דו"ח המבקר - כשל דמוקרטי ראשון במעלה
אחת הבעיות המרכזיות שזוהו על ידי ועדת אגרנט בניהול מלחמת יום כיפור הייתה עצמאות יתר של ראש הממשלה ושר הביטחון בקבלת ההחלטות בנושאי ביטחון, בלא שיתוף הממשלה ובלא ביקורת על החלטותיהם.
דו"ח הביקורת של מבקר המדינה בעניין צוק איתן כולל ביקורת בשני צירים מרכזיים. הציר האחד הוא הביקורת על ראש הממשלה, שר הביטחון, המטה לביטחון לאומי (המל"ל) והשב"כ על שלא עדכנו את הקבינט באיום המנהרות כראוי ובצורה מקיפה. הציר השני הוא הביקורת המופנית בעיקר כלפי צה"ל, על חוסר שיתוף הפעולה המלא שלו עם המל"ל.
הלשון המתונה שבה כתובה הביקורת כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון ביחס לנושא הראשון אינה יכולה להסתיר את עומק הבעיה: הקבינט המדיני בטחוני, גוף קבלת ההחלטות האזרחי העליון של מדינת ישראל בנושאי בטחון, כמעט ולא היה מודע לאיום המנהרות, האיום המרכזי שהציב החמאס, ובוודאי לא לתוכניות הטיפול באיום זה. זאת למרות שראש הממשלה ושר הביטחון היו מודעים בהחלט לאיום, ואף הכינו תוכניות להתמודד עימו.
אין לדעת אם משהו בתמונה הצבאית היה משתנה אם חברי הקבינט היו מיודעים כראוי בדבר איום המנהרות, אך אין ספק שיש פה כשל דמוקרטי. חוק יסוד: הצבא, המהווה את עמוד התווך של חוקת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, קובע כי "הצבא נתון למרות הממשלה". הממשלה, המיוצגת על ידי הקבינט המדיני בטחוני, היא האמורה לקבל את ההחלטות הבטחוניות החשובות ביותר בהפעלת הצבא. ראש הממשלה אינו מוזכר כלל בחוק יסוד: הצבא, ושר הביטחון אינו אלא "הממונה מטעם הממשלה על הצבא". מבנה זה אומץ כלקח מר ממלחמות העבר: אחת הבעיות המרכזיות שזוהו על ידי ועדת אגרנט בניהול מלחמת יום כיפור היתה עצמאות יתר של ראש הממשלה ושר הביטחון בקבלת ההחלטות בנושאי ביטחון, בלא שיתוף הממשלה ובלא ביקורת על החלטותיהם. בדמם של חיילי צה"ל נכתב כי יש להרחיב את מערך קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון, ולשתף בו את הממשלה, היא הגוף הביצועי העליון במדינת ישראל.
חוסר השיתוף של הקבינט, אם כן, אינו מקרי. זוהי תופעה החוזרת על עצמה שלפיה ראשי הממשלה ושרי הביטחון, המופקדים על ניהול הבטחון השוטף של מדינת ישראל אינם ששים לשתף בהחלטותיהם את שרי הממשלה. לאורך השנים ניתנו לתופעה הסברים רבים: נאמר כי שרי הקבינט אינם מבינים בעניינים בטחוניים, כי הם מדליפים חומרים מישיבות קבינט, וכי גם כאשר נמסרים להם חומרים הם אינם טורחים לקרוא אותם. כל אלו אינם אלא תירוצים. בידי ראש הממשלה הסמכות והיכולת לשנות את המצב. העובדה שהוא אינו עושה זאת מעלה את החשד שמא חוסר השיתוף של חברי הקבינט נובע מחוסר רצון לוותר על הסמכות הבטחונית הייחודית המוקנית לראש הממשלה.
כאמור, הדו"ח כולל ביקורת נוספת, ביחס לחוסר שיתוף הפעולה של צה"ל עם המל"ל.. בעקבות מלחמת לבנון השניה ביקשה מדינת ישראל ליישם המלצה ישנה, שהודגשה בוועדת הבדיקה לאותה מלחמה (ועדת וינוגרד) על פיה יש להקים מטה חזק לביטחון לאומי. מטה שיאפשר לקבינט ולראש הממשלה לפקח על גופי הבטחון, ויציע בפניהם חלופות פעילות שונות, גם כאלו השונות מאלו המוצעות על ידי צה"ל.
דו"ח המבקר מתעד את סירובו של שר הבטחון לשתף פעולה עם המל"ל בנושאים מסוימים, את כפירתו ביכולת של המל"ל להציע חלופות להצעות צה"ל, ואת העיכובים בשיתוף הפעולה עם המל"ל שנבעו מדרישות בירוקרטיות מכבידות שהטיל הרמטכ"ל על כל שיתוף פעולה של צה"ל עם המל"ל. אף כאן נדמה שאין מדובר בויכוח ענייני אלא במאבק על כוח. צה"ל אינו שש לוותר על הבלעדיות ארוכת השנים שלו ביחס לאסטרטגיה הבטחונית של מדינת ישראל, ומעכב את פיתוח המל"ל, האמור לספק חלופות להצעות האסטרטגיות של הצבא.
יש כמובן קשר בין שני צירי הביקורת. המל"ל הוא גם הגוף האמור לתווך את נושאי הביטחון לחברי הקבינט. בלא פעולה יעילה של המל"ל, לא ייתכן דיון משמעותי ותורם בקבינט.
בשני הנושאים מונחת הדרישה לתיקון המצב לפתחו של ראש הממשלה. עליו לדאוג לכך שהקבינט המדיני בטחוני יוכל לפעול כראוי וכנדרש, ועליו לדאוג לכך שצה"ל ישתף פעולה עם המל"ל באופן שיאפשר לזה האחרון לקיים את חובתו החוקית. אזרחי מדינת ישראל שילמו בעבר מחירים כבדים על ריכוז הכוח בידי ראש הממשלה מול הממשלה, ובידי צה"ל. אין לוותר על הדרישה כי הלקחים שנלמדו בעבר ייושמו.