשלטון המקומי החרדי; והכרה באורח החיים של המגזר החרדי

משבר הקורונה מחדד וממחיש את הבחירות הערכיות של הקהילה החרדית. הוא גם ממחיש כי כשחיי הישראלים שלובים באלו של החרדים, לא ניתן לקיים את ישראל לצד אוטונומיה חרדית שחיה מאחורי חומותיה המתגבהות. ללא נשיאה משותפת בנטל הבריאותי עכשיו, והכלכלי־ביטחוני־חברתי אחרי הקורונה, לא ייכונו כאן חיים נורמליים

בשנים האחרונות וביתר שאת בצל משבר הקורונה, הפוליטיקה הישראלית הפכה לפוליטיקה דתית, ובמקום לנהל מאבקים פוליטיים על תיקון המציאות, אנחנו מתדרדרים במהירות למלחמות קודש חורכות כל

ההפגנות הן כלי חשוב ומרכזי לביטוי ביקורת על השלטון. ביכולתן להביא לידי ביטוי את הקולות השונים, כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל דעת הקהל, אבל הן בשום אופן לא יכולות להיות הנתיב להחלפת הממשלה בדרך לא דמוקרטית

יש ערך משמעותי בהפגנה, כמו גם בתפילה. כאשר מוטלות מגבלות על תפילות או הפגנות, פעילויות שהן ציפור נפשם הערכית של אזרחי ישראל, עליהן להתבסס על סטנדרטים שקופים ודומים. כך, לצד איזון ערכי ראוי, יגדל גם אמון הציבור במדיניות הממשלה

חגי תשרי מציבים אתגרים שונים בפני ההנהגה הרבנית ומנהיגי הקהילות, שנדרשים לגבש התייחסות להנחיות הממשלה המגבילות את התפילות, ולמצוא פתרונות שיאפשרו את קיומן של תפילות גם במסגרת המגבלות הממשלתיות, בארץ ובחו"ל

השבטיות בחברה הישראלית רק הולכת ומעמיקה, ואם לא ייעשה מאמץ רציני מצד כל חלקי החברה הישראלית למציאת מכנה משותף להמשך הקיום כאן, סכנת הכאוס והחורבן הפנימי תרחף מעל ראשנו

עיון במנהג הנסיעה לאומן, באופי הנוסעים וביחס לכך בחברה הדתית והחרדית, מעלה את החשד שהחרדה של הפוליטיקאים לנוסעים היא לא לשם שמים. הקרקס הפוליטי שנעשה על גבם של חסידי רבי נחמן, יותר מאשר למענם, ממחיש את היחס הציני לעמדות מקצועיות, כשעל הכף מונח אינטרס פוליטי

מערכת בחירות רביעית בשנתיים תהיה הרסנית. היכולת למנוע אותן נמצאת בידי הפוליטיקאים, אולם האחריות לכך מוטלת גם על הציבור. על אזרחי ישראל לומר לפוליטיקאים שבחירות עכשיו, עת מצוקה בריאותית, כלכלית וחברתית, יהיו הפרת חוזה חמורה בין הציבור לנבחריו

לסולידריות החברתית ולאחריות האישית של כלל האזרחים יש חשיבות רבה עוד יותר מאשר במדינות "רגילות". היא תנאי להמשך הקיום שלנו כאן. למרבה הצער, הקולות הבוקעים מהרחובות מנבאים לעת עתה את ההפך. החוכמה המשותפת שלנו צריכה לעצור אותנו לפני התהום

הציפייה של אזרחים רבים מהממשלה לסעד טבעית ומובנת. גם הרצון להפגין ולזעוק אל מול המצוקה ואל מול מחדלים קשים של הממשלה הם דרך ביטוי טבעית למצוקה הזו. אבל יש הבדל ענק בין תסכול ומחאה לבין יצירה שיטתית של אנרכיה וכאוס

לרבנות יש מונופול בשוק הכשרות, באמצעותו היא מאלצת את צרכני שירותי הכשרות לציית לסטנדרט ההלכתי המחמיר ביותר ולשאת במשמעויות כלכליות והקולינאריות של הסטנדרט הזה, ונלחמת מלחמת חורמה בכל אפשרות לפתיחות השוק לתחרות

נחישותה של הרבנות לחסום בפני נשים את האפשרות לזכות בהכרה רשמית בידע ההלכתי שלהן, היא עוול שפוגע בנשים וטעות שמעצימה את אי הרלוונטיות של הרבנות

הכרזתו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי בעניין הקמת מרשם עירוני לזוגות להט"בים מוכיחה פעם נוספת עד כמה נדרשת הסדרה ביחסים בין דת ומדינה, אולם עליה להיות ברמת המדינה, ולא נתונה לגחמתם של ראשי ערים

תזכיר החוק שמקדם שר הפנים אריה דרעי לביצור מונופול הרבנות על סוגיית הגיור, מאיים להעכיר את היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות, ובטווח הרחוק יסגור את הדלת בפני מאות אלפי עולי ברה"מ שחיים כיום בישראל

רפורמה בשירותי הדת והמועצות הדתיות, קידום שקיפות מלאה בשוק הכשרות והקמת מערך הכשרה והשתלמויות שיטתי ומסודר לדיינים

משבר נגיף הקורונה מאלץ את האוכלוסייה כולה להסתגל למציאות חיים שונה, אך מאפייניה ואורחות חייה של החברה החרדית מקשים עליה עוד יותר את הטמעת ההנחיות החדשה ושינוי ההרגלים. הפגנת משילות נחושה לצד שיתופי פעולה עם הנהגה חרדית אזרחית ורבנית, וצעדים משלימים שיקלו על הציבור החרדי לצלוח את המשבר, יהפכו את הטיפול הכלל מדינתי לאפקטיבי יותר

אי אפשר לשלול הקמת ועדת חקירה עתידית כבר כעת, וייתכן שבעתיד זה יתברר כדבר נחוץ ונכון, אך הקמפיין שהחל בימים האחרונים הקורא להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאחר תום המשבר שתבדוק את ההתנהלות הממשלתי לקראתו ובמהלכו, עלול להעצים את הנזק ואף לעלות בחיי אדם

בישראל, כמו בארה"ב, גרעין התומכים של שני המנהיגים, טראמפ ונתניהו, הוא דתי עם נטיות משיחיות. זאת, בעוד שני המנהיגים חילונים גמורים. תוכנית השלום שרקמו השניים משקפת בדיוק את השילוב השאפתני הזה

