אמון הציבור הישראלי במוסדות השלטון בעשור האחרון

משטר דמוקרטי מבוסס על יחסי גומלין בין האזרחים ובין מוסדות השלטון. יחסים אלה דורשים מידה של אמון לצד ספקנות וביקורתיות, שנחוצות אף הן לקיומו של משטר דמוקרטי מהותי. מכיוון שהדמוקרטיה היא צורת משטר שמבוססת על הסכמה של האזרחים ועל השתתפותם, ולא על כפייה, היעדר אמון במוסדות המשטר עלול לבוא לידי ביטוי בירידה בהשתתפות הפוליטית ובתחושת השייכות של האזרחים, וכן עשוי לערער את הלגיטימציה של השלטון. מנגד רמות אמון גבוהות מאוד עשויות לעורר תהיות ביחס למידת החירות הדמוקרטית במדינה.

מבוא

משטר דמוקרטי מבוסס על יחסי גומלין בין האזרחים ובין מוסדות השלטון. יחסים אלה דורשים מידה של אמון לצד ספקנות וביקורתיות, שנחוצות אף הן לקיומו של משטר דמוקרטי מהותי. מכיוון שהדמוקרטיה היא צורת משטר שמבוססת על הסכמה של האזרחים ועל השתתפותם, ולא על כפייה, היעדר אמון במוסדות המשטר עלול לבוא לידי ביטוי בירידה בהשתתפות הפוליטית ובתחושת השייכות של האזרחים, וכן עשוי לערער את הלגיטימציה של השלטון. מנגד רמות אמון גבוהות מאוד עשויות לעורר תהיות ביחס למידת החירות הדמוקרטית במדינה.

במדינות הדמוקרטיות המערביות אנו עדים בעשורים האחרונים לירידה בהבעת העניין בפוליטיקה ולירידה בהשתתפות בבחירות ובצורות אחרות של פעילות פוליטית (Lijphart, 2000; Mair and Van Biezen, 2001). ירידה זו מתרחשת בד בבד עם ירידה ניכרת באמון שהאזרחים רוחשים למוסדות המשטר. ואולם אמון פוליטי חיוני לתפקודה של מערכת דמוקרטית, והוא שיקוף של תנאים אובייקטיביים: אין מדובר רק באמון באישיות מסוימת, אלא בהערכה של העולם הפוליטי בכללו. בכך האמון הוא מעין בחינה לשביעות רצונם של האזרחים מהתפקוד של המערכת הפוליטית ומוסדותיה. אמון נמוך משמעותו שמשהו במערכת הפוליטית - שקשור לפוליטיקאים, למוסדות או לשניהם - איננו מתפקד כראוי או שיש פער בין ציפיות האזרחים ובין תפקוד המוסדות (Newton, 2009).

גם במדינת ישראל חלה שחיקה באמון במוסדות, וזו באה לידי ביטוי בין השאר בירידה בהשתתפות הפוליטית בערוצי ההשתתפות הממוסדים דוגמת הבחירות. מאמר זה יתחקה אחר השינויים ברמת האמון של הציבור הישראלי במוסדות ויציע הסברים אפשריים לשינויים אלה.

מחקרים שבוחנים את האמון במוסדות במדינת ישראל מתייחסים למוסדות מחמישה סוגים:

• מוסדות שהציבור בוחר במישרין: הכנסת והמפלגות
• ממלאי תפקידים שהציבור בוחר בעקיפין: ראש הממשלה והנשיא
• מוסדות מקצועיים שממונים על אמצעי הכפייה: הצבא והמשטרה
• מוסדות שאמונים על שלטון החוק: בית המשפט העליון ומערכת בתי המשפט באופן כללי.
• מוסדות עצמאיים: התקשורת.

כדי לבדוק כיצד האזרחים מעריכים את המוסדות, יתבסס המאמר על תשובות הציבור לשאלה: "מהי מידת האמון שאתה רוחש למוסדות השונים?". מכאן ניתן יהיה להסיק אם הציבור מרוצה מתפקודו של מוסד מסוים, ובאיזו מידה הוא מעריך את תפקוד המוסד במסגרת המשטר הדמוקרטי. הנתונים במאמר נלקחו ממחקרי מכון גוטמן במהלך השנים ומסקרי "מדד הדמוקרטיה" (2003-2009). הסקרים נעשו על מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (ראו: מדדי הדמוקרטיה 2003-2009).

