הדלפת המידע: מתנפלים על טראמפ ללא סיבה
הידיעה על המידע המודיעיני הרגיש שהעביר הנשיא טראמפ לשר החוץ הרוסי, שלפי דיווחים שונים, מסכן את חיי הסוכן שסיפק אותו, עוררה השבוע מהומה תקשורתית. אולם, לצד חוסר הנוחות שידיעה כזו מעוררת באופן אינטואיטיבי, ראוי ראשית להבין מה בעצם קרה, והאם אמנם כל כך ברור שכצעקתה.
על פי הידוע לנו מהפרסומים השונים, נשיא ארה״ב העביר לשר החוץ הרוסי מידע מודיעיני על כוונות ארגון דאע״ש לפגוע בתעופה האזרחית ולבצע פיגועים תוך שימוש במחשבים ניידים באופן העוקף את מערך האבטחה הקיים. המידע שהועבר, הגיע לגורמי המודיעין האמריקנים ממדינה ידידותית מאד לאמריקה, יתכן שישראל. אנו יודעים עוד שבפגישה נכחו גורמים נוספים וביניהם היועץ לביטחון לאומי שהוא בעל רקע צבאי בטחוני ואינו נמנה על ״חבורת הקמפיין הפוליטי״ של טראמפ, כמו גם השגריר הרוסי.
אין מחלוקת על כך שהתחבורה האווירית האזרחית מהווה יעד מועדף על ארגוני הטרור. פיגועי הטרור בעבר והניסיונות התכופים לפיגועים נוספים כאלה מוכיחים זאת שוב ושוב. אין גם ויכוח גם שהעברה מהירה של מידע יכולה להציל חיים של אזרחים רבים ובכללם אזרחים אמריקאים ואף ישראלים. התעופה האזרחית כיום היא בין-לאומית בהגדרתה. אזרחים טסים בחברות תעופה ללא קשר ללאום של בעלי המניות בחברה. כמי שעסק בלחימה בטרור והיה אחראי על אבטחת התעופה הישראלית אני יכול לומר שהעברת מידע בין מדינות המשתפות פעולה בתחומים אחרים (מלחמה בסמיםאו הלבנת כספים למשל) יכולה הייתה למנוע הרג של אזרחים בעבר.
לכן, לפני שאנחנו נוקטים עמדה עלינו להבין את ההשלכות של אי העברת מידע במקרה הנדון.
מהפיכת המידע שיצרה ״עולם שקוף״ מחייבת הבנה של הדילמות הניהוליות הנובעות מכך. כל ארגון, כל חברה עסקית או ממשלתית, חייבים לגבש עמדתם בסוגיה הפשוטה: למי שייך המידע בארגון. ״הבעלות על המידע״ היא כח המאפשר גם נגישות ושליטה, וזהי החלטה שיש לה השלכות על ביצועיו של הארגון, ויכולתו לעמוד במשימותיו. ככלל, ארגוני מודיעין ובטחון גם מבלי שהגדירו זאת, מעדיפים לתת את השליטה על המידע לזה שהפיק אותו. בחזקת: ׳ההגנה על המקור׳. בין אם הוא מקור אנושי או טכני. לעומתם, ארגונים עסקיים לרוב מחזיקים בתפיסה לפיה המידע שייך למשתמש. הוא זה היודע טוב יותר לאיזה מידע הוא זקוק, באיזה קצב הוא זקוק לו, וכיצד הוא רוצה שיהיה ערוך על מנת שהשימוש בו יאפשר להפיק ממנו את המיטב.
בדיון הציבורי בנושא, במדינה דמוקרטית בה חופש המידע, הזכות לדעת והשקיפות מעוגנות בחוק, כל הגבלה על העברת מידע ובמיוחד מידע שעל פניו ברור שהוא מציל חיים, חייבת להיות רגישה לאיזון הנדרש בין מניעת המידע להעברתו.
קל לבקר את הנשיא האמריקני אך החלוקה בין טובים לרעים או טיפשים וחכמים במקרה זה היא מורכבת יותר. האיזון הנדרש בין האינטרס העליון של הגנה על חיים לבין קיום קשרי אמון בקהיליית המודיעין הוא סבוך. יהיה זה לא אחראי לנקוט עמדה בסיפור, מבלי להבין את הפרטים החסרים באירוע המתואר. חלקם טריוויאליים, כמו למשל, האם המידע שהועבר אושר להעברה על ידי המדינה והארגון שאחראים להפקתו? האם המידע אכן הועבר בצורה המסכנת את המקור עצמו?
חשוב לזכור: מהפיכות הגלובליזציה והמידע המעצבות את המציאות של תחילת המאה, החלישו את המדינה כגורם דומיננטי יחיד במערכת הבין לאומית ועיצבו מחדש את היחסים בין מדינות. אין מדובר עוד ביחסים של אויבים וידידים, אלא המציאות החדשה היא של יחסים מורכבים תלויי נושא ואינטרסים.
היחסים שאפיינו את עידן המלחמה הקרה, בו האויבים היו סמל הרוע ויחסים בין מדינות אויבות, היו יחסי איבה על סף האלימות החמושה. היחסים כיום לעומת זאת, ובמיוחד בנושא הלחימה המשותפת בטרור, מחייבים שיתופי פעולה גם בין מדינות שבתחומים אחרים נמצאות במחלוקת קשה.
לכן, אם המידע שהעביר טראמפ הציל חיים ולא פגע ביכולת לספק מודיעין כזה בעתיד, כדאי להשתחרר מהתפיסות הישנות של תקופת המלחמה הקרה ולהתייחס לפעולתו בהתאם.
המאמר פורסם לראשונה ב'גלובס'.