רבנים לא צריכים להיות ספונים בבית המדרש ולהתנתק מהמציאות. יש למטען היהודי ערכי שהם מביאים איתם ולהם אפשרות לתרום רבות כיועצים טובים בזירה הציבורית הישראלית. אבל כניסתם לבריכת הבוץ של הפוליטיקה מטילה רפש עליהם, על דמותם כרבנים ועל היהדות שהם מתיימרים לייצג והיא רעה להם וליהדות שאת שמה הם נושאים

התבטאותו של הרב הראשי יצחק יוסף נגד העולים מחבר העמים הם לא הבעיה, אלא רק סימפטום להתנכלות היום-יומית שעוברת האוכלוסייה הזו על ידי הרבנות הראשית בכל שלב בחייהם

לאחריותה של מדינת ישראל ליהדות התפוצות יש ביטוי כבר במגילת העצמאות, אך הקשר בין היהודים בישראל לבין יהדות התפוצות לא יכול להתמצות בהקשר המוסדי של מדינת ישראל. הוא חייב להיות קשר אמיתי וחם בין יהודים כאן ושם

בהיעדר הכרעה של המערכת הפוליטית בשאלות דת ומדינה – בית המשפט, ארגוני חברה אזרחית ורשויות מקומיות לקחו בעשור האחרון את המושכות לידיים. התוצאה - שינויים משמעותיים בסוגיות הבוערות של דת ומדינה, והיד עוד נטויה

נכון שהחלל הציבורי רווי גם בדברי הסתה, אך ההבדל בין ביקורת עניינית ודיון משמעותי לבין הסתה והשתלחות פרועה לא תמיד ברור, והשימוש בהאשמה בהסתה, בתגובה לכל סוג של ביקורת, הופך לכלי מסוכן לסתימת פיות

להחלטת מספר עיריות על הפעלת מערך תחבורה ציבורית בשבת ישנם אמנם יתרונות, אך היא מהווה צעד נוסף לעבר הפקעת סוגיות דת ומדינה לידי הרשויות המקומיות וברמה הארצית, זה יוצר בלגן אחד גדול. כדי לפתור אותו, יש לרענן את הסטטוס קוו ולהגיע לאיזון הנדרש בין רווחת התושבים לשמירה על השבת

המאבק על שאלות דת ומדינה בבחירות האחרונות המחיש את הצורך בשינוי הסטטוס קוו. על הפוליטיקאים שייכנסו לחדר המשא המתן בדרך להקמת ממשלה מוטלת החובה לשים לנגד עיניהם את האינטרס הממלכתי, ולהגיע לפתרונות בהסכמה

בכל הקשור להחלטות בסוגיות דת ומדינה שמתקבלות כאן אבל משפיעות על חיי חייהם של יהודים בתפוצות, כמו הכרה בטקסים לא אורתודוכסיים, מדינת ישראל חייבת לקבל החלטות בשיתוף ראשי הקהילות היהודיות

תקופת החגים המחישה את הביקוש הטבעי למסורת. כדי לאפשר ליהדות לפרוח, המדינה צריכה להרפות ולאפשר לישראלים לבחור את הגוון היהודי שלהם

הבחירות האחרונות חידדו את ההבדלים בין התפיסות הזהותיות שמרכיבות את החברה בישראל. ברור לכל מי שחי כאן שבסוגיות מסוימות, מפרידה תהום בין הקבוצות. כדי להתמודד עם האתגר, יש להיעזר בהידברות ויצירת הסכמות

כדרכן של מערכות בחירות הן חידדו עד הקצנה את המתחים העזים גם כך הקיימים בשגרה בסוגיות הללו, והוכיחו שגם אחרי שבעים שנה, בישראל יש מאבק עז על אופיה של המדינה: ליבראלית ורחוקה מזהותה הדתית או מדינת כמעט הלכה

המתקפות שנשמעות בתקופה האחרונה, וביתר שאת במהלך מערכת הבחירות, כנגד הציונות הדתית, עושות עוול לקבוצה משמעותית, ויתר על כן – לחברה הישראלית כולה

הפתרון למצוקת מסורבות הגט נמצא בידיהם של הרבנים, ובאומץ שלהם לעשות שימוש בכלים הלכתיים חדשים, שייטלו את הכוח מידי הבעלים וישחררו לחופשי מאות נשים

להט"בים, רפורמים, ארגוני חברה אזרחית, חילונים, שמאלנים - כולם על הכוונת של אנשי מפלגת נעם, ונתפסים בעיניהם כאויבי העם היהודי והמדינה. השוויון היחיד שיש בקמפיין שלהם הוא שהם לא בוחלים בשנאת כל מי שהוא לא בדיוק, אבל ממש בדיוק, נורמלי כמוהם

תשעה באב הוא הזדמנות לקרוא לרוב בחברה הישראלית, הדומם בדרך כלל, לצאת נגד הקיצוניות ולהשמיע קול סביר, שמצביע על כך שאנחנו בסך הכל חיים ביחד, ולא נמצאים על סף מלחמת אחים - בכלל, וגם בתקופת הבחירות

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. בעוד הוויכוח על אופייה היהודי נמשך מאז הקמתה, מנגד, ולמרות קיומם של חוקים המתבססים על הדת שחלים על כלל אוכלוסיית המדינה, זוהי גם מדינה חופשית, בה ברוב הזמן רוב מוחלט של האזרחים חיים את חייהם על פי בחירתם, ללא כפייה דתית

בישראל חיים כ-400,000 אזרחים כישראלים-יהודים לכל דבר, אך אינם מוכרים מבחינת הלכתית כיהודים. שאלת מיהו יהודי היא אולי השאלה הסבוכה ביותר מבין סוגיות דת ומדינה, ויש לה השפעות מרחיקות לכת על עתידה ואופייה של מדינת ישראל

השימוש ההולך וגובר בערכות גנטיות למטרת בירור והוכחת יהדות מדאיג, ויוצר למעשה שני עמים נפרדים - זה הגנטי, וזה הרואה עצמו יהודי אבל לא מסוגל להוכיח זאת גנטית. הסכנה שבהפיכה מעם יהודי למאגר יהודי שנשלט בידי רבנים מוחשית, לכן יש לבלום אותה באיבה

בעולם גלובלי בו קיימת האופציה לחיות כמעט בכל מקום שנבחר, הבחירה לבסס את חיינו בישראל ולהילחם על ערכיה הדמוקרטיים והליברליים של המדינה - אינה מובנת מאליה. למעשה, זו מהות הציונות