ראשית נציג את מגמת הירידה במידת האמון שהציבור רוחש למוסדות בעשור האחרון, ולאחר מכן נפרט את השינויים בנוגע למוסדות השונים ונציע הסברים. הטענה היא שהציבור רוחש אמון רב יותר למוסדות שהוא אינו בוחר בעצמו.

ירידה באמון במוסדות

ככלל נראה שמידת האמון שהאזרחים מביעים ברוב המוסדות הנבדקים (ראו תרשים 1) ירדה עם השנים.

תרשים 1: אמון במוסדות בישראל: השוואה בין שנת 2000 לשנת 2009 (באחוזים)

בשנת 2000 זכו צה"ל ובית המשפט העליון לאמון הרב ביותר, ואולם מצב זה השתנה בהדרגה. בסוף העשור נותר צה"ל המוסד שבו רמת האמון הגבוהה ביותר, אבל בית המשפט העליון פינה את מקומו למוסד הנשיאות. האמון בצה"ל ובמוסד הנשיאות כמעט שלא השתנו, אבל האמון בבית המשפט העליון וכן במשטרה ירדו במידה ניכרת. הירידה במידת האמון בבית המשפט העליון הייתה הגדולה ביותר בהשוואה לירידה במידת האמוןן במוסדות האחרים - 27% אחוזים. גם מידת האמון בתקשורת ובמוסדות הפוליטיים - ראש הממשלה והכנסת - ירדו, כאשר האמון במוסד ראש הממשלה ירד ב-25%.

האם המדרג של האמון במוסדות בישראל דומה למדרג האמון במדינות אחרות? מבין שבעת המוסדות שנבחנו במאמר זה, בעזרת הנתונים שבידינו באפשרותנו לערוך השוואה בין-לאומית על ארבעה מוסדות בלבד: הצבא, המשטרה, הפרלמנט והתקשורת (ראו תרשים 2).

תרשים 2: אמון במוסדות בהשוואה בין-לאומית: הצבא, המשטרה, הפרלמנט והתקשורת (באחוזים)

בארצות הברית לדוגמה הצבא זוכה ל-82% תמיכה; המשטרה ל-70%; הפרלמנט ל-21%; והתקשורת ל-24%. בבריטניה למשל הצבא, המשטרה, הפרלמנט והתקשורת זוכים ל-79%, 72%, 36% ו-14% בהתאמה. בהשוואה לעוד 22 מדינות נראה כי לא כל המדינות שנבדקו שומרות על אותו המדרג, וסביר כי ההבדלים מקורם בתרבות הפוליטית של המדינה, בצורת המשטר שלה ומאפייניו, וכן במאורעות שהתרחשו בשנה הנבדקת.

אמון במוסדות נבחרים ושאינם נבחרים

במשטרים הפרלמנטריים, וכן בישראל, אפשר להבחין בין מוסדות שנבחרים במישרין ובין מוסדות שנבחרים בעקיפין. בישראל המוסדות היחידים שהציבור בוחר הם הכנסת והמפלגות. יש לציין כי בשנים 1996 2001 בחר הציבור במישרין גם את ראש הממשלה, ועובדה זו השפיע על מידת האמון שהציבור רחש לו (ראו עוד בהמשך הדברים). המוסדות הנבחרים בעקיפין שאליהם אתייחס במאמר זה הם ראש הממשלה ונשיא המדינה. ראש הממשלה הוא יושב ראש המפלגה אשר עומדת בראש הקואליציה, ואת נשיא המדינה בוחרים חברי הכנסת. יש לשער כי האמון הניתן למוסדות אלה מושפע במידה רבה מיחסו של הציבור לממלא התפקיד. כלומר, בסקר נשאלים המשיבים מה מידת האמון שלהם בראש הממשלה או בנשיא, אבל התשובות הניתנות אינן מתייחסות ככל הנראה למוסד הנשיאות או למוסד ראש הממשלה ככלל, אלא למידת האמון שהמשיב רוחש לאדם הממלא את התפקיד באותו הזמן.

