נפילת מסך הברזל גרמה לתמורות משמעותיות באופי ההגירה לארצות האיחוד ובהיקפה: הקלת המעבר מהמדינות המזרח אירופיות למערב הביאה לנחשול של אנשים שביקשו לברוח מרמת החיים הירודה של ארץ מוצאם. עשרות אלפים הסתננו אל מעבר לגבולות (או שלא חזרו לאחר שאשרות התייר שלהם פגו), והם מנסים להיקלט ולהמציא עצמם מחדש במדינות המערב המבוססות.
כתוצאה מתהליכים אלה מתחבטות מדינות האיחוד האירופי כיצד לטפל בתופעה ובבעיות שמלוות אותה. נושא ההגירה הלא-חוקית ובעיית הפליטים מבקשי המקלט עמדו בראש סדר היום של פסגת מדינות האיחוד שנערכה בסביליה ביוני 2002. בתור צעד בסיסי לטיפול משותף בבעיית המהגרים המסתננים לאיחוד באופן לא-חוקי, קודמה בפסגה יזמה להקמת רשות משותפת שתורכב מראשי משטרות הגבולות של 15 מדינות האיחוד; רשות זו תשמש כמסד למשטרת גבולות אירופית אחת.
מעבר לכך, כמעט כל מדינה החברה באיחוד הקשיחה לאחרונה את מדיניות ההגירה שלה. צעדי ההקשחה הותוו תוך ניסיון לעמוד בשלושה מבחנים:
1. המשך כיבוד האמנות הבין-לאומיות בדבר פליטים ואנשים הנרדפים בארץ מוצאם.
2. הדיפה וצמצום של הזרם הגדול של זרים המתדפקים על שערי המדינות.
3. הפחתת הנגישות של זרים למערכת הרווחה הנדיבה של המדינה.
בהתאם, הקשחת מדיניות הגירה מוצאת ביטוי בשני אפיקים מרכזיים: מניעה מוקדמת והרתעה של כניסת מהגרים או פליטים למדינה; והקשחת תנאי השהות כלפי אלה שכבר נכנסו (כעובדים זרים או כתיירים שאשרותיהם פגו או כמבקשי מקלט שעתירתם נדחתה) ומנסים לזכות בהכשר חוקי לישיבתם במדינה החדשה.
המקרה של דנמרק מדגים בצורה מוחשית את השינוי ביחס כלפי מהגרים וזרים. עד לפני זמן לא רב נחשבה דנמרק כיעד מועדף למהגרים ולפליטים שחיפשו מקום נוח להתיישב בו. חוקי ההגירה היו גמישים, ומערכת הרווחה הנדיבה הזרימה קצבאות נאות גם לאלה שזה עתה הגיעו. לא עוד. בשנה האחרונה הקשיחה מאוד ממשלת הימין הדנית את חוקי ההגירה שלה ואת יחסהּ לזרים השוהים בה באופן זמני או לא-חוקי. ראשית, כדי להקטין את כמות הזרים הנכנסים אליה, הקשיחה דנמרק את ההגדרה של "פליט". כעת תשקול המדינה לקבל זרים רק אם, כלשון אמנת ז'נבה, יוכלו להוכיח ולבסס כי הם סובלים מרדיפה על רקע גזעי, דתי, לאומי או פוליטי. המשמעות היא, בין היתר, כי סרבני מצפון או פליטים שעזבו את ארץ מוצאם בשל מלחמה או רעב לא יוכלו לבקש מקלט מכיוון שלא ייחשבו כפליטים. שנית, הוקשח גם היחס כלפי הזרים שכבר נכנסו. כעת יוכלו זרים ומהגרים חדשים ליהנות מזכויות מערכת הרווחה רק לאחר שבע שנות שהות בדנמרק. כמו כן הוחמרו מאוד תנאי הזכאות לאיחוד משפחות.
גם הולנד הקשיחה לאחרונה את יחסה לזרים השוהים בה. עד לא מזמן שוכנו הזרים (אלה שהמתינו לבדיקת עתירתם לקבלת מקלט פוליטי) במגורים פתוחים ונהנו מחופש תנועה. אולם חוק שהתקבל השנה מורה על שיכונם של הזרים במגורים מיוחדים תחת תנאי פיקוח מחמירים למשך חודשיים. אדם שבקשת המקלט שלו לא נענתה יגורש מהמדינה לאלתר (עד כה הסתייגו הרשויות מגירוש זרים, גם אם עתירתם נענתה בסירוב).