הוויכוח בין ימין לשמאל במערכת הבחירות האחרונה התמקד בשאלת זהותה ואופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, אך מבט מעמיק יותר מוכיח שהוא סבב דווקא הגדרת היהדות. עד שרוב הציבור הישראלי יתפוס את היהדות כליברלית ומכילה, המחנה הדמוקרטי-ליברלי לא יוכל לנצח בבחירות

בעוד שרוב בוחרי המפלגות החרדיות אומרים שסוגיות דת ומדינה הן החשובות לו ביותר, מצביעי שאר המפלגות - חילונים ודתיים לאומיים כאחד - כמעט ואינם מייחסים לנושא חשיבות בבואם לקלפי. כדי להביא לשינוי במונופול החרדים בנושאי דת ומדינה, על הציבור לדרוש מנבחריו לשים את נושאי הדת והמדינה בראש מעייניהם, כבר במערכת הבחירות הנוכחית

בזמן שהזיקה של הציבור הדתי לישראל גדלה, אמונם בדמוקרטיה ובמוסדותיה המרכזיים הולך ונשחק. התוצאה: לאומיות גוברת עם פחות ופחות עכבות דמוקרטיים. על כן, נדרש טיפול שורש מעמיק להנחלת ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק בקרב ציבור זה, וחלחול המסר לפיו ערכי הדמוקרטיה אינם סותרים או מתנגשים עם היהדות

האיחוד בין הבית היהודי לעוצמה לישראל נועץ את המסמר האחרון בזיקה שבין הבית היהודי לציונות הדתית. הבית היהודי, שייצגה את הזרם המרכזי בציונות הדתית, כרתה ברית קיצונים עם נציגים ששוללים לא פעם את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית

בעוד הפוליטיקה מצריכה מהעוסקים בה להתפשר ולהגמיש את עקרונותיהם מעת לעת, הדת וההלכה אינן מאפשרות גמישות שכזו. לכן, מעבר של רב מפסיקות הלכה לעמידה בראש מפלגה עלולה להיות טעות אסטרטגית שיכולה להתברר כמכשול בפני יכולתה של המפלגה להוביל במדינת ישראל

הגיעה העת להתמודד עם תפוח האדמה הלוהט של נושאי דת ומדינה בבחירות הקרובות, כדי להבטיח שנחייה במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא חרדית ודמוקרטית

כשהמדינה היא זו שקובעת את הסטנדרט ההלכתי של שירותי הדת, הדרך לפוליטיזציה של היהדות היא בלתי נמנעת. הקטנת מעורבות המדינה בנושאים אלו תתרום לצמצום החיכוך שבין יהדות לפוליטיקה, תשפר את תדמית הרבנות הראשית ותחזק את היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות

ממדד הדמוקרטיה לשנת 2018 עולה תמונה מדאיגה, לפיה הדתיים והחרדים בישראל רואים בדמוקרטיה כאויב, ומעוניינים לחזק את הרכיב היהודי של המדינה על פני זה הדמוקרטי. דווקא בגלל זה, חשוב להבין ולזכור שעקרונות הדמוקרטיה מבוססים על ערכי היהדות, ואינם סותרים לה

כולנו יודעים על המתח הקיים בין אנשי השמאל-מרכז והימין, אך בזמן האחרון ולאור מאבקים שונים בין שני הגושים נפערה תהום נוספת שהולידה שסע חדש – השסע הדמוקרטי, בו כל קבוצה רואה את ישראל כמדינה דמוקרטית באופן שונה לגמרי, בהתאם להשקפות העולם שלה והאופן בו היא תופסת ומגדירה מהי דמוקרטיה

המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הדיון בחוק להסדרת שירותי השגחה על הכשרות: "החוק יצור בעיות חדשות שיפגעו בצרכני הכשרות- יש לפתוח את שוק הכשרות כולו תוך הקפדה על שקיפות ואיכות"

היחסים בין דת ומדינה בישראל היו, ותמיד יהיו, מסובכים. גם למעלה מ-70 שנה להיווסדו, אנו מוצאים את הסטטוס קוו בישראל מאותגר שוב ושוב ומהווה בעיקר כלי ניגוח בידי המפלגות החרדיות למניעת רפורמות שונות

בכמה סוגיות מרכזיות, יחסי דת ומדינה הפכו ליחסי דת ועיר. כך, בעיקר בסוגיות הנוגעות לשמירת השבת בפרהסיה הציבורית, אבל גם בסוגיות נוספות כמו טיב הכשרות, דרך רישום הנישואין, הפרדה בין גברים ונשים במרחב הציבורי, תקצוב שירותי דת ועוד. בכל הסוגיות הללו, ההשפעה של הרשות המקומית על הנעשה בעיר משמעותית, ולעתים רבה יותר מאשר השפעתם של חוקי המדינה

כשרב פועל בזירה הציבורית, מתבטא בענייני ציבור או נוקט עמדה פוליטית ותומך במועמד או ברשימה, הוא לא מדבר בשם עצמו. בעיני הציבור הוא מדבר בשם תורתו ובשם שמים. רבנים הם מנהיגי ציבור, וככאלו, יש מקום שיבטאו עמדות בענייני ציבור. אך כאשר מדובר בפוליטיקה כמו הבחירות המקומיות, ראוי שאת דבריהם יסייגו ככאלו שבאים בשם עצמם ולא בשם התורה או שמים

חוק המרכולים העביר את הסמכות לאשר פתיחת מסחר בשבת מהרשויות המקומיות לשר הפנים והצית מהומה גדולה. אלא שבחינה של חקיקת העזר העירונית בכלל היישובים בארץ, מצביעה על כך שמבין הערים שבחרו להסדיר את חקיקת העזר בנושא שבת, מיעוט קטן בחר עד כה לאשר פתיחת מרכולים ובתי מסחר. לעומת זאת, ברוב היישובים מאפשרים פתיחת מסעדות וכמעט במחציתם מאפשרים פתיחת מוסדות תרבות כמו בתי קולנוע ותיאטראות. לאור נתונים אלו, עולה השאלה האם לא נכון יותר להשאיר את הסמכויות בידי הרשויות המקומיות שפועלות בהתאם לצביונן מאשר לכפות חקיקה שתביא לתגובת נגד?