מוסדות שהציבור בוחר

הכנסת
כבר שנים מקבלת הכנסת את מידת האמון הנמוכה ביותר מבין כל המוסדות הנבדקים, למעט המפלגות, וכמו שעולה מתרשים 3, גם אמון זה נמצא במגמת ירידה.

תרשים 3: אמון בכנסת, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

אם בראשית שנות ה-2000 הייתה מידת האמון כ-50%, בסוף העשור ניכרת ירידה של כ-20%. דווקא השנה, לאחר בחירות 2009, הייתה בתחום זה התאוששות קלה, ומידת האמון של הציבור התקרבה לכ-40%. ואולם עדיין נשאלת השאלה מדוע דווקא הכנסת - המוסד היחיד בישראל שהציבור בוחר ישירות ולפיכך הבבואה שלו במערכת הפוליטית - זוכה לאמון נמוך כל כך? למצב זה כמה הסברים אפשריים:

• השפעה של המפלגות: מידת האמון הנמוכה בכנסת היא פועל יוצא של מידת האמון שהציבור בישראל רוחש למפלגות, שנציגיהן ממלאים את ספסלי הכנסת. בעשור כולו נע האמון במפלגות בין 15% ל-32% אחוזי תמיכה, וזו מידת האמון הנמוכה ביותר שנרשמה במוסדות בישראל בכלל.
• מידת השחיתות שהציבור סבור שיש במערכת הפוליטית: 89% מהציבור סבורים שבישראל יש שחיתות במידה רבה, ורק 11% סבורים שבישראל יש פחות שחיתות מבמדינות אחרות.
• היעדר אחריותיות - העובדה כי האזרחים אינם חשים קשר עם נבחריהם, כלומר סבורים שעיקרון האחריותיות (accountability) אינו מתממש. בשנת 2009 63% מהציבור סבורים כי פוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעת האזרחים, ורק 18% סבורים כי בכוחם להשפיע על מדיניות הממשלה.
• האמון הנמוך בכנסת משקף אפוא מצב פרדוקסלי: דווקא המוסד שאותו הציבור בוחר במישרין וכל אזרח מעל גיל 18 יכול להשפיע על הרכבו, זוכה למידת אמון
  נמוכה מאוד.

האמון הנמוך בכנסת משקף אפוא מצב פרדוקסלי: דווקא המוסד שאותו הציבור בוחר במישרין וכל אזרח מעל גיל 18 יכול להשפיע על הרכבו, זוכה למידת אמון
נמוכה מאוד.

המפלגות

מידת האמון במפלגות היא הנמוכה ביותר בקרב כל המוסדות שנבדקו במשך השנים, ונעה בין 20% ל-30%. מידת האמון במוסד זה מושפעת בין היתר מהתרופפותה של מערכת המפלגות בשלושת העשורים האחרונים בדמוקרטיות המערביות וכן מגורמים אחרים (ראו:עופר קניג, 2009).

ממלאי תפקידים שהציבור בוחר בעקיפין

ראש הממשלה
מידת האמון שראש הממשלה זוכה לה מושפעת במידה רבה מהאדם המכהן בתפקיד. בעשור האחרון כיהנו ארבעה ראשי ממשלה, כמו שמוצג בלוח 1.

לוח 1

השנים	ראש הממשלה
1999-2001	אהוד ברק
2001-2003	אריאל שרון
2003-2006	אריאל שרון
2006-2009	אהוד אולמרט
2009-	בנימין נתניהו

תרשים 4 מציג את מידת האמון בראש הממשלה בעשור החולף.

תרשים 4: נותנים אמון בראש הממשלה, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

מהנתונים עולה כי בדרך כלל לאחר בחירות (בשנים 2000 [לאחר בחירות 1999], 2003, 2006 ו-2009), מידת האמון בראש הממשלה גבוהה בהשוואה למידת האמון בו בהמשך כהונתו. ניכר כי אהוד ברק נישא על כנפי היציאה של צה"ל מדרום לבנון (2000, לפני מהומות אוקטובר); אריאל שרון נתפס כמנהיג חזק ופופולרי מאוד (שיעור האמון הממוצע בו בשנים 2003 2005 כמעט 50%); אהוד אולמרט איבד את אמון הציבור לאחר מלחמת לבנון השנייה ובעקבות פרשיות השחיתות בהן הואשם (מאמון של 43% לאחר בחירתו ב-2006 לרמה של 21% לאחר מלחמת לבנון השנייה ול-17% ב-2008); ובנימין נתניהו עדיין בתחילת דרכו, ועל כן בימים אלה ניכרת התאוששות במידת האמון שהציבור רוחש לראש הממשלה. עם זאת, בהקשר של נתניהו ניתן לשער כי הזיכרון מכהונתו הראשונה כראש ממשלה בשנים 1996 1999 וכן העובדה כי מפלגת הליכוד אינה המפלגה הגדולה בכנסת כיום משפיעים על מידת האמון הנמוכה יחסית שהוא זוכה לה בראשית כהונתו.

