אדוני יושב ראש הכנסת חבר הכנסת ראובן ריבלין, אדוני נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק, גברתי שרת המשפטים חברת הכנסת ציפי לבני, אדוני נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ד"ר אריק כרמון.
אני מבקש להודות מקרב לב למכון הישראלי לדמוקרטיה ולנשיאו, ד"ר אריק כרמון, ליושבי הראש הבין-לאומיים של המכון, מר ג'ורג' שולץ ומר ברנרד מרכוס, ולמשפחת המכון הישראלי לדמוקרטיה כולה, על הכבוד וההערכה אשר נתנו לה ביטוי על ידי הענקת אות הדמוקרטיה. אני אסיר תודה ואף חש מחויבות להוסיף ולפעול, כדי להתוות ולפלס דרכים אשר יקדמו את הדמוקרטיה בישראל, על כל היבטיה, להלכה ולמעשה.
לא פחותה מכך תודתי לנואמים שקדמו לי הערב על דברי השבח החמים, בהם ננקטה מידת ההפרזה, מתוך טוב לב, הנוהגת בנסיבות כגון אלה. יש לזכור כי בפעילות הציבורית אדם אינו פועל לעולם לבדו, אלא יחד עם אחרים ואלו שותפיו כדין לכל הישג.
גבירותיי ורבותיי,
הדמוקרטיה זכתה להכרה הולכת וגוברת בעולם הרחב. זאת בעיקר אחרי שניגפו או נעלמו המערכות האוטוקרטיות שהטילו את צלן על העולם כולו, ואף ביקשו לחבוק, בחיבוק דוב, את תושבי כדור הארץ, כדי לשעבדם ולחברם לעגלתן. מול היערכותן של הדמוקרטיות בעת שארבה להן הסכנה של שעבוד טוטליטרי, קמו גם תפיסות עולם שהתהדרו בשם הדמוקרטיה, אך נשאו תואר זה לשווא. אלה לא היו אלא תדמיות מוסוות של טוטליטריות. על אף מגוון פניה של הדמוקרטיה הראויה לשמה, הרי מקסמי השווא של הדמוקרטיות העממיות הסתירו את מהותן לאשורה. הם לא היו למעשה אלא כלים לשעבודו של הפרט ושל הכלל. כל אלה חלפו עתה, כמעט לחלוטין, ממציאות חיינו המדיניים.
מהו המכנה המשותף של דמוקרטיות אמתיות, שאינן מדדות על קביים, אלא נושאות שמן כדין ובזכות.
נכון להקדים ולומר בהקשר זה כי דמוקרטיה אינה רק צורה או שיטה ליצירת מערכת חברתית או מדינית. כדברי המשפטן הנודע פרופ' הנס קלזן, אשר יש הרואים בו את גדול המשפטנים במאה העשרים, ההצדקה להענקת התואר של דמוקרטיה אינה בצורתה, קרי בשלטון הרוב, אלא דווקא בתוכנה של המערכת המדינתית. אם השאלה בדבר צורת המדינה הוכרעה, קם ועולה המבחן המהותי לנשיאת תואר הדמוקרטיה, והוא איזה תוכן על העם לצקת לדפוסי החיים ולחוקים הנוצרים מטעמו. אמנם אין לחפש את המענה לקיום הדמוקרטיה בחוקים בלבד. החוקים הם אך ביטוי פורמלי לתפיסות יסוד, אולם יחד עם זאת הם בין סימני ההיכר האמתיים והעליונים של הזהות המדינית: החוקים משרתים, בין היתר, אמת אחת שהיא פרי הניסיון האנושי העדכני, והיא כי הגלעין, הלוז שבדמוקרטיה, המהות האמתית שלה, היא חירות האדם. היותו של אדם חופשי, יכולתו לבטא את עצמו, את תקוותיו ואת תכניותיו, היותו חופשי מכפייה ונעדר חובה להתבולל ולהתיישר עם קו שהרוב מאמץ אותו – חירות זו היא הביטוי העיקרי של הדמוקרטיה. צורתה, משטרה וחוקיה הם במידה רבה כלים לשם הגשמתה של החירות האישית, של חופש הפרט, שהוא סימן ההיכר הראשוני ותעודת הזהות של המשטר הדמוקרטי.
הזכרתי את פרופ' קלזן, ועל כן מחובתי לפרט במה שונים הדגשים שלי מאלו אשר הוא ביטא בשעתו. לדידו, החירות האינדיווידואלית נסוגה לעולם בפני דעת הרוב. תפיסתו היא כי החירות אינה מוענקת ליחיד אלא רק למכלול הפוליטי של היחידים, דהיינו למדינה.