בחגים הקרובים, כשבבית הכנסת שלנו (כך יש לקוות) יעמדו לצדנו, לתקיעות של ראש השנה, לתפילת נעילה, או בהקפות של שמחת תורה, אותם מסורתיים ישראלים, מלבד מקום לתפילה, ראוי שנתן להם מקום של כבוד בלב

עוד שבוע עד הבחירות, ובהינתן גודלו של הגוף הבוחר, זה מספיק זמן להשפיע. זו ההזדמנות לכל אלו שמצווחים על עוולותיה של הרבנות הראשית השכם והערב לשנס מותניים ולהתערב ולהשפיעו על הרכב המועצה, שיכול להיות פתוח ורלבנטי יותר, או קפוא, ולא רלבנטי או אפילו מזיק

במאבק סביב מעמדם של הלהט"בים והזכויות שצריכות להינתן להם נחצו קווים אדומים, ונשפכו, במובן של הלבנת פנים, דמים. כשפוליטיקאים או אישי ציבור מתבטאים באופן פוגעני, הם חוטאים לתפקידם ולשולחיהם, כשרבנים עושים זאת בשם שמיים הם עלולים לחללו. במאבקים הללו, ולו מתוך שיקול ענייני, מצווה לומר דברים נשמעים ובאופן שיישמע על ידי כלל הציבור וירבה אהבת תורה ולא להיפך

על מה בדיוק אנחנו מתאבלים בתשעה באב? נכון, בהר הבית יש מסגד ולא מקדש יהודי. המציאות עדיין לא מושלמת, אבל איפה המציאות העכשווית ואיפה ירושלים הריקה וההרוסה המתוארת בקינות של תשעה באב? האם לא הגיע העת לפקוח עיניים ולהביט מחדש במציאות, ולשנות את מנהגי האבל של הימים הללו? ואולי אפילו לבטל את צום תשעה באב?

בשבוע אחד קרו ביחסי ישראל ויהדות ארה"ב והתפוצות שני ארועים לא קשורים לכאורה: בחירתו של בוז'י הרצוג ליו"ר הארגון מעל ראשו של ראש הממשלה, על ידי ועד הנאמנים של הסוכנות, ושתי שרות בכירות נמלטו מנטילת אחריות על הרחבת רחבת התפילה המשותפת לתועלת הקונסרבטיבים והרפורמים, מה הקשר?

חוק הלאום, שהוא חוק מיותר ובעייתי כשלעצמו, שובר בנוסח העדכני שלו שיא נוסף כשהוא מוותר למעשה על יהדות התפוצות. עם אישור החוק, גם במסמך חוקתי, ישראל הולכת ומוותרת על יהדות התפוצות. ישראל המסורתית והלאומנית של השנים האחרונות היא כבר פחות בית ליהודים רבים בעולם

על פי חוק לרבנות הראשית יש מונופול מוחלט על נישואין וגירושין של יהודים בישראל. למי שאינם רוצים בנישואין ברבנות, או שמסיבה הלכתית לא יכולים להינשא נישואין דתיים ('פסולי חיתון') אין דרך להינשא בגבולות מדינת ישראל

הביקוש לכשרות בישראל גדול. מדובר בשוק שמצד אחד מתנהל כמונופול, בו שולטת הרבנות הראשית, ומצד שני מתקיימת בו תחרות בין גופי כשרות פרטיים הפועלים לפי סטנדרטים מחמירים יותר ומעניקים כשרות נוספת על זו של הרבנות הראשית. המבנה הזה הוא המקור לכפל הכשרויות המגלגל על הצרכנים גם כפל עלויות שמוערך בכ-600 מיליון שקלים בשנה

הכללים שנחשפו להכרה בבתי דין בחו"ל הקובעים קריטריונים נוקשים להכרה בבתי דין רבניים בחו"ל, בעייתיים ביותר ועשויים להיות בעלי השלכות סמליות, זהותיות ואופרטיביות על מיליוני יהודים החיים בתפוצות

כמה אזרחים יהודים בישראל יודעים מי הוא רב העיר שלהם? כמה מבני הקהילה הדתית יודעים מי איך קוראים לו? כמה מהם שאלו את רב העיר שאלה או שמעו ממנו שיעור בשנה האחרונה? אי פעם? הכשלים הללו יכולים להוביל למסקנה שאין מקום לתפקיד של רב עיר, אבל גם למסקנה שאפשר אחרת. רבני עיר יכולים להפוך ולהיות משמעותיים יותר, להנהיג את עדתם ביושר, להשפיע, לעשות ולהפוך חלק משמעותי מהמרקם הרוחני של העיר. אבל כדי שזה יקרה, צריך לעשות שני שינויים משמעותיים

המועצות הדתיות הוקמו עוד טרם קמה המדינה, ומאז הן מעניקות שירותי כשרות, קבורה, רישום נישואין ועוד. למעשה קיימים כשלים משמעותיים בהיבטים רבים של התנהלות המועצות הדתיות. המבנה הקיים של מתן שירותי דת באמצעות מועצות דתיות פשט את הרגל. ברור לכל כי הצידוק האמיתי היחיד להמשך קיומן הוא זה הפוליטי. איזה איש שררה ירצה לוותר על כר נרחב למינויים של מאות מקורבים בפונקציות שונות ומשונות? 

במדינת ישראל קיימות 131 מועצות דתיות שמגלגלות 760 מיליון ₪. המועצות האלו רלבנטיות לכל אחד ואחת מאתנו, ולא רק לדתיים. הן אחראיות גם על סוגיות כמו נישואין, כשרות וקבורה. דוח מבקר המדינה שפורסם היום מצא שוב שהן סובלות מכשלים קריטיים בשל התלות בדרג הפוליטי- ג'ובים, גירעונות, היעדר שקיפות, חריגה מתקנים ואי מינוי מחצית מהמועצות בשל צרכים פוליטיים של שר הדתות!

על רקע פרסום דו"ח מבקר המדינה המצביע על ליקויים חמורים במינוי חברי המועצות הדתיות ורבני הערים, קוראים במכון הישראלי לדמוקרטיה להפוך את המועצות הדתיות למחלקה המספקת שירותי דת, הממונה על ידי מועצת העיר

בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, נקבע לפני למעלה משנים וחצי עשורים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל הקביעה הזו לא פתרה את הסכסוך שקדם להקמת המדינה, ונמשך עד היום: מהי מדינה דמוקרטית? ומהי יהודית?