כך או כך, מידת האמון שראשי הממשלה בישראל זכו וזוכים לה בעשור האחרון אינה מן הגבוהות. יש לציין כי הציבור אינו בוחר את ראש הממשלה במישרין, פרט לשנים 1996-2001. בשנת 1992 הוכנס התיקון ל"חוק יסוד: הממשלה" ולפיו את ראש הממשלה יבחר הציבור ישירות בפתק נפרד, נוסף על פתק הבחירות לכנסת. ככל הנראה, גם השינויים בשיטת הבחירות משפיעים על מידת האמון שהציבור רוחש לראש הממשלה. אבל כפי שראינו, במוסדות נבחרים אחרים כגון הכנסת והמפלגות, גם בחירה ישירה של הציבור אינה מבטיחה את קבלת האמון.

נשיא המדינה
בישראל נשיא המדינה הוא תפקיד ייצוגי, והוא נבחר על ידי רוב חברי הכנסת. הנשיא ממלא תפקיד סמלי וטקסי ונתפס כגורם נייטרלי שמצוי מחוץ לקלחת הפוליטיקה היום-יומית. בשל היותו מחוץ למחלוקות האקטואליות ומשום שאינו מזוהה בדרך כלל עם אף אחד מהמחנות הפוליטיים, במשך השנים זכה הנשיא בעקביות למידת אמון גבוהה (תרשים 5).

תרשים 5: נותנים אמון בנשיא המדינה, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

בעשור האחרון כיהנו בישראל שלושה נשיאים: עד שנת 2000 עזר וייצמן, בשנים 2000 2007 משה קצב, ומ-2007 שמעון פרס. אפשר לראות כי לקראת תום כהונתו של ויצמן הוא זכה למידת אמון נמוכה יותר מזו שזכה לה משה קצב בראשית כהונתו. קצב שמר על מידת אמון נאותה לכל אורך הקדנציה, עד תחילתה של פרשת ההטרדות המיניות, ועל רקע זה ניכרת ירידה במידת האמון ב-2007. שמעון פרס, שהושבע לתפקיד ב-30 ביולי 2007, הביא לעלייה במידת האמון שהציבור רוחש לנשיא המדינה.

עד כה הוצגו המוסדות שהציבור בוחר במישרין ובעקיפין. כמו שראינו, המוסדות הנבחרים במישרין זוכים למידת האמון הנמוכה ביותר בהשוואה לשאר המוסדות. המוסדות שהציבור בוחר בעקיפין (ונבחרי הציבור בוחרים במישרין) זוכים למידת אמון גבוהה יותר, אם כי גם זו אינה גבוהה בהשוואה לשאר המוסדות. ניתן היה לשער כי למוסדות שהציבור בוחר באופן אישי, למוסדות שהציבור קובע כיצד ייראו ושמשקפים את דעותיו במידה הרבה ביותר, הוא ירחש אמון במידה הרבה ביותר, אבל לא כך הדבר.

מוסדות מקצועיים שממונים על אמצעי הכפייה

צבא ההגנה לישראל

כאמור, המוסד שזוכה למידת האמון הגבוהה ביותר במשך כל העשור האחרון הוא צה"ל, אבל גם מידת האמון במוסד זה נמצאת במגמת ירידה (ראו תרשים 6): בראשית שנות האלפיים עמדה מידת האמון על כ-90%, ובמחצית השנייה של העשור נשחק האמון ביותר מ-10%.

