בלוג סיווג ביטחוני

על חנינה, שלטון החוק, צדק ורחמים

| מאת:

האם מתן חנינה לחייל אלאור אזריה תיפגע בשלטון החוק? עד כמה חנינה עלולה לשבש את עקרון הפרדת הרשויות והאיזון בין מערכת המשפט הצבאי מחד, והממשלה או הכנסת מאידך? והאם רחשי הלב של הציבור למתן חנינה ראויים להילקח בחשבון?

שנה וחצי מאסר בפועל נגזרו על החייל אלאור אזריה, שהורשע בהריגה של המחבל בחברון, לאחר שנוטרל והיה שרוע על הרצפה במשך דקות שלמות. סביר להניח כי כעת יתעורר במלוא העוז הפולמוס הציבורי סביב הפרשה העגומה ושאלת החנינה לחייל. על פי סקר שפורסם בעיתון ישראל היום, 70% מהנשאלים תומכים בחנינה. בסקר נוסף שפורסם בערוץ 2, 67% מהנשאלים השיבו כי יש להעניק לחייל חנינה. בשני הסקרים שפורסמו 19% מהנשאלים התנגדו לחנינה ושאר הנשאלים היו ללא דעה מגובשת בנושא.

בשאלת החנינה לחייל כרוכות שאלות של מוסר, טוהר הנשק, שלטון החוק ואכיפת החוק, לצד שאלות על אודות סמכות החנינה והפעלתה במדינה דמוקרטית. מטרתי במאמר זה היא כפולה: ראשית, לתרום להבנת מוסד החנינה תוך סילוק מספר תפיסות ציבוריות רווחות, אך מוטעות לגביו. שנית, לאתר את ערכי היסוד והעקרונות המשותפים בשאלת החנינה המפלגת את הציבור, כך שאם זו תוענק, חילוקי הדעות יצטמצמו, גם אם ההחלטה עצמה עדיין לא תהיה מקובלת על כלל הציבור. בהקשר זה, ברצוני להתייחס במיוחד לשתי טענות. האחת כי מתן חנינה לחייל – אפילו עצם ההתדיינות בשאלה – פוגעת בשלטון החוק, ומשבשת את עקרון הפרדת הרשויות ואת האיזון והבקרה בין מערכת המשפט הצבאי מחד, והממשלה או הכנסת מאידך. השנייה, כי רחשי הלב בקרב חלקים ניכרים בציבור לפיהם ראוי להעניק לחייל חנינה, אינם ראויים להילקח בחשבון.

סמכות החנינה ומקרים דומים בהם הופעלה

שורשיה של סמכות החנינה קדומים ובמשך אלפי שנים היו שלובים במעמדו המיוחד של השליט. ברוב המכריע של הארצות נשארה הסמכות בעינה עד ימינו, אם כי בעל הסמכות לחנון, היקף הסמכות ודרך הפעלתה לובשים מגוון עשיר ביותר של צורות. התפיסה החוקתית המקובלת היא כי סמכות החנינה מסורה בידי העם המעניק אותה לרשות מוגדרת. בישראל סמכות החנינה הוענקה עם קום המדינה לנשיא ומעוגנת היום בחוק יסוד: נשיא המדינה. בהענקת החנינה הנשיא נדרש לחתימת קיום של שר המשפטים.