יש הקוראים להפרדה מלאה בין הדת והמדינה. אחד מהטיעונים של המצדדים בכך, הוא שהדבר רק יועיל לדמותה היהודית, ויאפשר ליצור מרחב יהודי ציבורי מבחירה ולא מכפיה. אלא שלהפרדה מלאה בין דת ומדינה יש גם מחיר כבד בכמה מהתחומים, שהבולטים שבהם, נישואין וגיור. מה אם כן שביל הזהב? 

גם בשנת השבעים למדינה נרשמו דפים בתולדות מלחמות הדת ומדינה בה. יותר משבעים שנה לאחר שהתגבש הסטטוס קוו בנושא של דת ומדינה, הוא עדיין מצוי בלב השיח הציבורי, והשאלה אם פעולה, חוק או פסק דין משנים אותו נתונה שוב ושוב לוויכוח

שבעים שנה הן הרף עין בהיסטוריה של העם היהודי, שבשלושת אלפי שנותיו חווה רק רגעים קצרים של ריבונות מלאה ושגשוג לאומי. זיכרון השואה, והפרספקטיבה ההיסטורית, צריכים לטעת בנו לאורך מאות שנים ארוכות את תחושת האיום מפני הסכנה לקיומו של העם היהודי

שיעבוד מצרים והיציאה ממצרים, הביאו לעולם כמה ערכים שיכולים להיות מכנה משותף ולא בסיס למחלוקת למחשבה היהודית וההומניסטית ולהפוך את זהותה – היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל להרמונית יותר

לא משנה מתי תתרחש, למערכת הבחירות הקרובה יכולה להיות השפעה מכרעת על דמותה הערכית של המדינה. אם הפרהסיה והסדרי דת ומדינה בישראל ינועו לצלילי החליל החרדי, רוב אזרחי ישראל ימצאו את עצמם חיים במדינה שאינם מזדהים עם דמותה היהודית

לאט-לאט מוקמים עוד ועוד גופים, המגיעים מחלקים שונים ונרחבים של היהדות, שקוראים תיגר על המונופול שיש לרבנות על חיי היהודים בישראל. בחסות החלטת בג"ץ, הודיע ארגון רבני "צהר" על הקמת גוף פיקוח כשרות פרטי שיפעל במקביל לפיקוח של הרבנות. מדובר במהלך מבורך שיחליש את כוחה של הרבנות, לה יש בלעדיות על תחומים רבים בדת בישראל, ויקדם הפרדת דת ומדינה 

בשבועות האחרונים הגיע לשיא מאבק של שורת רבנים מהמיעוט החרד"לי נגד שירות נשים בצבא. במאבק הזה הרבנים 'לא לוקחים שבויים'. השפה חריפה והמתלהמת, וקריאות נחרצות ולא מותירות מקום לספק באזני המאזינים כי מדובר בסוגיה חמורה מאין כמוה.  עיון בדברי הרבנים מגלה שהצעקות נגד גיוס נשים לצבא הן רק מתלה לקידום אג'נדה עקרונית וכללית יותר, לפיה תפקידה של האישה בבית

מושג ה"עמיות" התפתח בשיח שבין הקהילות היהודיות בארץ ובחו"ל ויצר כמה כלים חדשים לשיח הנורמטיבי על היהדות, אבל ספק אם הוא הצליח לפרוץ את מעגל הפעילים והעסקנים בתחום אל היהודים שברחוב. כדי למסגר מחדש את היחסים בין הקהילות היהודיות ואת הזיקה בין בני העם יהודי, אני מבקש להציע את השימוש במושג הישן כחדש: אחווה

הרב אבינר קרא לא לשרת ביחידות שמשרתות בהן נשים, והרב אליהו הרהיב לקרוא לראש הממשלה לפטר את הרמטכ"ל בשל הרחבת השירות המשותף, והארץ רעדה. אבל ההתבטאות הזו, כמו עוד התבטאויות קשות, קיצוניות ולפעמים הזויות של רבנים ציוניים מדי פעם, מחדדת את השאלה - את מי מעניינים הרבנים? 

על פי התפיסה הנוצרית, שאמנם לא תמיד עומדת במבחן המציאות, צריך להפריד בין דת ומדינה. האפיפיור גלסיוס ה-I ניסח זאת במכתב 'שתי החרבות' שלו, בו הוא מציע הפרדה בין חרבו של האל, אותה אוחזים כהני הדת, וחרבו של הקיסר, אותה אוחז השלטון במדינה. לעומת הנצרות, היהדות שואפת להסדיר את מלא המציאות ולהתוותה בכלים משפטיים-הלכתיים את הנהגותיו של הפרט כמו גם את חיי המדינה

השבוע דווח כי הנשיא טראמפ ימשיך את הסכם הגרעין עם איראן ולא יחדש את הסנקציות עליה. כזכור, ההסכם מסדיר את פעילות הגרעין של איראן, את המגבלות החלות עליה ואת הפיקוח עליה באמצעות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א-IAEA). אולם, גם תחת ההנחה שההסכם אכן ממומש, האם יש בו די כדי להשיג את מטרתו ולמנוע מאיראן את היכולת לייצר נשק גרעיני בטווח זמן קצר?

בדיקתו ה"הלכתית" של אריה דרעי, האם ניתן לאלץ את חבר הכנסת יהודה גליק להצבעה על חוק המרכולים - שעות ספורות לאחר ששכל את אשתו, היא שפל חדש בפרקטיקות של שר הפנים המכהן. דרעי טען שזה למען מניעת חילול שבת, אך חוק המרכולים שלשמו המטרה מקדשת את כל האמצעים לא קשור בכלום לשמירת שבת. לעתים, כשפוליטיקאים דתיים פועלים 'לשם שמים' אין להם אלוהים

79% מהחילונים בארץ סבורים כי הדתיים כובשים את מדינת ישראל ממש עוד רגע. אין ספק כי אלו פירות הביאושים של קמפיין 'ההדתה' הצובע כל סממן יהודי במרחב הציבורי, בצבא ובמערכת החינוך בצבעים שחורים ומאיימים

חוק המרכולים של דרעי הוא בלוף. במצב בו מאות אלפי יהודים עובדים בשבת, חלק ניכר מהם באופן לא חוקי, גם אם החוק הזה יעבור הוא לא ישנה כלום. הוא יהיה עוד חוק שגם אותו לא יאכפו, והמסחר והפעילות הכלכלית בשבת ימשיכו לפרוח. כפייה כוחנית של עוד חוק חסר תוחלת תשיג בדיוק את ההפך