תרשים 6: נותנים אמון בצה"ל, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

ייתכן שמידת האמון בצה"ל גבוהה כל כך משום שזהו הגוף המזוהה ביותר עם המדינה, ולא ניתן לראות את המדינה והצבא נפרדים זה מזה (שפר, ברק ואורן: 2008), וייתכן שהאמון גבוה משום שרוב אזרחי ישראל היו בצבא או שילדיהם שירתו בו, והוא חלק מהזהות הישראלית. התנודות במידת האמון בצבא קשורות לאופן שבו הציבור מעריך הצלחה או כישלון של פעולות צבאיות ומלחמות. כך למשל בשנה האחרונה (2009) חלה עלייה ניכרת באמון שהציבור רוחש לצבא: מ-71% בשנת 2008 ל-79% בשנת 2009, ככל הנראה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" בראשית 2009 ברצועת עזה.

מעניין לבחון את התפלגות האמון בצה"ל בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל לעומת האוכלוסייה היהודית (ראו תרשים 7).

תרשים 7: אמון בצה"ל: אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית בישראל, 2000-2009 (באחוזים)

האוכלוסייה היהודית שומרת על מידת אמון גבוהה מאוד כל העשור (80%-90%), ואילו אמונו של הציבור הערבי בצה"ל נמוך הרבה יותר. אף שבשנת 2000 עדיין היה האמון גבוה באופן יחסי ועמד על 70%, בשנים שלאחר מכן ירד האמון בצבא. אין זה מפתיע, לנוכח העובדה כי צה"ל נלחם נגד מדינות ערב והרשות הפלסטינית. יתרה מזאת, הציבור הערבי ברובו אינו משרת בצבא, כך שתחושת "צבא העם" אינה חלה עליו.

על מידת האמון שהציבור רוחש לצה"ל ניתן ללמוד גם מהשוואה בין-לאומית בעשור האחרון (ראו תרשים 8).

תרשים 8: אמון בצבא בהשוואה בין-לאומית (באחוזים)*

* ההשוואה נעשתה בעזרת נתוני ה-WVS, בשני מועדים שבהם נאספו הנתונים בעשור האחרון:1999-2001 ו-2005-2007. מקור: World Values Survery

גם אם מידת האמון בצה"ל נמצאת בשליש העליון של רשימת המדינות הנבדקות, עדיין ניכרת תופעה של ירידה באמון, בניגוד למדינות אחרות כמו הולנד, שוודיה, ספרד, מקסיקו או איטליה, שבהן מידת האמון שהציבור רוחש לצבא עולה. מההשוואה הבין-לאומית עולה אפוא כי מידת האמון הגבוהה יחסית שהציבור בישראל רוחש לצבא אינה חריגה, על אף ההבדל הגדול בין הבעיות שהצבא הישראלי מתמודד עמן ובין הבעיות שעמן מתמודדים צבאות אחרים בעולם.

המשטרה

חלק ממערכת החוק הוא גם המוסד האמון על אכיפתו - משטרת ישראל. גם במידת האמון שזוכה המשטרה אפשר לזהות מגמת ירידה. תרשים 9 מציג את מידת האמון במשטרה בעשור האחרון.

תרשים 9: נותנים אמון במשטרה, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

כמו שניתן לראות, מידת האמון הגבוהה ביותר הייתה ב-2002, אז הביעו כ-80% מהציבור אמון במשטרה, אלא שמאז ניכרת ירידה הדרגתית. הסף התחתון ברמת האמון נרשם לאחר תכנית ההתנתקות, אולי משום שהמשטרה השתתפה במימושה. ההסברים למצבה של המשטרה רבים וקשורים לתחומים אחדים:

• פגיעה בביטחון האישי: בעקבות אירועי טרור ולנוכח גלי פשיעה ואלימות יש בקרב הציבור תחושה של ירידה בבטחון האישי.
• השתתפות בפינוי ישובים ומאחזים: בקרב הציבור הנצי יש הטוענים כי המשטרה נהגה באלימות באזרחים והתייחסה אליהם באופן לא נאות במהלך פינוי ישובים ומאחזים.

לנוכח כל אלה נפגעה אפוא מאוד תדמיתו של המוסד האחראי על מערכת אכיפת החוק.

