הרב עובדיה יוסף נולד ב–1920 בבגדד שבעיראק. בהיותו בן 4 עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. מגיל צעיר התבלט הרב יוסף במשיכתו ללימוד תורה ואף לכתיבה תורנית. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. לפי המיתוס המשפחתי, כשהיה בן 15 ביקש אביו להוציאו מן הישיבה כדי שיעזור לו במכולת שממנה התפרנס, ואולם ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שכנע את האב להשאיר את הבן בישיבה. לפי אותו מיתוס הוא אף הבטיח לאב כי אם יהיה בכך צורך, הוא עצמו יעזור לו במכולת במקום הבן.
כשהיה בן 20 הוסמך הרב יוסף לרבנות, ושלוש שנים כיהן כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. ב–1948 ביקשו הרב הראשי דאז, הרב בן–ציון עוזיאל, לעבור לקהיר ולשמש שם אב בית דין וסגנו של הרב הראשי. הרב יוסף נענה בחיוב להצעה, אך בעת ששהה בקהיר הִרבה להתלונן על מצבה הדתי הירוד של הקהילה שם, ואף ניהל עימותים רבים עם פרנסיה בעניין זה. בסופו של דבר נאלץ להתפטר וחזר לישראל רק כעבור שנה מהתפטרותו, ב–1950. באותה שנה הוא חי מחסכונות וממשכורת דלה כחזן וכקורא בתורה.
בשובו למד הרב יוסף תקופה קצרה בירושלים בבית המדרש של רב העיר, הרב צבי פסח פרנק, ואחר כך עבר לכהן בבית הדין הרבני בפתח תקווה. הוא השתוקק לחזור ללימודים ולכתיבה ולכן חזר לירושלים. במהלך שנות החמישים החל לפרסם את סדרת ספרי התשובות ההלכתיות שלו 'יביע אומר'. עד היום התפרסמו בסדרה עשרה כרכים. ב–1959 התמנה לדיין בבית הדין הרבני המחוזי בירושלים וב–1965 נבחר לבית הדין הרבני העליון. ב–1968 נבחר כרב הראשי של תל אביב, וב–1970, בהיותו בן 50 בלבד, זכה בפרס ישראל לתרבות תורנית על ספריו ההלכתיים. ב–1973 נבחר לרב הראשי לישראל ומילא תפקיד זה עד 1983, לצדו של הרב שלמה גורן. במהלך כהונתם נתגלעו ביניהם עימותים בלתי פוסקים, כיוון ששניהם היו אנשי הלכה בולטים ודעתניים מאוד.
הרב יוסף קיווה לכהן כרב ראשי עד צאתו לגמלאות, אולם קואליציה בין אנשי המפד"ל, שרצו בהדחתו של הרב גורן, ובין השר משה נסים, שרצה לנקום את הדחתו של אביו הרב יצחק נסים מכס הרב הראשי על ידי הרב יוסף עשר שנים קודם לכן, הביאה לחקיקת חוק המגביל את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים, והרב יוסף נאלץ לפרוש.
זעמו האישי חבר לתסכול מתמשך של החרדים הספרדים על דחיקת מעמדם בחברה החרדית, וכך הוקמה תנועת ש"ס בראשותו. בש"ס יכול היה הרב יוסף להגשים את חלומו לקימום עולם התורה הספרדי: רשת ישיבות, מוסדות חינוך, פעילות חברתית והחזרה בתשובה. באמצעות התנועה הוא זכה למעמד ציבורי שכמותו לא היה לו מעולם — דמות מרכזית בחיים הציבוריים, ממליך מלכים פוליטי שכל בכירי המדינה משחרים לפתחו ומנהיגו הנערץ של כלל הציבור המזרחי בישראל, גם אלו שאינם מצביעי ש"ס.
בצד קימום מעמד עולם התורה הספרדי כנגד עולם החרדים האשכנזי היה לרב יוסף 'מפעל חיים' נוסף בתוך העולם הספרדי: לאכוף את פסיקותיו של הרב יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, על כלל הספרדים ולבטל בכך דורות של מנהגים ומסורות מגוונים שהביאו עולי המזרח מארצותיהם, מעין כור היתוך דתי–ספרדי.[31] במפעלו זה החל כבר בגיל צעיר מאוד, ובשני המפעלים גם יחד פעל בעצמה מדהימה, בלא היסוס ובנכונות להיאבק בכוחות גדולים וחזקים. כך, כבר בגיל 17 התעמת עם רבני קהילתו הבבלית במטרה לאכוף את פסיקות השולחן ערוך ונגד פסיקותיו של מורם הנערץ, ר' יוסף חיים ('בן איש חי').