סמכות החנינה של הנשיא הופעלה הלכה למעשה מטעמי בטחון לאומי במספר קטן של מקרים יוצאי דופן ובנסיבות ביטחוניות חמורות ומעציבות. כך למשל, מן המפורסמות היא החנינה שהעניק הנשיא הרצוג לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשת קו 300, על מנת "לסיים את מחול השדים סביב הפרשה ולמנוע פגיעה קשה נוספת בשב"כ". בהקשר זה, עלתה האפשרות כי חקירה ומיצוי הדין תעורר חשיפה של תקריות רבות נוספות שיביאו לפגיעה קשה בביטחון המדינה. חנינה פחות מפורסמת היא החנינה שהעניק הנשיא הראשון חיים ויצמן לראש הש"י, איסר בארי, לאחר שהורשע בהריגה בלתי חוקית על ידי בית דין שדה של מאיר טוביאנסקי באשמת בגידה. חנינה זו ניתנה "מתוך ידיעה והערכה של השירות הארוך והמסור אשר הקדיש להגנת הארץ," אך עלתה ההשערה כי בארי, שהיה מעורב בפרשות ביטחוניות חמורות נוספות, זכה לטיפול מיוחד גם שמא "ינסה לכבס לבנים". עוד מקרים שנויים במחלוקת בהם הוענקה חנינה הם החנינה שהעניק הנשיא בן צבי לחלק מהמורשעים בטבח בכפר קאסם, וחנינות שהוענקו למחבלים בעסקאות לשחרור חיילי צה"ל מתוך שיקולים ביטחוניים ומדיניים הכרוכים בהסדרים ועסקאות אלו. לשם השלמת סקירה היסטורית זו ראוי לציין כי לעיתים נעשה שימוש במנגנונים אחרים על מנת להגיע לתוצאות דומות לחנינה. כך למשל במקרה של עצורי המאווי מרמרה, שתקפו באופן אלים את חיילי השייטת. במקרה זה החליט היועמ"ש שלא לפתוח בהליכים מהטעם "שהגיע למסקנה כי האינטרסים הציבוריים, המדיניים והביטחוניים גוברים על האינטרסים של האכיפה הפלילית".

גם בלא להיכנס לעובי הקורה בכל אחד ממקרים אלו, ניתן ללמוד מהם כי לעיתים ובנסיבות חריגות הכירו מנהיגי ישראל (וגם המשפטנים שליוו אותם) בכך שהאכיפה הפלילית אינה חזות הכול, והאינטרסים הביטחוניים, המדיניים והציבוריים עשויים לעתים לתפוס קדימות. וכך למשל, מי שמתנגד לחנינה לאזריה צריך להסביר, מדוע חנינה לבכירי מערכת הביטחון ראויה בנימוקים של "מסירות למטרת ההגנה על המדינה" או "מניעת דמורליזציה", אבל אינה כשרה במקרה של חייל פשוט. זאת, אף שהנסיבות על פניו נראות דומות.

חנינה ושלטון החוק

הטענה כי הענקת חנינה פוגעת בשלטון החוק אינה חדשה והיא נבחנה באופן במקיף על ידי בג"ץ בפרשת החנינה לאנשי השב"כ שנזכרה לעיל. השופט ברק (בדעת מיעוט) טען כי לרשויות אכיפת החוק (המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט) יש את הכלים והמנגנונים לבחינת העובדות והנורמות לבחינת שאלת החפות או האשמה. לא כן נשיא המדינה, שאין בידיו כל מנגנון לחקר האמת. בענייננו, המשטרה הצבאית חקרה את פרשת הריגת המחבל בחברון, הפרקליטות גיבשה את כתב האישום, ובית המשפט שמע עדויות, קיבל ראיות, הכריע וגזר את הדין. מדוע שנבַכֵּר את החלטתו של הנשיא על פני החלטת השופטים? מדוע שיתערב הנשיא, מלכתחילה, ויעניק חנינה לחייל?

הטענה כי עצם קיומה של סמכות חנינה נוגד את שלטון החוק - אין בה ממש, שכן כאמור לעיל, סמכות החנינה מעוגנת בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכות זו עוצבה בהתאם למתכונת האמריקאית והאנגלית, שמשפטן שימש לנו השראה לשאיבת רעיונות ותפיסות חוקתיות. מי שרוממות שלטון החוק בגרונו, צריך לזכור כי מוסד החנינה זכה גם להכרה חיובית בהלכה פסוקה ומושרשת של בית המשפט העליון לאורך דורות של ענקי משפט (כגון השופטים שמעון אגרנט, חיים כהן ומאיר שמגר). פרשנות הפוכה מביאה לאבסורד בו הפרקליט הצבאי, היועמ"ש, השופטים, וועדות השחרורים, הם – ולא הכנסת או בית המשפט העליון – הקובעים את עצם והיקף סמכותו של הנשיא להעניק חנינה.

זאת ועוד - החנינה היא אקט של המדינה היא ניתנת מטעמים ציבוריים של טובת הכלל למען הכלל ולא רק למען הפרט. המניעים המרכזיים להפעלת סמכות ציבורית זו הם מידת הרחמים ו/או הצדק. ואכן, על התומכים במתן החנינה לחייל להשעין את בקשתם על שתי סגולות ראשוניות אלו.