מוסדות ובעלי תפקידים שאמונים על שלטון החוק

כמה מוסדות נמנים עם המוסדות האמונים על שמירת החוק: מערכת בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. מוסדות אלה אינם נבחרים, ובעלי התפקידים מכהנים בהם על בסיס של מקצועיות והייררכיה של ידע. בעבר נבדקה בסקרים מידת האמון במוסדות המרכזיים של מערכת אכיפת החוק, אך עם התרבות חילוקי הדעות סביב תפקידיהם הרבים של הללו, החלו להיבחן מידות האמון גם במוסדות ספציפיים, ובפרט בית המשפט העליון, שבעשור האחרון היה בעין הסערה בעקבות פסיקות אחדות.

בית המשפט העליון

אחד המוסדות המעניינים ביותר בכל הנוגע למידת האמון שהציבור רוחש לו הוא בית המשפט העליון. מוסד זה ממלא שתי פונקציות מרכזיות, שהכרחיות לכל שלטון דמוקרטי: האחת - הערכאה השיפוטית העליונה במערכת בתי המשפט - ראש ההייררכיה של מערכת המשפט בישראל. והאחרת - היותו בית משפט גבוה לצדק (בג"ץ), שמשמש את האזרחים לעתירות כנגד המדינה. חשיבותו של בית המשפט העליון מובילה ליוקרתו הרבה, ובתוספת אנשי המקצוע הבכירים המכהנים בו, הוא זוכה להערכה רבה בקרב הציבור הרחב. ואולם על אף כל האמור עד כאן, בשנים האחרונות התעורר פולמוס סביב מעורבותו של בית המשפט העליון במגוון נושאים, פוליטיים ברובם, וגם בו ניכרת מגמה של ירידה במידת האמון שהציבור רוחש לו (ראו תרשים 10).

תרשים 10: נותנים אמון בבית המשפט העליון, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

עם זאת, למרות מגמת הירידה, בית המשפט העליון עדיין עומד במקום השני במדרג האמון במוסדות במשך השנים (ראו תרשים 1).

בשל הירידה הדרמטית במידת האמון בבית המשפט העליון מאמצע העשור ועד סופו (ירידה של כ-30% בחמש שנים), נבדקה ב-2009 גם מידת האמון שהציבור הישראלי רוחש למערכת בתי המשפט בכללותה. 52% נתנו בה אמון, מידה זהה למידה שקיבל בית המשפט העליון. ניתן לשער כי אזרחים שמאמינים במערכת המשפט הישראלית בכלל נותנים אמון גם בבית המשפט העליון, ולהפך. כך או כך, כמחצית מאוכלוסיית המדינה אינה רוחשת אמון או רוחשת אמון במידה מועטה למערכת המשפט ובית המשפט העליון - ועובדה זו מעלה שאלות בנוגע לסיבות לשינוי זה. אפשר שהסיבה נעוצה בשינויים שחלו בבתי המשפט בעשור האחרון - מעורבותו הרבה של בית המשפט העליון בחיים הציבוריים בישראל והמשפטיזציה של החיים הפוליטיים ככלל. בית המשפט נכנס לעין הסערה, והציבור חש כי ניתן לבקרו. מעמדו הרם והמנותק של בית המשפט עליון כרשות מרכזית מקצועית שאינה נבחרת נפגע, ופגיעה זו באה לידי ביטוי במידת האמון שהציבור רוחש לו.

מוסדות עצמאיים

המוסדות העצמאיים הם גופים שאינם נבחרים על ידי הציבור, אינם ממונים על ידי השלטון ובלתי תלויים. בכלל המוסדות האלה ניתן למצוא חלק מארגוני החברה האזרחית והמגזר השלישי וכן מוסד מרכזי שעליו נרחיב כאן את הדיבור - התקשורת.

