העולם עובר שינויים משמעותיים מאוד בימים אלה. הסדר עולמי היציב כפי שהכרנו אותו מאז מלחמת העולם השנייה מתערער, ועדיין לא ברור איזה סדר חדש יחליף אותו. גם המדינות הדמוקרטיות חוות טלטלה עמוקה שמשפיעה על אופי המוסדות והמשטרים הדמוקרטיים.

מדינת ישראל מושפעת מאוד מהמגמות הללו וחווה טלטלה פנימית משלה – עלייה בקיטוב, ירידה באמון, וכל זה תוך כדי מלחמה שנמשכת כבר 599 ימים, ותחושת המחנק מכך ש-58 חטופים אינם איתנו. על רקע חוסר הוודאות, לנו יש תפקיד חשוב ומשמעותי לזהות את כיווני ההשתנות הנדרשים ולשרטט מתווים אפשריים לפעולה. להבין את גודל השעה – ולסמן את השינויים שבלעדיהם ישראל לא תוכל לשמור על איתנות כלכלית וחברתית.

האתגר הכלכלי המיידי הוא ההשלכות הכלכליות והתקציביות מרחיקות הלכת של התמשכות המלחמה, ועל מקבלי ההחלטות האחריות לקחת את זה בחשבון. גם זה חלק מאסטרטגיה והבטחת החוסן הלאומי.

השינויים והאיומים על החברה והכלכלה מחדדים את הצורך להפנות זרקור אל שני אתגרי יסודיים מרכזיים: האחד – שינוי פרדיגמה ביחסים שבין המדינה לחברה החרדית, והשני – הצורך בשירות ציבורי חזק ועצמאי.

נתונים חדשים שפרסמנו לקראת הכנס מלמדים שהציבור החרדי מהווה כבר היום כ-15% מהאוכלוסייה היהודית בגיל העבודה – אך תורם רק 5% מהכנסות ממיסים. כל עובד שאיננו חרדי משלם 3,500 שקלים בממוצע בשנה מס – כדי לכסות על ההשתתפות הנמוכה של חרדים בשוק העבודה.

אם המגמות הנוכחיות יימשכו, נידרש להטיל מיסים הולכים וגוברים על יתר האוכלוסייה העובדת.

הפער הזה אינו רק כלכלי – הוא מערער את תחושת ההוגנות ופוגם בלכידות החברתית, ודאי כשזה מגיע עם השתמטות כמעט מוחלטת מגיוס לצה"ל.

המחקר שיוצג כאן היום מצביע – מי שלא ירכוש מיומנויות נדרשות, או לא ירצה להשתלב בשוק העבודה, יכביד על הכלכלה הישראלית באופן בלתי נסבל.

לכן נדרשות הכרעות כואבות.

במהלך 15 השנים האחרונות אנחנו שומעים את הגישה האומרת: "תנו לזה זמן".

התהליכים מתרחשים.

ואני אומר לכם – אפשר לעשות רומנטיזציה לכל חייל מחטיבת חשמונאים או לנהג אוטובוס חרדי – וזה באמת יפה. אבל הנתונים מספרים סיפור אחר – סיפור שמחייב אותנו לשנות גישה.

כבר יותר מעשור שאין שינוי משמעותי בשיעורי ההשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה. גם מי שעובדים, בקושי מגיעים לרף המס – רק 23% מהגברים החרדים משלמים מס הכנסה – לעומת 62%  מהיהודים הלא-חרדים.

המשמעות ברורה: הטענה ש"הזמן יעשה את שלו" איננה עומדת במבחן המציאות.

החברה החרדית היא חלק מהחברה הישראלית. חלק חשוב מהעתיד שלה. הגיע הזמן שהיא תהיה גם חלק מהמנוע הכלכלי שלה.

לשם כך המדינה צריכה להתעקש על שני תנאי יסוד:

חובת גיוס לכול ושינוי יסודי בשיטת המימון של החינוך החרדי. גיוס חרדים הוא כורח ביטחוני, אבל הוא גם הכרחי להשתלבות בתעסוקה. מי שלא יממש את חובת השירות ישלם על כך מחיר כלכלי כבד ומשמעותי.

הזכאות להטבות דוגמת מעונות יום וסיוע בדיור – תיפסק. רפורמה בחינוך החרדי ובשיטת המימון הכרחית כדי להביא להשתלבות בתעסוקה. לא ניתן להמשיך לממן מוסדות שמכשירים אזרחים נטולי מיומנויות בסיסיות.

ונדגיש – 31% מילדי כיתה א' בחינוך העברי הם ממסגרות חרדיות.

האתגר השני שאני מבקש להדגיש: שירות ציבורי חזק ועצמאי. מדינה לא יכולה לפעול ביעילות בלי שירות ציבורי עצמאי, מקצועי ועתיר כישרונות.