קלישאה נפוצה היא שלטעות זו תכונה אנושית, אבל לסלוח זו מעלה אלוהית. הסליחה מותירה את העבר מאחור, מביטה אל העתיד, מבקשת לשקם את החייל ומשפחתו ומציעה לו אפשרות לפתיחת דף חדש וחיים חדשים. אולם, על חנינה מטעמי רחמים לקיים שני תנאים: ראשית, על המבקש רחמים להודות בטעותו ולבקש מחילה. עליו להודות כי פעל בניגוד לנהלים ולהוראות הפיקוד בכך שירה ללא התראה או בירור עם מפקדיו בשטח במחבל המנוטרל ששכב במשך דקות שלמות על הקרקע. שנית, יש להבהיר כי אין המדובר בחנינה פרוטקציונרית. אם חנינה מטעמי רחמים היא מתת חסד, הרי שמדובר במתנת חינם ללא תמורה. חנינה הניתנת מאינטרסים אישיים או על מנת למנוע פגיעה תדמיתית בזירה הבינלאומית, שעשויה להיגרם מכיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ אינה יכולה לעמוד בדרישה של חנינה מתוך רחמים. גם תמיכה בחנינה לחייל משיקולים פוליטיים ואלקטורליים, מתוך רצון לזכות באהדה ופופולריות – כפי שכבר עשו כמה פוליטיקאים – הינה בגדר מעשה מושחת. ניתוח זה מראה כי הענקת חנינה לחייל מתוך רחמים יכולה להיעשות רק מתוך גיבוש הסכמה פוליטית רחבה, הכרוכה בהידברות בין מפלגתית החוצה גבולות פוליטיים של ימין ושמאל. הסקרים המראים על 70% תמיכה בציבור לחנינה לחייל יכולים לשמש קרקע פורה לגיבוש הסכמה מעין זו וגם מעורבותו של הנשיא בגיבוש הסכמה זו יכולה לתרום לניטרליות הפוליטית של החנינה.

לחלופין, את החנינה לחייל ניתן לבסס גם על דרישה לצדק ובמקרה זה לא נדרשת הודאת החייל באשמה. בהתאם, את התמיכה הציבורית הרחבה בחנינה ניתן לפרש על רקע חילוקי דעות סבירים בציבור בשאלה האם זכה החייל למשפט להליכים הוגנים ומאוזנים. מערכות הצדק המשפטיות שלנו אינן מושלמות. לעיתים אנו נתקלים בחוקים רעים, מדיניות גרועה, שופטים הכורעים בנטל, תובעים קנאים יתר על המידה, פרקליטים רשלנים ועוד. נכון להיום, אין מערכת צדק מושלמת וכל מערכת מועדת לטעויות. חלק ממקור גאוותנו הוא בכך שמערכות הצדק הישראליות מכילות מנגנונים פנימיים לתיקון עצמי, כאשר הן מזהות אי צדק: בקשה למשפט חוזר, הפעלת שיקול דעת על ידי היועץ המשפטי ועוד. אינני יכול במסגרת זו לבחון את הטענות השונות כנגד העמדתו של החייל לדין, אולם מספיק שנציין כי ראשי הצבא ומערכת הביטחון הזדרזו להוקיע את החייל עוד בטרם חקירה, העמדה לדין והרשעה, ובכך יצרו מראית עין של זיהום ההליך ודעה קדומה של מערכת השיפוט הצבאית. לכך יש להוסיף את המסר הכפול והעמום של ראשי המדינה ומערכות הביטחון כי מחבלים אינם אמורים להיוותר בחיים בתקריות מעין אלה. התמיכה הציבורית בחנינה לחייל אינה מגלה תמיכה בהוצאת שבויים להורג. בתי הכלא והתנאים המפליגים להם זוכים מחבלים, למרות שהפרו ברגל גסה את מוסכמות המלחמה הם העדות הברורה לכך שמדינת ישראל שומרת על מוסכמות המלחמה (ובניגוד גמור לארגוני הטרור שמסביבנו). התמיכה הציבורית הרחבה לחנינה נשענת על חילוקי דעות סבירים בשאלה האם מנגנוני הצדק הצבאיים נתנו משקל מספק למסרים הכפולים ולזיהום ההליך עת הכריעו וגזרו את דינו של החייל. דעת הקהל היא שגם חייל שטעה ואפילו הפר את כללי המלחמה ראוי למשפט הוגן וללא משוא פנים.

    ico

    תגובות

    תגובתך התקבלה. אנו נאשר אותה בזמן הקרוב