חוק המרכולים שהפך לסמל הנוכחי של המאבק בענייני דת ומדינה, מבקש לקבוע שרשות מקומית שתחוקק חוק עזר עירוני המאפשר הפעלת בתי עסק בשבת, תזדקק לאישורו של שר הפנים. סקירה המבוססת על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה כי כ 400,000 יהודים עובדים בכל שבת, רק כשליש מתוכם מרוויח פחות מעשרת אלפים שקלים בחודש

לפני כעשרים שנה פרש הרב טאו מישיבת מרכז הרב יחד והקים את ישיבת 'הר המור'. הישיבה חרטה על דגלה את המאבק הלא מתפשר בתרבות המערב וכל מופע שלה בציבוריות הציונית דתית והישראלית. הגטואיזציה הרוחנית, האינטלקטואלית והיומיומית מבית מדרשם של הרב טאו ותלמידיו, זרה לרוח היהודית בכלל ולציונות הדתית בפרט

המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הדיון: "כוחות השוק כבר מזמן התגברו על החוק שאינו נאכף- נדרשת הסדרה אמתית ורחבה של יום המנוחה"

בשבועות האחרונים הגיע לשיא הקמפיין של הפלסטינים, הנהגת ערביי ישראל ותומכיהם הקורא לבריטניה להתנצל על הצהרת בלפור ולפצות את הפלסטינים על הנזקים שהיא גרמה להם. בשלילת הצהרת בלפור, חושפים הפלסטינים את תכלית המאבק הלאומי שלהם, הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה.

כל עוד המחנה המרכזי לא יתעשת, והיה מוכן 'להתאבד' פוליטית גם על סוגיות דת ומדינה נעמוד מול וטו חרדי שיסדיר אותן לפי אמונותיו

המחלוקות באשר לטיב היחסים בין הדת והמדינה, או במילים אחרות, באשר לאופיה היהודי של המדינה התחילו עוד טרם קום המדינה ומלוות אותנו עד היום. שאלות כמו כיצד תראה השבת במרחב הציבורי, איזה גיור יוכר בישראל באופן מלא, כיצד יראה שוק הכשרות, מה יהיה היחס ללימוד התורה של בני הישיבות, איזה אופי יהיה לשירותי הדת, מהדהדות כולן בחלל הציבורי כל הזמן. אבל בשנה הזו, דומה שסוגיות אלו התפוצצו לכדי מחלוקות חריפות ברעש גדול. הגיעה העת לחשב מסלול מחדש.הגיעה העת לחשב מסלול מחדש.

למרות הטענות החוזרות ונשנות על שלטון אפרטהייד בשטחי יהודה ושומרון, הלכה למעשה יש הבדל גדול בין שלטון אפרטהייד כמו זה שהתקיים בדרום אפריקה, או הגדרתו של אפרטהייד במשפט הבינלאומי, למצבם של הפלסטינים בשטחים. אבל צריך לומר בכנות: הפועל היוצא של המציאות הזו הוא במקרים רבים פגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים, שאין חולק שמגיעות להם כבני אדם. 

הצעה להפקיע סמכויות מהרשויות המקומיות בנושא מסחר בשבת: "מהלך כוחני שלא יעמוד במבחן המציאות - יש לקדם הסדר רחב המקיף את כל סוגיות השבת"

היעדרותו של נתניהו מכנס הפדרציות היהודיות בארה"ב מסמלת קרע בין ישראל לקהילה היהודית השניה בגודלה

הדמיון בין היהדות לאסלאם, יכול להוות יסוד יציב לבנית גשר בין מאמיניהן. שיח בין-דתי בין מנהיגים דתיים ומאמינים בני שתי הדתות יכול להתגלות כפורה ורב משמעות. החיים מתוך קיום הלכה יכולים לתרום ליכולת של מאמינים להבין ולקבל זה את האחר. שיח בין-דתי כזה מתקיים כבר היום אבל יש מקום להרחיבו מאוד

במהלך כל השנה מוקד התפילות ועבודת המקדש, או כיום עבודת ה' של עם ישראל מכוונת פנימה ומבקשת לפעול בציר שבין אדם למקום ובין עם ישראל לאלוקיו. כך בחגים וכך ביומיום. סוכות הוא החג היחיד המבקש מעובדי ה' לגלות אחריות לעמים אחרים. במקדש הוקרבו לשם כך שבעים פרים. היום, דומה, האחריות הזו נשכחה. הגיע העת לחדשה.

מיהי הציונות הדתית? האם יש לה עתיד כקהילה אחת או שדינה להתפזר לקהילות נבדלות ומפולגות? בשנת ה-70 למדינה, הגיעה הזמן שהציונות הדתית תדע לקבל את מגוון הדעות בה, המהוות פסיפס מרתק, ולראות בבניה משפחה ולא נספחים. רק כך, היא תוכל להמשיך ולקחת חלק בהובלת הישראליות לטובה.

יהודי שחי בישראל ונותן ליום הכיפורים לחלוף כסתם יום של חול, מחמיץ החמצה גדולה. מדינה שעוצרת ליום אחד אבל לא מפיקה מכך משמעות מפספסת. ברמה האישית, זו הזדמנות למבט פנימי במובן הכי פשוט. ברמה הלאומית זו הזדמנות לריסטרט של הטון בדיון הציבורי.

ד"ר שוקי פרידמן ומוחמד דרוואשה על זכויות המיעוט הערבי ויחסו למדינת הלאום

בהנחיית: יהונתן ליס, הכתב הפרלמנטרי של עיתון הארץ

כמדי שנה יתפרסמו היום או בערב יום כיפור סקרים שיעידו שלרוב היהודים בישראל יש זיקה ליהדות. בין אם הזיקה היא לפרקטיקות או לתפיסות יסוד דתיות, רובם יעידו שהם קשורים בדרך כלשהי למסורת היהודית. רבים מאלו שמגדירים את עצמם חילונים שותפים לפרקטיקות ולתפיסות עולם יהודיות-דתיות באופן מובהק. מזרחים או אשכנזים, רובם המוחלט הם בני דור שלישי לישראלים. מדובר בזהות חדשה שמתהווה לנגד עיננו: מסורתיות ישראלית.

בעקבות פסיקת בג"ץ, בעל עסק יוכל מעתה להכריז על עצמו ככשר. האם פסיקה זו משנה באופן דרמטי את חוקי המשחק של הרבנות כמונופל?