מקובל עליי שאם ברצוננו להישאר שווים וחופשיים במציאות חיינו המדיניים והחברתיים, עלינו להרשות שישלטו בנו; אולם, השלטון מוגבל על ידי המסגרת החוקתית, ובה מובא המניין של חירויות היסוד: חירויות היסוד של האדם אינן הצהרת בדים שמשרתת את מטרתה רק על ידי הצגתה המילולית. חירויות היסוד הן בנות קיימא ונמדדות ונבחנות בקיומן הלכה למעשה. הנורמה אינה רק טובת המדינה אלא איזון הוגן וסביר, המותיר את חירויות האדם, במידת האפשר, על כנן. אך מובן שאין הדמוקרטיה בגדר מרשם לאנרכייה, אולם אין דמוקרטיה אשר בה חירויות היסוד מאבדות את חשיבותן או נעלמות, ואשר בה הן בכל מצב ותמיד כפופות לצורכי הכלל. בכך החשיבות בקיומה של חוקה כתובה המעניקה מעמד מיוחס ומוגן לחירויות האדם. בעקבות מה שנקבע חלקית על ידי המחוקק בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובסעיף 4 לחוק יסוד חופש העיסוק ייקבע גם בחוקה השלמה אשר אליה שואף ולמענה פועל זה שנים המכון הישראלי לדמוקרטיה כי אין לפגוע בחירות מחירויות היסוד, אלא בכפיפות לארבעה תנאים מצטברים:
ראשית, רק בחוק (או בהסמכה מפורשת לפיו).
שנית, החוק אשר עליו מדובר חייב להלום את ערכיה של מדינת ישראל.
שלישית, החוק האמור נועד לתכלית ראויה.
ורביעית, הפגיעה אינה במידה העולה על הנדרש.
אזכיר מחדש כי חוקה – כהגדרתו המקובלת של פרופ' פיינר (Finer) איש אוקספורד – היא קודקס כללים המסדיר את הקצאת התפקידים, הסמכויות והחובות בין רשויות השלטון ושלוחותיו, ומגדיר את היחסים ביניהם לבין הציבור. יש המוסיפים לכך שהקודקס מכיל לעתים גם כללי התנהגות מהותיים המחייבים את האזרח.
הגדרה זו היא חסרה, אם אין כוללים בה גם את ההתייחסות המפורשת אל מערכת זכויות היסוד של האזרח, דהיינו, מגילת הזכויות – ה-Bill of Rights – זו הדעה המקובלת כיום, עד כדי כך שיש הממאנים להכיר במסמך כחוקה אם נעדר ממנו מניין זכויות היסוד. אף היפוכו של דבר הוא נכון. חוק נחשב לחוקה גם אם יש בו רק פירוט של חירויות היסוד ואין בו הוראות משטריות או ארגוניות אחרות. דוגמה לכך היא בריטניה, אשר בה הוחק ה-Human Rights Act משנת 1998, המביא רק את רשימת זכויות היסוד, וקובע כי אי-התאמה בין חוק או פסיקה לבין אחת מן החירויות הוא עילה להכרזה על incompatibility (אי-התאמה), שיכולה לשמש עילה לדיון חוזר בחקיקה.
אני מאמין ואף מקווה שעניין קידומה והשלמתה של חוקה כתובה לישראל יוסיף לעמוד במרכז הדיונים בבית הנבחרים שלנו, במערכות השלטוניות וכן במערכת המשפטית.
הטעמים לאמונתי זו הם כי:
א. יש בכך הד להתפתחויות כלל-עולמיות.
ב. יש בכך ביטוי לתפיסותינו כדמוקרטיה ליברלית.
ג. יש בכך משום פועל יוצא מאמונתנו בזכויות היסוד של האדם ולאמונתנו בדבר קיום ההכרח להגן על זכויותיו האישיות והארגוניות של המיעוט האתני, הדתי, המדיני או החברתי.
ד. יש צורך בכך כדי לבסס, ככלל המוגן חוקתית, את עתירתו או תביעתו של האדם הקטן והבודד, הניצב מול מערכות שהן לגביו רבות-עצמה.
ה. יש בכך מהלך המקדם מערכת שלטונית המכבדת הוראות-על נורמטיביות, החולשות על פי החוקה על החלטותיה.
אוסיף שתי הערות בשולי דברים אלה:
חוקה נועדה להעניק למשטר בישראל, ובאמצעותו גם לתרבות החברתית שלנו, מסגרת אנושית, יציבה ובהירה, אשר מציבה את דמותה ומהותה של המדינה ואת חירויות היסוד של האדם במרכזה.
החוקה שתוצע לכנסת על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה אינה שוללת כהוא זה מכוחו וסמכותו של בית המחוקקים בסוגיה זו. הסמכות לעצב, לשנות, להוסיף ולגרוע היא בלתי מוגבלת, שהרי המדובר על הצעה שתשמש כמצע לדיון.
אין כמובן להתעלם מכך שחוקה אינה יכולה לחזות מראש את צרכיה ובעיותיה של המסגרת המדינית הצפויים לקום בעתיד. בהקשר זה הציע פרופ' דהל מאוניברסיטת ייל בארצות הברית כי לא יהיה זה רעיון רע אם אחת לעשרים שנה לערך תכנס מדינה דמוקרטית קבוצה של אנשי מדע החוקה, מנהיגים פוליטיים ואזרחיים ברי דעת, כדי להעריך טיב חוקתה. השינויים בגישה, בנקודת הראות ובשימת הדגשים – לאור ההתפתחויות והשינויים, קרי לאור הדינמיקה ביחסי הכוחות שהזמן גורם לה – הם הנושאים אשר מהם נולד הטעם לקיומה של בדיקה תקופתית.
