בחירות בעולם: טורקיה, אוסטריה

טורקיה

הרקע לבחירות היה כישלונה של ממשלת אצ'וויט, ראש הממשלה מאז 1999, להציע פתרונות למשבר הכלכלי החמור הפוקד את טורקיה. כתוצאה מכך החלה הקואליציה בראשותו להצטמק עד כי נותרה ללא רוב, והבחירות הוקדמו לנובמבר -כשנה וחצי לפני מועדן הצפוי. כישלונה של הממשלה על שלוש המפלגות המרכיבות אותה הביא לגל עצום של סלידה ציבורית כלפיהן, שנבעה לא רק מן המשבר הכלכלי ובריאותו הרופפת של אצ'וויט, אלא בעיקר מפרשיות שחיתות שונות שנקשרו במפלגות השלטון. הסלידה גרמה לשתי תוצאות: הראשונה והמדהימה שבהן היא שכל שלוש המפלגות לא עברו את אחוז החסימה, ולא זאת בלבד שנושלו מהשלטון אלא נותרו חסרות כל ייצוג פרלמנטרי. התוצאה השנייה הייתה עליית הפופולריות של מפלגת הצדק והפיתוח (בקיצור - AK).

הסקרים שנערכו לפני הבחירות העידו כי מפלגה פרו-אסלאמית זו מובילה במערכה,ולכן היו ניסיונות מצד המפלגות החילוניות השונות להיערך ולחסום אותה. ניסיונות אלה לא צלחו: המחנה החילוני המפוצל לא הצליח לאחד כוחות, והמפלגות הרבות שהתמודדו בנפרד שיחקו בכך לידיה של AK.

תוצאות הבחירות המחישו את ההשלכות הפוליטיות העשויות להיווצר מערך גבוה שלאחוז חסימה. שתי מפלגות בלבד עברו את אחוז החסימה הגבוה, העומד על 10 אחוזים. כתוצאה - AK, שזכתה בבחירות, הצליחה עם תמיכה של כ34- אחוז לזכות ברוב מוחלט: 363 מתוך 550 מושבי הפרלמנט (66 אחוזים!).הנתון הבא מדהים אף יותר: התוצאות הותירו למעלה מ42- אחוזים מהמצביעים חסרי ייצוג פרלמנטרי. אלה הן תוצאות חריגות ביותר עבור בחירות פרלמנטריות. המפלגה השנייה שהצליחה לזכות בייצוג היא מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), בעלת הגוון הסוציאל-דמוקרטי. היא קיבלה 19.4 אחוזים מהקולות וזכתה ב178- מושבים.

AK,שזכתה בבחירות וברוב מוחלט בפרלמנט, היא מפלגה שאפשר להגדירה כאסלאם-דמוקרטית אוכאסלאמית מתונה. היא משמשת כוח פוליטי חלופי למפלגת הרווחה האסלאמית אשר הוצאה אל מחוץ לחוק על-ידי בית המשפט החוקתי של טורקיה בינואר 1998 (ראה פרלמנט, גיליון19). ההתנגשות עם החוקה החילונית ועם הצבא הטורקי החזק שנתפס כמגן החוקה, מנעו ממנהיגה הפופולרי של AK,רג'פ ארדואן, להציב עצמו כמועמד בבחירות. ארדואן הורשע בעבר בהסתה לשנאה (לאחר שהקריא בציבור שיר דתי), ולכן הוא מנוע מלהתמודד ולכהן כראש ממשלה. לאחר הניצחון הגורף של AK הייתה דריכות רבה במדינות המערב (ואף בישראל) ובקרב המחנה החילוני בטורקיה לשמוע את נימת דבריו של המנהיג החדש. החשש היה כי הממשלה החדשה תצעיד את טורקיה אל עבר האסלאם השמרני ותרחיק אותה מן המערב.

חשש זה התבדה לאחר שארדואן מיהר לשחרר הצהרות מרגיעות. כדי לחזק את המסר המתון הוא מינה כראש ממשלה את עבדאללה גול, שנחשב למנהיג מתון התומך בהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי ומחזיק בדעות פרו-מערביות. מינויו התקבל בברכה גם על-ידי רוב האזרחים, וכעת הוא ניצב בפני משימות לא-פשוטות: לחלץ את טורקיה מהמשבר הכלכלי, לנסות ולקדם את התהליך הבעייתי של צירופה לאיחוד האירופי ולהמשיך בשיחות על עתיד קפריסין. כל זאת - כאשר ברקע מתקפה עירקית קרבה ונוכחות צבאית אמריקנית במזרח טורקיה, וכשבעורפו נושף המנהיג בפועל של המפלגה ארדואן.

