הרב יהודה עמיטל נולד ב–1924 בהונגריה ולמד שם תורה בבית מדרשו של הרב חיים יהודה הלוי, שלימים נספה בשואה. כל בני משפחתו (הורים ואחים) נספו בשואה, והוא עצמו עבר מסלול ייסורים במחנות ריכוז ובמחנות עבודה. הוא עלה לארץ מיד עם סיום המלחמה, ב–1945, והחל ללמוד בישיבת חברון שבירושלים. בירושלים הוא התקרב לרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו ומקורבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וכך ינק בעקיפין מתורת הרב קוק. במלחמת העצמאות החליט לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל השריון והשתתף בקרב המפורסם בלטרון. לאחר המלחמה למד ולימד בישיבת הדרום ברחובות והתחתן עם מרים, בתו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה מלצר.
ב–1968 נענה הרב עמיטל לבקשת מחדשי היישוב היהודי בגוש עציון לעמוד בראש ישיבת ההסדר שהוקמה במקום, ומאז הוא עומד בראשה. ב–1971 הצטרף אליו בתפקיד זה גם הרב אהרן ליכטנשטיין. בסוף 1995, מיד לאחר רצח ראש הממשלה דאז יצחק רבין, נענה לבקשת ראש הממשלה שמעון פרס להצטרף לממשלה כנציג הציבור הדתי–לאומי בלא שהיה קודם לכן חלק מן המערכת הפוליטית, אם כי עמד בראש תנועת מימד. הוא כיהן בממשלה בתפקיד השר לענייני תפוצות חודשים ספורים בלבד, מכיוון שבבחירות שהתקיימו כעבור כמה חודשים ניצח בנימין נתניהו, וקואליציה חדשה הוקמה ללא מפלגת העבודה.
הרב עמיטל שינה במשך השנים באופן ניכר ורב–משמעות את עמדותיו המדיניות. השינוי ביטא גם תמורות בתפיסתו הרוחנית. ב–1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, פרסם את הספר 'המעלות ממעמקים', שבו פרש תפיסת עולם גאולתית, שרבים מאנשי גוש אמונים ראו בה ביטוי מובהק לתפיסתם.[61] אבל מימי מלחמת לבנון ב–1982 הוא החל לבטא עמדות יוניות יותר מאלה ותמך בפשרות טריטוריאליות. ב–1988 הוא הקים את המפלגה הדתית המתונה (בתחום הפוליטי והדתי גם יחד) מימד, אך היא לא עברה את אחוז החסימה בבחירות שהתקיימו באותה שנה. הוא המשיך לעמוד בראש מימד שנים רבות אחר כך, אך כבר לא כמועמד לתפקידים פוליטיים, למעט אותם חודשים שכיהן בממשלה לאו דווקא כנציג מפלגה, שהרי מימד לא יוצגה אז בכנסת. בשנים האחרונות ביטל כמעט לגמרי את פעילותו הציבורית והפוליטית, אם כי רשמית הוא עדיין נחשב חבר במימד ו'אבי התנועה'.
הרב עמיטל הסכים להתראיין למחקר זה, אם כי תשובותיו וניתוחיו היו תמציתיים מאוד. בריאיון הסביר שהמונח 'מדינת הלכה' אינו נושא רלוונטי לדיון, שכן מעולם לא התקיימה בפועל בהיסטוריה מדינת הלכה יהודית, גם לא בימי המקדש. לדבריו, 'תמיד הייתה הפרדת רשויות בעם היהודי בין הרשות הדתית והמדינית'; הייתה לגיטימציה לפעילות המערכת המדינית, אם כי במקרים שהמלכים עבדו עבודה זרה, הנביאים ביקרו אותם כמובן.
באשר לכפיפות שומרי המצוות לחקיקה חילונית הוא מבהיר שבפועל כמעט אין התנגשות ביניהם, וגם חלק מן המקרים שנראים כך — למשל פסיקת בג"ץ לרשום כיהודים אנשים שההלכה מתנגדת להגדרתם כיהודים — למעשה אינם בעיה הלכתית, שכן ממילא לרישום כזה במסמכי המדינה אין משמעות הלכתית: 'אז שלא ייתנו להם עלייה לתורה', הוא מסכם באירוניה.
בעניין מעמדם של הלא יהודים: הוא אינו מתעמק בסוגיה ההלכתית כשלעצמה, אך קובע שמכיוון שמגילת העצמאות מעניקה זכויות שוות ללא יהודים, יש לשמור על כך גם מבחינה הלכתית, שכן הפרת הבטחה כזו היא בגדר חילול השם. הוא לומד זאת מדברי הגמרא על כיבוד ההבטחות שהבטיח יהושע לגבעונים, אף על פי שאלו, בניגוד להבטחות במגילת העצמאות, הובטחו במרמה, לאחר שהגבעונים התחזו לאחרים.
באשר למעמד הנשים: לדעתו מכיוון שההבדלים בין נשים ובין גברים מהותיים — ובכללם ההבדל 'באופי הרוחני' של המגדרים — טבעי שיהיו ביניהם גם הבדלים הלכתיים. אך הוא אינו מפרט אילו מן ההבדלים הוא מקבל ואילו מהם אינו מקבל.