השנה אנו מציגים בכנס מפת מדדים חדשה לשירות הציבורי. המטרה היא לא להחביא פגמים אלא להניח תשתית להשבת האמון באמצעות מדידה והשוואה.

יש מי שטוענים ששירות ציבורי חזק הוא "מדינה בתוך מדינה". מתארים את הפקידות כאיזו מין קבוצת אליטה נסתרת שמנסה לשמר כוח. מהניסיון שלי בשדה הציבורי זה בדיוק הפוך: שרים שבאים לעבוד וקובעים יעדים – הפקידות היא שמסייעת להם להשיג את היעדים האלה. מי שלא יודע לעבוד, או מנסה להשיג מטרות פסולות או בלתי חוקיות, מחפש את מי להאשים ובוחר לייבא מארה"ב את המונח "דיפ סטייט".

אז כיצד ניתן לחזק את השירות הציבורי?

• צמצום במספר משרדי הממשלה, עכשיו. בלי לחכות. כבר פרסמנו תוכנית שמציעה מתווה.
• עיגון מנגנוני תכנון אסטרטגי ארוך טווח (נציג פה תוכנית למנגנון כזה).

• עיגון מקצועיות ועצמאות השירות הציבורי בחוק יסוד.
• הפרדה ברורה בין שלטון נבחר שקובע מדיניות וסדר עדיפויות לניהול מקצועי.

מבט אל מדינות העולם המצליחות מלמד אותנו: הן מצליחות לא בגלל שאין בהן מחלוקות, אלא משום שיש להן עוגנים.

בדנמרק, למשל, המינויים בשירות הציבורי נעשים במקצועיות, לא לפי נאמנות. מרבית הבכירים צומחים מתוך המערכת. הניהול – שקוף. הבקרה – קפדנית. והתוצאה? הציבור סומך.'המוסדות יציבים, ודנמרק מדורגת ראשונה בעולם במדד השחיתות. כמעט אפס.

אז מה משותף למדינות שמצליחות? אסימוגלו ורובינסון בספרם Why Nations Fail מסבירים לנו שמדינות נכשלות לא בגלל עוני, ולא בגלל תרבות – אלא בגלל מוסדות שלא מתפקדים. מוסדות חלשים הם מוסדות המשרתים מיעוטים חזקים ומרחיקים את הכלל; מוסדות חזקים הם כאלה שמחזקים את הדמוקרטיה, את הכלכלה ואת החברה, גם כשמסביב יהום הסער.

איך מגיעים למוסדות חזקים? שירות ציבורי עצמאי – לא מפחד להשמיע קול. תכנון אסטרטגי–  שלא מגיב, אלא מכוון. תחושת הוגנות – כלכלה שכוללת את כולם.

ומה אצלנו? בלי שינויי עומק נאבד את היכולת להבטיח שגשוג וחוסן לדורות הבאים.

חשוב להדגיש – אל מול הטלטלה בארץ ובעולם, אי אפשר לפעול רק מתוך הגיון של "שימור והגנה על הקיים". מי שינהג כך, לא ישרוד את הגל. אל מול מי שמבקשים לנצל את כוחם הפוליטי להעמקת הפוליטיזציה של המוסדות הציבוריים – עלינו להציע חלופה של תיקון ושיפור מתמיד.

לסיום, אני מבקש להודות ליושבת ראש הכנס פרופ' קרנית פלוג, לחברי להנהלת המכון הישראלי לדמוקרטיה, יו"ר הוועד המנהל של המכון מר אמיר אלשטיין, למשפחת הורביץ: דליה, ורד, חיים, דפנה וליאור.

הכנס קרוי על שמו של אלי הורביץ ז"ל, תעשיין, מנהיג ויו"ר הוועד המנהל של המכון בעבר. עבורנו זהו לא רק זיכרון אישי, אלא מחויבות מוסרית – לבנות כלכלה חופשית, איתנה ומתחשבת.

אני מבקש להודות גם לשותפינו מקרן טראמפ, לקרן דוידסון ממישיגן על השותפות רבת השנים בבניית המרכז לממשל וכלכלה, ולקרן סינגר.

תודתנו גם ליד הנדיב והג'וינט על השותפות בחלק ממחקרי הרקע לדיוני הכנס.

אני מודה לדפנה אבירם-ניצן מנהלת הכנס.

תודות גם לשותפינו בצוותי העבודה ובכתיבת מחקרי הרקע לכנס וליתר חברי צוות המכון הישראלי לדמוקרטיה על פועלם למען הצלחת הכנס.

מאחל לכולנו כנס פורה ומוצלח.

צילום: עודד קרני