בחירות 2009

על תקופת הכהונה של ממשלת אהוד אולמרט, שכיהנה לאורכה של הכנסת ה-17, העיבו מלחמת לבנון השנייה ושורת חקירות שראש הממשלה היה מעורב בהן. כמה מהחקירות הבשילו לכדי כתבי אישום נגדו. איום ראשון על יציבות הממשלה הגיע מכיוון המנהיג החדש-ישן של מפלגת העבודה, שר הביטחון אהוד ברק (שהחליף את עמיר פרץ ב-2007). ברק הבטיח כי יוביל את מפלגתו אל מחוץ לממשלה לאחר פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד לבחינת אירועי המלחמה, אולם גם לאחר פרסום הדוח נשארה מפלגת העבודה בממשלה. במאי 2008, לאחר עדותו של טלנסקי באחת מהפרשיות שראש הממשלה היה מעורב בהן, הצהיר ברק כי אם קדימה לא תפעל להחליף את אולמרט תפעל מפלגתו להקדמת הבחירות. איום זה, אף כי לא היה בגדר אולטימטום רשמי, הוביל את אולמרט לתת אור ירוק להתמודדות פנימית בקדימה ולהצהיר כי לא יהיה מועמד לראשות המפלגה וכי יתפטר לכשייבחר המנהיג החדש למפלגה.

 
בבחירות המקדימות שנערכו בקדימה בספטמבר 2008 גברה ציפי לבני על שאול מופז, מאיר שטרית ואבי דיכטר. נאמן להבטחתו, הגיש אולמרט את התפטרותו לנשיא המדינה וזה הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לבני. השיחות הקואליציוניות שניהלה לבני לא עלו יפה. במצב זה, וכן לאחר שנוכח נשיא המדינה כי אין רוב לממשלה חלופית, הוקדמו הבחירות ונקבעו לפברואר 2009. עיקר המאבק במערכת הבחירות היה בין קדימה לבין הליכוד. סקרי דעת הקהל הורו כי מפלגת העבודה תשתרך מאחור ובפעם הראשונה בהיסטוריה לא תהיה אחת משתי המפלגות הגדולות. תוצאות הבחירות לא היו החלטיות. מצד אחד, הקדימה קדימה (28 מושבים) את הליכוד (27 מושבים) והייתה הסיעה הגדולה בכנסת. "ניצחון" זה, שהיה בגדר הפתעה מסוימת, גרם לקדימה לדרוש את הזכות לנסות ולהרכיב ממשלה בראשות לבני. מצד שני, היה ברור כי יש רוב מושבים לסיעות התומכות בממשלה בראשות הליכוד ונתניהו. זו הסיבה שלאחר התייעצות עם נציגי הסיעות, הטיל נשיא המדינה על נתניהו להרכיב את הממשלה. מפלגות השמאל הציוני המשיכו בקריסתן: העבודה התכווצה ל-13 מושבים (המפלגה הרביעית בגודלה) ומרצ זכתה ב-3 מושבים בלבד. ישראל ביתנו זכתה להישג נאה של 15 מושבים, ואילו הרשימות הערביות הגדילו את כוחן המשותף, 11 מושבים. במרכז המפה כשלה גיל, ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, ואילו בימין, הניסיון לאחד את הכוחות השונים לרשימה משותפת לא צלחה. ממשלת נתניהו נשענה על קואליציה של שש סיעות: הליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי. ברוב של 74 חברי כנסת, הוצגה הממשלה בפני הכנסת. הממשלה היא הגדולה בתולדות המדינה, ובה 30 שרים.  

אשר אריאן ומיכל שמיר, עורכים (2010). הבחירות בישראל - 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Gideon Rahat and Reuven Y. Hazan (2009). "One Winner, Two Winners, No Winners: The 2009 Elections in Israel", Representation, Vol. 45 (4), pp. 405-420.

Reuven Y. Hazan and Abraham Diskin (2009). "The Parliamentary Election in Israel, February 2009", Electoral Studies, Vol. 28 (4), pp. 654-657.

Mohanad Mustafa  and As'ad Ghanem (2010). "The Empowering of the Israeli Extreme Right in the 18th Knesset Elections", Mediterranean Politics, Vol. 15 (1), pp. 25-44.