התקשורת

לתקשורת בישראל תפקיד חשוב ומהותי בהעברת מסרים מן הציבור לנבחריו ומן הנבחרים לאזרחים. במחקר קיים ויכוח מורכב וסבוך בשאלה מהו תפקידה של התקשורת: האם היא מתווכת בין האזרח למציאות? או שמא מראה אותה או אולי יוצרת אותה? יש שרואים בתקשורת זרוע רביעית לצד שלוש רשויות השלטון נוסף על שלוש רשויות השלטון (המחוקקת, המבצעת והשופטת). לתקשורת תפקיד חשוב ומרכזי בשמירה על הדמוקרטיה: פעמים רבות היא דואגת שתישמר השקיפות ומעלה נושאים לדיון ציבורי, אבל הציבור לעתים ביקורתי כלפי מה שנראה בעיניו כחשיפת-יתר, בעיקר בענייני ביטחון. יש לציין כי התקשורת בישראל אינה עשויה מקשה אחת. היא כוללת תקשורת כתובה, תקשורת משודרת ותקשורת מקוונת, ובחלקה היא ציבורית ובחלקה מסחרית. אין הכרח אפוא כי יחסו של הציבור לכלל ערוצי התקשורת זהה. תרשים 11 להלן מציג את מידת האמון שהציבור רוחש לתקשורת ככלל.

תרשים 11: נותנים אמון בתקשורת, 2000-2009 (כלל המדגם; באחוזים)

כמו שניתן לראות, בעשור האחרון לציבור יש ביקורת רבה על דרך התנהלותה של התקשורת וזו ניכרת בירידה באמון: מרמה של יותר מ-50% בתחילת העשור לרמה של כמעט 30% בסופו. הנתונים מלמדים על חוסר אמון רב בתקשורת בישראל, ועל שככל הנראה הציבור אינו סבור שזו משקפת מציאות באופן אופטימלי.   

סיכום: ירידה באמון בכלל המוסדות וההבדלים בין המוסדות הנבחרים ללא נבחרים

מוסדות השלטון שנבדקו מצביעים על מגמת ירידה במידת האמון בכלל המוסדות, גם אם ב-2009 נרשמה עלייה מתונה באחדים מהם. למגמות אלו עשויים להיות כמה הסברים:

• אנטי-פוליטיקה: ייתכן שהמגמה ולפיה הציבור מואס בפוליטיקה באופן כללי ניכרת במידת האמון שהוא נותן למוסדות (להרחבה ראו הרמן, לבל וצבן, 2008). משנה לשנה האזרחים נעשים ספקנים יותר ויותר בכל הנוגע לפוליטיקה ולפוליטיקאים, ותהליך זה ניכר במידת האמון שהם רוחשים להם. ככלל נראה כי גם המוסדות הלא נבחרים נפגעים. ייתכן שהפגיעה מקורה בחשיפה הרבה של הציבור לתהליכים המתחוללים בהם, וייתכן שתפקודם אכן אינו משביע רצון. כך או כך התשובה לשאלה זו חורגת מהמידע שסקרי דעת הקהל נותנים לנו.
• שקיפות-יתר של "מאחורי הקלעים" של מוסדות השלטון: בניגוד לעבר שבו לא היה הציבור מודע לפוליטיקה שהתנהלה בחדרי חדרים, כיום, הודות לתקשורת, הציבור מודע לכל "מאחורי הקלעים" של המוסדות והופך ביקורתי יותר בשל כך. בנוסף, התקשורת תורמת לפרסונליזציה של הפוליטיקה והציבור שופט את נבחריו לא רק כבעלי תפקידים אלא כבני אדם.
• התמודדות המוסדות עם אירועים ומשברים: הציבור חש שהמערכת הממוסדת בישראל לא יכלה לתת מענה לאירועים שהתרחשו במהלך העשור, לרבות אירועים שקשורים לנושאים ביטחוניים, פליליים וגילויי שחיתות.

מן הנתונים עולה גם כי בכל הנוגע למוסדות המקצועיים והממונים הציבור נותן אמון במידה רבה יותר מזו שהוא נותן למוסדות הנבחרים. נראה כי הציבור סומך יותר על דעות הממנים בבואם למנות מפקדים בצבא או שופטים, ופחות על עצמו בבואו לבחור את נציגיו לכנסת. מצב זה ניכר במשך כל העשור. ניכר כי הציבור סבור שאנשי המקצוע עושים את מלאכתם טוב יותר מהנציגים הנבחרים. עם זה ייתכן שמהנבחרים ציפיותיו של הציבור גבוהות יותר מציפיותיו מאנשי המקצוע הממונים, ועל כן מידת האמון בהם נמוכה יותר.