היום צפינו בפרק נוסף בעלילה הקשה של המחלוקת סביב הכותל. בג"ץ שלח לממשלה מסר לפיו ההחלטה על הקפאת מתווה הכותל היא צעד בעייתי ולא מובן.

הרבנות הראשית לישראל הופכת להיות הרבנות הראשית העולמית. למהלך הזה שהולך ומתגבש לנגד עיננו יכולות להיות השלכות הרות גורל לשלמותו של העם היהודי. גם בתוך מדינת ישראל, הגישה ההלכתית המחמירה של הרבנות מפלגת ומדירה. להחלתה על כלל יהודי העולם תהינה השלכות קשות

מצד אחד חרדים וחרדים לאומיים פועלים לעיצוב הסדרי דת ומדינה על בסיס מדיניות הלכתית מחמירה. מהצד השני, דום שתיקה. הרוב היהודי, מנהיגיו הציבוריים ונציגיו בכנסת מגלים אדישות לא מובנת, חוסר עניין וחוסר נכונות להשקיע תשומות פוליטיות בנושאי דת ומדינה

המפלגות החרדיות והדתיות מטילות וטו על כל שינוי בסטטוס-קוו, ומוכנות להפיל ממשלות בגלל זה. ולמפלגות האחרות פשוט לא אכפת

הדרך היחידה לשנות מן היסוד את מערך הכשרות ולתת לצרכני הכשרות שירותי כשרות אפקטיביים, יעילים ואמינים יותר, היא לסגור את מערך הכשרות הקיים ולהפריט את שוק הכשרות בישראל

על רקע פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא תפקוד מערך הכשרות בישראל, אומרים במכון הישראלי לדמוקרטיה כי מדובר בהוכחה נוספת שישנה בעיה מערכתית אינהרנטית בתפקוד מערך הכשרות בישראל

איך שוברים את מונופול הרבנות בנושא הכשרות? מדוע רפורמת הרבנות הראשית היא קוסמטיקה בלבד? האזינו לפרופ' ידידיה שטרן וד"ר שוקי פרידמן על הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה למתווה עצמאי ובלתי תלוי במערך הכשרות. כזה שיחסוך לכולנו בזבוז כספי ציבור

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתהליך מסוכן, הלאומיות היהודית, החילונית באופיה הולכת ונכבשת על ידי האגף הימני של הציונות הדתית

סיפור יציאת מצרים לימד עם ששועבד כיצד לנהוג בזר ובגר. עלינו להפנים את הלקח הזה גם כיום

בעיני רבים מערביי ישראל הוויכוח על זכויות על קרקע ומשאבים אינו שאלה של שוויון אזרחי אלא סוגיה לאומית

עיריית תל-אביב מבקשת לשנות את התקנות העירוניות ולאפשר לה לפתוח באופן חלקי 160 מרכולים בשבת. הממשלה מסרבת לקבל החלטה וכך שוב מתגלגלת השבת לפתחו של בג"ץ ולא להכרעת נבחרי הציבור.

בית הדין הרבני הגדול שוקל לבטל גט שניתן לעגונה שבעלה הפך לצמח לפני 3 שנים. אם אכן יבוטל הגט, יהיה מדובר בקרע גדול בין הממסד הדתי לאזרחי המדינה.

הסטטוס קוו קרס. הגיע הזמן לחקיקה מחודשת בנושא השבת בישראל.

מהו מסמך הסטטוס קוו? מהי הרלוונטיות המשפטית שלו? ואיך הוא מיושם בפועל? סקירה נרחבת אודות המסמך המקורי והמצב החוקי כיום.

הצבא הוא מיקרוקוסמוס של החברה והרכבו האנושי משתנה. השינויים הללו יוצרים אתגרים אבל הדרך להתמודד עם זה אינו מאבק על 'דמותו של הצבא'.

בין בחירת טראמפ, הברקזיט, ההפתעה בבחירת נתניהו וההתחזקות של הימין הקיצוני באירופה, עובר קו ישר אחד. קוראים לו השיבה ללאומיות.

העימות בין מדינת ישראל לזרמים הלא אורתודוכסיים הגיע לשיא חדש באירועים האחרונים שראינו בכותל. פיצוץ העימות, שנראה קרוב מתמיד, יגרום לנזק חמור ואף אולי לא הפיך, ליחסיה של מדינת ישראל עם יהדות ארצות הברית הלא אורתודוכסית והאחריות לפתרון המשבר החריף מונחת על כתפי הממשלה.

אקורד הסיום של השנה, מלחמות השבת הסוערות שחווינו, ממחישות שוב כי עצימת העיניים מול סוגיות דת ומדינה והצורך לבחון את ההסדרים הקיימים מסוכנת - לא רק לחברה אלא גם לבית המשפט העליון, שלפחות במידה מסוימת, נגרר על כרחו להכריע בסוגיות אלו, ובכך מוצא את עצמו בליבת הסכסוך הערכי בישראל, ותחת אש צולבת באשר יכריע.

הפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים עצבה משוואה לפיה דתיות, מסורתיות, וזיקה ליהדות ולערכיה שייכים לימין, וחילוניות, מנותקת, לפעמים באופן דווקני מכל אלו, מזוהה עם המרכז והשמאל. המשוואה הזו רעה לשמאל ולמרכז וטרגדיה ליהדות.

בשנים האחרונות, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם - היהודים בישראל והקהילה היהודית בארה"ב - מתרחקות זו מזו על אף שצריכות זו את זו. ראש השנה והימים הנוראיים הם הזדמנות נפלאה לחשבון נפש משני צדי האוקיינוס.

המשבר האחרון סביב עבודת הרכבת בשבת ממחיש עד כמה הסטטוס קוו בעניין השבת מת.
להתחייבות הכללית של בן גוריון מ- 1947 שהשבת תהיה יום מנוחה, נוצק תוכן רשמי דל, ועד היום אין חוק שמסדיר את שמירת השבת בישראל ברמה הלאומית.
אבל השבת לא אבודה. במדינת ישראל יש רוב שרוצה את השבת שלו אחרת. יהודית, אבל לא דתית-הלכתית, נשמרת, אבל מאפשרת.

השבטיות במדינת ישראל של היום, הפיצול לזרמים ותתי זרמים אידיאולוגיים, השבר החברתי, שנאת האחר, וחוסר היכולת להסכים על שום דבר כמעט, מסכנת את החברה. חובה על קברניטי המדינה, ומערכת החינוך בפרט לפעול לצמצום מספר הזרמים ותתי הזרמים. לפעול להאחדה ולא לסגרגציה נוספת. ליצור מכנה משותף אם לא על ספסל הלימודים, לפחות בליבת תכניות הלימודים. 