גבירותיי ורבותיי,
התמוטטות המשטרים הטוטליטריים בזירה האירופית ב-1945 וב-1989 העניקה לבוש חדש לחלופות הפוליטיות הרלוונטיות. מצד אחד, הייתה לכאורה הכרעה חדה בהתמודדות הבין-לאומית על ערכים ועל אידאולוגיות, של תנועות ושל אמונות ודעות. חזינו בניצחונן של המדינות בעלות משטר דמוקרטי-ליברלי ושל החברה האזרחית שבהן; במקביל צפינו בכישלונה של הרודנות, שצמחה ועלתה כספיח של מלחמת העולם הראשונה; כל זאת על רקע הדה-קולוניזציה או מה שכונה בתואר 'המהפכה התעשייתית השלישית'. ההתמודדות בין תנועות ואידאולוגיות וגושים גבתה מחיר כבד בחיי אדם; אולם בטווח הארוך, ובלי להצדיק את המחיר, היא טיפחה וחיזקה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית ואת החברה הפתוחה על ערכיה המוצהרים בתחום זכויות האדם. הדמוקרטיה המשיכה לחפש דרכים להגדרתה העצמית ולהבנת זהותה על ידי הישענות על הדינמיקה הפנימית שלה, על הגברת כושר הייצור שלה ועל תפוקתה מבחינה מדינית, תרבותית וכלכלית. היו אפילו שסברו, בטעות, כי בשנים 1989–1990 הגיע התהליך האידאולוגי-משטרי לידי מיצויו. ברוח זו הסיק פוקויאמה את מסקנתו התמימה והמופרזת על 'סוף ההיסטוריה', כביכול. הערכה זו לא נראתה סבירה ומציאותית, ובדין נדחו מסקנותיו: אכן, אין סוף להיסטוריה ואין גם ודאות – כגרסת פוקויאמה – שהדמוקרטיה ניצחה סופית והחלטית. למען הישרדותה דרוש מאמץ מתמיד ומתמשך כדי לשמרה ולקיימה. מאמץ כאמור, בתקופה בה מתנהלת מערכה של טרור בין-לאומי נגד הדמוקרטיות נראה חיוני במיוחד.
הגלובליזציה היא אמנם גורם משפיע מרכזי; עם זאת אין חלופה סבירה נראית לעין למדינת הלאום ככוח אינטגרטיבי, כמקור להזדמנויות לשיתוף אזרחי אמתי ולעצמה תרבותית, אשר כוח זה מקרין, בייחוד בעידן הדמוקרטיזציה. אנשי מדע המדינה האירופים מונים כיום ארבעה כיוונים עיקריים אשר בהם משפיעה הגלובליזציה על תרבותן של המסגרות המדינתיות:
א. הגברת המבחן של כושר הקיום הסביבתי, environmental sustainability
ב. ייצוב כלכלי, economic competitiveness
ג. שאיפה לצדק חברתי, social justice
ד. דמוקרטיה המעוגנת בשלטון החוק, democracy rooted in the rule of law (מרות החוק).
בעניין השאיפה לצדק חברתי, אזכיר מחדש את אשר כתבתי במסה מפורטת, לפיה מניעתו של מה שכונה ה'דרוויניזם החברתי' ראוי שתישען נוסף לחקיקה גם על אחריות חברתית ועל אמון הדדי. כדי לשמר כלכלת שוק, שהיא חיונית לשגשוגה של חברה, צריך להציב לצדה ומעליה מערכת ערכים מכַוונת, המזרימה כללי התנהגות אנושיים ואתיים.
בעניין שלטון החוק עלינו לנסות לשרש שתי תופעות המכרסמות ברקמת המדינה ומכפישות את שמה:
א. ביורוקרטיה מופרזת היוצרת לעתים רודנות קטנה במקום הרודנות הגדולה שחלפה מעולמנו.
ב. הפגיעה החמורה בטוהר המידות האוכלת באי אלה ממערכותינו.
דמוקרטיה המבקשת לשמור על מהותה, לטפח את כבוד הפרט, ליצור מבנה מדיני המשמש מגן לכל אדם באשר הוא אדם, חייבת לשרש מתוכה תופעות מכוערות ומכערות, החותרות תחת תדמיתה וממאיסות את החיים של כל אדם המבקש לחסות בצלה. שחיתות המידות ניתנת לעקירה, ולפחות להסגה אחורה, אם מתגבש כוח רצון אמתי לעקרה מן השורש ועם השורש. הדבר תלוי לא רק ברשויות המשפט, אך גם בהן. החלטה נחושה יכולה לטהר את האווירה ולגרש רוחות רעים.
גבירותיי ורבותיי,
עיצוב דמותה של הדמוקרטיה הישראלית מסור לידינו. השיטה בה בחרנו היא, עד כה, הטובה מבין כל הידועות, לנו ואף לאחרים. הבה נטפח אותה, נייפה אותה, נסלק מתוכה סיגים, והיא תהיה בניין לתפארת, שלה ושלנו.
תודה רבה.