בהיותו דיין צעיר בן 30 ביטל הרב יוסף את חרם ירושלים שהכריזה הרבנות הראשית על ספרדים שלא יקבלו עליהם את איסורי הביגמיה ואת איסורי הייבום שקיבלו עליהם האשכנזים. הוא תבע לאפשר לספרדים להמשיך ולנהוג כמנהג אבותיהם, והדוגמאות עוד רבות.
שיחה עם הרב יוסף לא התאפשרה למחקר זה. יתר על כן, כדרכם של רוב הרבנים החרדים וכמי שעיקר עניינו בפסיקה ההלכתית לא פרסם הרב יוסף מאמרי הגות עקרוניים — כפי שעשו כמה מרבניה ומפוסקיה של הציונות הדתית — באשר לדמוקרטיה, למערכת המשפט ולזכויות האדם המקובלות בתפיסה המערבית. את השקפתו בסוגיות אלה יש לדלות אפוא במידת האפשר מפסיקותיו. לשם כך נעזרתי בעשרת כרכי השו"ת 'יביע אומר' ובשתי עבודות לקבלת תואר דוקטור שנכתבו על משנתו ההלכתית: עבודתו של הרב ד"ר בני לאו, 'להחזיר עטרה ליושנה: עיונים במשנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף', ועבודתו של הרב ד"ר אריאל פיקאר, 'פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לנוכח תמורות הזמן: היבטים הרמנויטיים ותרבותיים'.
מן המקורות הללו עולה שהרב יוסף אינו עוסק כלל בדמוקרטיה כתפיסת עולם ובהתנגשות העקרונית–אידאית שלה עם עולם התורה. הרב יוסף אינו תאולוג, והשאלות המעניינות אותו הן הלכתיות–מעשיות. לפיכך יחסו לדמוקרטיה צריך להיבחן באמצעות יחסו למערכת המשפט הישראלית. בעניין זה אפשר להסתייע בהבחנתו העקרונית של פיקאר בין 'מדיניות ההכלה' של הרב יוסף לבין 'מדיניות ההדרה' שלו — את מי הוא מבקש להכיל בעולמו ואת מי הוא מבקש להדיר ולהיאבק בו. לפי פיקאר, הרב יוסף מבחין הבחנה ברורה בין פורקי עול העושים זאת כ'תינוקות שנשבו', במשמעותו המקורית של הביטוי (בניגוד למשמעות הסרקסטית שנוספה לו במשך השנים). אלה אינם מתריסים נגד התורה והמצוות. למעשה הם התחנכו וגדלו לתוך עולם הולך ומתחלן. אותם הוא מבקש לקרב, ועליהם הוא מבקש להקל מבחינה הלכתית ככל האפשר, כדי שלא להרחיקם. לעומת זאת הוא מנהל מאבק עקשני במתריסים מבחינה אידאולוגית נגד עולם התורה. אותם הוא מבקש להדיר, וכלפיהם הוא נוטה להחמיר אף מעבר למתחייב במפורש מן ההלכה.[32]
את מערכת המשפט הישראלית הרב יוסף תופס כנדבך מרכזי של הסוג השני, ומכאן שלילתו כלפיה. הוא שותף לקביעה המאפיינת את רוב העולם הרבני — ובכלל זה רבני הציונות הדתית, כמו הרב הרצוג והרב יעקב אריאל — שמערכת המשפט הישראלית היא בגדר 'ערכאות' (כלומר דומה למשפטי גויים),[33] ולא זו בלבד אלא שלדעתו ההיזקקות לשופטים יהודים הפוסקים לפי משפטי גויים חמורה ופסולה אף יותר מן ההיזקקות לשופטים גויים ממש.[34] ברוח זו הוא פוסק פסיקה הלכתית האוסרת לא רק על כלל האנשים הדתיים לפנות ביזמתם לבית משפט של המדינה (הכוונה לתביעות אזרחיות ממוניות, שהרי בתביעה פלילית האזרח הוא הצד הנתבע והמגיב ואין לו בחירה, מה גם שבישראל אין פועלים כלל בתי דין רבניים בתחום הפלילי), אלא גם על עורכי דין לקבל עליהם ייצוג של תיקים כאלה, אלא אם כן, כאמור, התבקשו לייצג צד נתבע שאין לו אפשרות לבחור את הערכאה המשפטית שתדון בו.[35]