האירופים יכולים למצוא בישראל דרכים אפשריות לבניית האיזון בין זהות לאומית לערכים גלובאליים- דמוקרטיים. מדינות אירופה מגיעות לאתגר הזה לא מוכנות. קצת כמו מדינת ישראל לפני עשרות שנים, הן צריכות להגדיר מחדש את הלאומיות, לקבוע מחדש את גבולותיה ולכונן באופן אחר את יחסיהן (הערכיים) עם העולם.  

המאבק החרד"לי הופך למלחמת דת עם השלכות מרחיקות לכת. בזירה הפנימית מדובר במאבק על נפשה של המדינה. איזו מדינה תהיה מדינת ישראל? האם היא תהיה מדינה דמוקרטית ויהודית בעלת אופי ליברלי ופלורליסטי, או יהודית ודמוקרטית, שבה הדמוקרטיה פורמלית, שערכים ליברליים מוקצים בה מחמת מיאוס. שבציבוריות שלה שלטת שמרנות דתית, וגרסה חרדית של היהדות.

כבר עשורים ארוכים השבת היא סלע מחלוקת מרכזי שבמקום לאחד מפלג את החברה בישראל. אנו מבקשים ליצור שבת אחרת, שבת שיש לה ניחוח יהודי-ישראלי מיוחד. שבת שלא תהיה כיום חול, אבל תאפשר לכל אחד ולכל קהילה לעצב לעצמו את שבתו.

אכיפת נורמות דתיות באמצעות שוט משפטי בלבד היא לכל היותר אייטיז או ניינטיז. היא לא מתאימה למדינת ישראל של היום, ולא תעבוד. אם הרבנות הראשית תמשיך להתעקש על מדיניות הלכתית מחמירה, ותפסיד גם את טיפות האמון האחרונות של רוב הציבור, לא תהיה לה תקנה.

איומים בעזרת השד ההדתי זו הדרך הקלה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת לצעוק ולהתריע, לאחד שורות ולהסתתר יחדיו מאחוריו. המחיר הוא גבוה- ביטול כל יכולת לקיים דיון ציבורי מעמיק ופתוח במקומה של הדת במדינה וביחסים בין היהודית לדמוקרטית.

נדרשת אסטרטגיה לאומית לקידום נושא הגיור יחד עם הצבת יעדים ומסגרת זמנים ברורה. קיימים מספר צעדים נדרשים כדי לקדם הנושא תוך הבנה ושיתוף פעולה של מערך הגיור הממלכתי בתהליך. 

עלות מערך הכשרות למשלם המיסים הישראלי מוערכת ב-4 מליארד שקלים, עלות של אלפי שקלים למשפחה. ישראל היא מדינה יהודית וחלק גדול מהישראלים רוצים לרכוש מוצרים כשרים, אך מהי הדרך הנכונה להפעיל את מערך זה לטובת הציבור?
ד"ר שוקי פרידמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מסביר כיצד לפרק את מונופול הכשרות במסגרת פרויקט מחקר בדקה.

החלטת בג"ץ מחזקת משמעותית את האלטרנטיבות לגיור אל מול הרבנות הראשית ואפשר להגיד כי זו איבדה את המונופול שהיה ברשותה. רק שינוי דרמטי יצדיק את היערכות בתי הדין הרבניים ככוח הכלכלי והפוליטי שהיווה פעם.

ד"ר שוקי פרידמן סוקר את מגרעות "חוק המקוואות" אשר הועבר ע"י הממשלה. את החוק יזמה סיעת "יהדות התורה" כתגובה להחלטת בג"ץ שהורה לפתוח את שירותי המקוואות לכלל הציבור.  

העימות על דת ומדינה מלווה אותנו מאז קום המדינה, אבל לא תמיד הוא נסוב על הדברים החשובים ביותר. על עקרונות היסוד המהותיים. דומה כי מבחן יהודיותה של המדינה אינו רק בהקפדה על אי מכירת חמץ בפסח או בשמירה על מערכת של נישואין וגירושין (עם כל חשיבותם). כדי שמדינת ישראל תישא אופי של מדינה יהודית, היא צריכה לשמור על מוסר יהודי גם בעתות מצוק.

ימי מלחמת השבת כימיה של מדינת ישראל ומאז הקמתה מתנהל מאבק על אופיה של שמירת השבת. המאבק מתנהל במישור הנורמטיבי, על הסדרת שמירת השבת בחוק, ובשטח, על שמירת השבת. אך המאבקים האלה לא צולחים. אך מה כן ניתן לעשות? 

בירושלים יושבים הרבנים הראשיים לישראל, שעומדים בפני החלטה היסטורית. האם להשלים עם התהליך ולהיות קברניה של הרבנות הראשית, או להיות מציליה. האם לוותר, או לנצל את נשימותיה האחרונות, ובמהלך היסטורי, שמשמעותו גם הפניית עורף לציבור החרדי שממנו באו, לחולל מהפכה שתחזיר אותה לחיים וללבם של היהודים בישראל. ימים יגידו.

סיפור הכשרות הוא סימפטום. הבעיה המהותית היא תפיסתה של הרבנות הראשית את תפקידה. במקום לטייב את מערך הכשרות ולזכות באמון הציבור, היא מעדיפה לבצר את חומת האכיפה ולאנוס את האזרחים הנזקקים לשרותיה. כך בכשרות וכך גם בנושאים אחרים.

ד"ר שוקי פרידמן, מנהל מרכז דת לאום ומדינה במכון, כותב לשר הדתות החדש כמה עצות להתמודדות עם האתגרים העומדים בפניו.

במערכת הבחירות הזו יחסי יחסי דת ומדינה הם כמו קרוקודיל בשמש. אף אחד לא רוצה להעיר אותו מרבצו, אך באופן בלתי נמנע הוא בקרוב יפער את לועו ויטרוף.

האם נכון שהציבור הדתי מתנגד התנגדות מהותית לרעיון החוקה? שוחחנו עם ד"ר עמיחי רדזינר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ועם שוקי פרידמן דוקטורנט למשפטים בפקולטה על פרויקט המחקר 'היסטוריה חוקתית' בהנחייתו של העמית הבכיר פרופ' ידידיה צ. שטרן.