בבריטניה, חוק שנועד להקשיח את הטיפול במהגרים הלא-חוקיים ובפליטים המנסים לזכות במקלט מדיני נמצא כרגע בשלבי חקיקה מתקדמים. החוק, המקוּדם על-ידי שר הפנים (Nationality, Immigration and Asylum Bill), שואף לבטל את הגישה האוטומטית להטבות נדיבות אשר פליטים שעתירתם מצויה בשלבי בחינה מקבלים היום מהמדינה. בנוסף, החוק יחייב פליטים לשאת עליהם בכל עת תעודות זיהוי מיוחדות ולהשתכן במרכזי דיור מיוחדים.
שר הפנים אף גיבש רשימה של "מדינות בטוחות": מדינות אשר מניחים כי לא מתבצעות בהן רדיפות על רקע פוליטי או אידיאולוגי, ולכן יש להניח כי עתירות של אזרחים ממדינות אלה להיקלט בבריטניה יידחו. אם יאושר החוק, אזרחים מן המדינות הללו שיגיעו לבריטניה ללא אשרה ויבקשו לקבל מעמד של פליטות יגורשו תוך ימים ספורים, אלא אם כן יש בידם להוכיח מעל לכל ספק כי הם אכן נרדפים במדינת מוצאם.
ביקורת על אמנת ז'נבה (1951) בדבר פליטים העותרים לקבלת מקלט פוליטי
אחת מהבעיות החריפות של תופעת ההגירה והשוהים הלא-חוקיים נובעת, לפי דעתם של רבים, מחוסר התאמתה של אמנת ז'נבה לתנאים הגלובליים של ראשית המאה העשרים ואחת. האמנה, שנכתבה ונחתמה לפני יותר מחמישים שנה, נכשלת בהגנה על פליטים "אמתיים" ולא מקלה על מצוקתם. בזמן ניסוחה של אמנת ז'נבה היה העולם מקום גדול יותר שהתנועה בו הייתה מוגבלת יותר, קשה יותר ולבטח יקרה יותר. רוב הפליטים שביקשו מקלט עשו זאת מתוך צורך כן ואמתי - על רקע רדיפה פוליטית, דתית, אידאולוגית וכדומה.
כיום העולם הצטמק, וחציית יבשות היא פשוטה הרבה יותר מבעבר. אנשים רבים ממדינות עניות מנסים את מזלם ומתדפקים על דלתות המדינות המבוססות. רבים מהם מציגים עצמם כפליטים ועל סמך זה (ובהתאם לאמנת ז'נבה) עותרים לקבלת מקלט פוליטי. על-פי האמנה המדינה חייבת לדון בכל עתירה המוגשת, אפילו אם יסודותיה רופפים ביותר. לכן, גם אם הסיכוי לקבלת העתירה קלוש, הגשתהּ קונה למהגרים זמן יקר שבמהלכו הם נהנים ממערכת הרווחה של מדינת היעד ויכולים להשתלב בשוק העבודה, להתערות באוכלוסייה המקומית ואף לחמוק מהרשויות. אם נדחתה עתירתם במדינה אחת, הם רשאים להגישה שנית במדינה אחרת. כך נוצר עומס אדיר על המערכת: הכמות העצומה של עתירות מסוג זה מקשה על המדינות הקולטות לברור את העתירות הכנות מאלה חסרות הבסיס.
ניכר כי המסר הכללי של מדינות האיחוד האירופי הוא השאיפה להנהיג מדיניות הגירה מאוזנת. משמעות הדבר היא למצוא מדיניות שלא תיטה לאחד משני הקצוות - לאלה בימין הקיצוני הקוראים להפסקה מוחלטת של ההגירה (zero immigration) או לקיצונים באגף הליברלי הקוראים להמשיך את ההגירה ללא הגבלה ולהקנות מעמד חוקי לכל המהגרים הלא-חוקיים ולכל הפליטים העותרים למקלט פוליטי. רוב ממשלות האיחוד פועלות בין שני קצוות אלה, במטרה ליצור מערך פיקוח וביקורת על זרם המהגרים והפליטים מבלי להפר ערכים הומניטריים. המטרה היא להפחית ככל האפשר את זרם הפליטים הלא-חוקיים, אך לאפשר במקביל את המשך ההגירה באופן מבוקר תוך הפעלת אמצעים סלקטיביים ותוך מתן עדיפות למהגרים אשר נחוצים למדינה ונכונים להתערות בה, או לכאלה הנמצאים במצוקה הומניטרית.