הרב יוסף קובע קביעה עקרונית המצמצמת את חלות הכלל של 'דינא דמלכותא דינא' רק על נושאים שהם צורכי ציבור, כמו גביית מסים, אך לא על שאר התחומים, בייחוד לא תחומי המשפט הפרטי.[36] יתר על כן, בלי לקרוא במפורש לעברה על החוק (אחרי ככלות הכול הוא היה רב ראשי ודיין בשירות המדינה שנים ארוכות) הוא רומז לפחות במקום אחד ללגיטימציה לעבור על החוק בשם חוק התורה המנוגד לו. מדובר בתשלום מסים לתלמידי חכמים: לפי ההלכה אין לגבות מסים מתלמידי חכמים העוסקים בתורה. בשו"ת 'יחווה דעת' חלק ה, סימן סד — בשאלה הכללית בדבר חובת תשלום מסים — הוא מציין איסור זה, ולכאורה נראה שהוא רוצה לרמוז בכך שמותר, ואולי אף רצוי, לתלמידי חכמים להשתמט מתשלום מסים, שאם לא יש בכך הכרה שחוקי המדינה עדיפים מההלכה. ואכן בנו, הרב יצחק יוסף, שערך את הכרך והעניק לתשובות השונות את כותרותיהן בתוכן העניינים, הכתיר תשובה זו בכותרת 'אם מותר להשתמט בתשלומי מס הכנסה ומכס וחיובי השלטון, שמותר לתלמיד חכם ובן ישיבה להעלים מסים ומכס'. הרב לאו מציג את הפער בין דברי האב ובין דברי הבן ומדגיש שהבן מדבר על היתר להעלים מס, שאינו מוזכר כלל בדברי האב.[37] נראה שהרב לאו מעריך כי הבן פירש את אביו שלא כהלכה. פיקאר חשדני יותר, ולדעתו היתר כזה מתאים בהחלט לתפיסתו העקרונית של הרב יוסף, שבעימות חזיתי בין ההלכה ובין המדינה ההלכה גוברת;[38] מה גם שלא סביר שהבן היה מעז לכתוב משפט 'המרדה' מעין זה בלי אישור אביו.
בשל העימות העקרוני עם מערכת המשפט החילונית מגלה הרב יוסף — הנוטה מאוד להקל בפסיקותיו המיועדות לבני אדם במצבי מצוקה (הוא אף קבע כעיקרון ש'כוח דהיתרא עדיף') — עקשנות בעלת גוון מתריס כל אימת שהוא מגיע להתנגשות בין עמדת ההלכה לבין עמדת משפט המדינה. דוגמה מובהקת היא פסיקתו בסוגיית הירושה לבנות. לפי ההלכה, בנות שלהן אחים אינן יורשות כלל, והירושה נחלקת רק בין הבנים. במקרה שלנפטר היו אך ורק בנות, הירושה נחלקת ביניהן. במשפט האזרחי אין כמובן זכר לפסיקה מפלה מעין זו, והירושה נחלקת בחלקים שווים בין כל הצאצאים. כמה מחשובי הרבנים בעשורים האחרונים, כמו הרבנים הרצוג ועוזיאל, הבינו היטב שלהלכה מפלה כזו אין מקום בנורמות זמננו והשתדלו לפסוק לפי הנורמה של חלוקה שווה בהגדירם זאת 'תקנה'.[39] אילו רצה יכול היה גם הרב יוסף ללכת בדרך זו, אבל כעסו על יומרת המשפט האזרחי לבוא במקומה של ההלכה גרמה לו להתעקש על העמדה ההלכתית המקורית. לכל היותר הוא היה מוכן לקבל הסכמות שהמשפחות הדתיות מגיעות אליהן בינן לבין עצמן כדי להעניק חלק מן הירושה גם לבנות,[40] אם מהבנה שלא הוגן להשאירן בלא כלום ואם מחשש שהשארתן בלא כלום תפתה–תדרבן אותן לפנות לבית המשפט ה'חילוני' כדי לקבל את הסעד הרצוי, וכבר היו דברים מעולם.