מה ההשלכות של חוסר האמון במוסדות? אלו יכולות לבוא לידי ביטוי במגוון אופנים:

• חוסר רצון להשתתף בבחירות - במדינה דמוקרטית אי-השתתפות בבחירות עלולה להביא לידי כך שהאזרחים שלא הצביעו בבחירות לא ירצו להיענות לחוקים שהגוף שנמנעו מלהצביע לו חוקק. בשישים שנות קיומה של מדינת ישראל אנו עדים לירידה בהשתתפות בבחירות, וזו ניכרת במידה הרבה ביותר בעשור האחרון (להרחבה ראו אטמור והדר, 2008).
• אי-ציות לחוק - במדינה דמוקרטית החוקים נועדו להגן על האזרחים, וחוקקו אותם היושבים בבית המחוקקים. כאשר האמון במוסדות בכלל וברשות המחוקקת בפרט נמוך, יש סיכוי כי האזרחים לא ירצו לשתף פעולה עם החוקים שהמוסד מחוקק. תפוקות הכנסת, גם כשהן משרתות את הציבור הרחב, עלולות להיתפס ככאלו שלא עושות כן, ועל כן לא תהיה סיבה שהציבור יישמע להן.
• ירידה בהרגשת השייכות לקהילה - במדינה דמוקרטית שבה האזרחים אינם רוחשים אמון למוסדות, הרגשת השייכות למדינה כקהילה ותחושת הסולידריות החברתית עשויות לרדת והרצון לתרום למדינה מצטמצם. כבר כיום אפשר לראות ביטוי למגמות אלה בירידה במוטיבציה לשרת בצבא.

לירידה באמון שהאזרחים רוחשים למוסדות עלולות להיות השפעות שליליות רבות על טיבה, על איכותה ועל יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. ירידה עקבית באמון במוסדות ככלל אינה דבר חיובי, והיא מעידה על בעיה כלשהי או על פער בין האזרחים ובין המוסדות שאמורים לייצג אותם או לדאוג לשלומם, לזכויותיהם ולביטחונם. אמון נמוך מדי צריך לעורר שאלות ותהיות בקרב נושאי התפקידים: האם ייתכן שהם אינם עושים את מלאכתם כראוי? אבל גם אמון גבוה מדי במוסדות השלטון צריך לעורר שאלות בנוגע לתפקודה של הדמוקרטיה והשמירה על חירויות הפרט. שאלה זו נותרה פתוחה, אך נדמה כי חוסר שביעות הרצון ההולך וגובר בעשור האחרון במוסדות השלטון הוא תופעה ברורה שיש לתת עליה את הדעת, הן כאזרחים והן כמקבלי החלטות.

רשימת מקורות

אטמור, ניר, ויעל הדר, 2008. "השתתפות בבחירות והירידה בשיעור ההצבעה בישראל", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 21 בדצמבר 2008

אריאן, אשר, אטמור, ניר, ויעל הדר, 2006. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2006, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אריאן, אשר, פיליפוב, מיכאל, ואנה קנפלמן, 2009. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הרמן, תמר, לבל, יובל, והילה צבן, 2008. "אנטי-פוליטיקה", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה: /ResearchAndPrograms/Anti_Politics/Pages/art1.aspx  (אוחזר ב- 14.12.2009)

מדדי הדמוקרטיה, 2003-2009. "מדד הדמוקרטיה הישראלית", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה: http://www.idi.org.il/ResearchAndPrograms/Democracy_Index/Pages/Israel_Democracy_Index_Main.aspx

קניג, עופר, 2009. מערכת המפלגות הישראלית 2000-2009. פרלמנט, גיליון 63.

שפר, גבריאל, ברק, אורן, ועמירם אורן (עורכים), 2008. צבא שיש לו מדינה, ירושלים: כרמל

Lijphart, Arend, 2000. Democracy in the Twenty-First Century. Wassenaar: NIAS.

Mair, Peter and Ingrid van Biezen. 2001. "Party Membership in Twenty European Democracies, 1980-2000", Party Politics, 7 (1): 5-21.

Newton Kenneth, 2009. "Social and Political Trust", ch. 3, European Social Survey: http://essedunet.nsd.uib.no/cms/topics/2/3  (Retrived 5.12.2009)

Zittel, Thomas and Dieter Fuchs (eds.), 2007. Participatory Democracy and Political Participation. London: Routledge.
World Values Survey: http://www.worldvaluessurvey.org (Retrieve 5.12.2009)