אוסטריה

לפני פחות משלוש שנים הוקמה באוסטריה ממשלת ימין מעוררת מחלוקת, שבראשה עמד הקאנצלר וולפגאנג שוסל ממפלגת העם האוסטרית, והשותפה השנייה הייתה מפלגת החירות של ירגהיידר, מפלגת ימין לאומנית. ממשלה זו משכה אליה ביקורת בין-לאומיות עזה בעקבות שיתופה של מפלגת החירות, אך הצליחה לשרוד עד לספטמבר השנה.האירוע שהביא להתמוטטותה וכתוצאה מכך לעריכת בחירות חדשות שנה מוקדם מהמועד המתוכנן היה משבר מנהיגות בתוך מפלגת החירות.

המשבר פרץ כתוצאה מחילוקי דעות בין היידר (המנהיג בפועל של המפלגה אך לא חבר בפרלמנט או בממשלה מטעמה) לבין המנהיגה הרשמית סוזאנה ריס פאסר ושרים נוספים מטעם המפלגה. היידר מתח ביקורת נוקבת על הממשלה וכפה על ריס פאסר ועמיתיה - שהציגו לדעתו דעות מתונות וממלכתיות מדי -להתפטר ממשרתם.

הבחירות הנחילו מכה קשה וצורבת להיידר ולמפלגתו. ממעמד של המפלגה השנייה בגודלה בבחירות הקודמות (ראה לוח להלן) צנחה התמיכה במפלגת החירות לרמה של כ10- אחוזים בלבד. רוב מצביעיה בפעם הקודמת העבירו את תמיכתם למפלגתו של הקאנצלר המכהן שוסל, שהגבירה את כוחה בצורה משמעותית. גם האגף השמאלי - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והירוקים - התחזק מעט בהשוואה לבחירות הקודמות, וניכר כי כולם קטפו רווחים מהתבוסה של מפלגת החירות.

לוח: תוצאות הבחירות לבית התחתון האוסטרי, 24 בנובמבר 2002

למרות ההישג הגדול לא השיגה מפלגת העם השמרנית רוב פרלמנטרי (בבית התחתון 183 מושבים) לכן תיאלץ לחפש שותפה קואליציונית. כמו לאחר הבחירות הקודמות, נראה כי גם הפעם השיחות הקואליציוניות עומדות להיות ממושכות.

למעשה, כל האופציות פתוחות בפני מפלגת העם השמרנית אך כל אחת מהן בעייתית לכשעצמה. היא יכולה להמשיך לשלוט בעזרת מפלגת החירות המובסת של היידר, אך חוסר היציבות והמתחים הפנימיים שהמפלגה סובלת מהם עלולים לסכן את יציבותה של ממשלה כזו. אפשרות שנייה היא לפנות לירוקים - אך הדבר לא-סביר בשל הבדלי ההשקפות החדים בין שתי המפלגות. הירוקים, המובילים קו של אירוסקפטיזם, יתקשו לשתף פעולה עם השמרנים הפרו-אירופים.האפשרות השלישית היא לחזור לדגם המוכר של קואליציה גדולה ולחבור למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. קואליציה זו של שתי המפלגות הגדולות שלטה באוסטריה במשך רוב השנים מאז תום מלחמת העולם השנייה. הבעיה היא ששיתוף פעולה זה היה לזרא בעיני אזרחים רבים. השנים הארוכות שבהן שתי המפלגות חלקו ביניהן את השלטון יצרו מערכת פוליטית היררכית ומקובעת וקיבעו דפוסי שלטון אליטיסטיים, ממוסדים ומנוכרים לדרישות הציבור. זו הייתה הסיבה העיקרית (ולאו דווקא הדעות הלאומניות שלו) לאהדה הגואה להיידר לאורך שנות התשעים, לאחר שהציג "פוליטיקה אחרת" - אנטי-ממסדית ופופוליסטית.

החלופה האחרונה העומדת בפני שוסל ומפלגתו היא לשלוט כממשלת מיעוט. אולם באוסטריה תצורה זושל ממשלה אינה שכיחה, ועלולה לגרום לקשיי משילות חמורים. בעת כתיבת המאמר עדיין לא הוכרע הרכבה של הממשלה החדשה.