הרב נחום אליעזר רבינוביץ' נולד ב–1928 במונטריאול שבקנדה. הוא הוסמך לרבנות וכן קיבל תואר דוקטור למתמטיקה באוניברסיטת טורונטו. שנים אחדות הוא היה מרצה למתמטיקה באותה אוניברסיטה, וב–1970 פרסם את ספר המתמטיקה 'הסתברות והסקת מסקנות סטטיסטיות'. הרב רבינוביץ' כיהן כרב בכמה קהילות בקנדה ובארצות הברית, ובמשך 26 שנים היה חבר מערכת של כתב העת 'הדרום', כתב העת התורני של הסתדרות הרבנים באמריקה, ובו פרסם תשובות הלכתיות רבות. בשנים 1971–1982 היה ראש הג'ואיש קולג' בלונדון וב–1982 עלה לישראל. מאז הוא משמש ראש ישיבת ההסדר ברכת משה שבמעלה אדומים. הוא עסק רבות במשנת הרמב"ם ופרסם ספר עיונים במשנתו וכן מפעל רב כרכים של פירוש לספר 'משנה תורה' של הרמב"ם, הספר שבו סיכם הרמב"ם את ההלכה היהודית עד זמנו, בעיקר כפי שהתגבשה בתלמוד. עד כה יצאו לאור 14 כרכים של מפעל זה.
הרב רבינוביץ' בולט בהשקפת עולם המושפעת מן המסורת הליברלית–מערבית שבה גדל, ובמיוחד מן הפילוסופיה המדינית האנגלית, המעניקה למדינה מעמד מוגבל מאוד לא כביטוי תרבותי–רוחני של רוח האומה, אלא כערך תועלתני–פרגמטי של אמנה חברתית המסייעת ליחידים לחיות את חייהם בביטחון. מעניין שדווקא השקפה ליברלית זו עושה אותו לקנאי בהרבה מרבנים אחרים הרואים במדינה גם ערך תרבותי ודתי, משום שהוא סבור שחובתה של המדינה שלא לכפות על שומר המצוות בשום דרך, ולוּ המינורית ביותר, התנהגות המנוגדת לאמונתו, והוא מדגיש את זכותו של שומר המצוות למרוד בניסיונות כפייה מסוג זה. מנקודת מוצא זו תמך בעבר וגם לאחרונה — בעת הדיון על פינוי היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון — בסירוב להיענות לפקודת ההשתתפות בפינוי. קנאותו לזכויות הפרט, ובכללן זכויות הקניין של אנשי יש"ע, הייתה הסיבה להתבטאויות חריפות שאת חלקן הכחיש; הן נותרו אפוא 'התבטאויות המיוחסות לו'. למשל, בעקבות הסכמי אוסלו הוא הופיע בשידור רדיו והחיל על ראש הממשלה יצחק רבין דין מוסר (אדם המוסר יהודים לידי זרים; לפי ההלכה התלמודית, המצוטטת גם אצל רמב"ם, אדם כזה הוא בן מוות). בהזדמנות אחרת טען שגם על החיילים הבאים לפנות יישובים חל דין מוסר ואף השווה אותם ליהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים. יצחק פרנקנטל, אב שכול ואיש שמאל, טען בעבר כי הקליט בחשאי את הרב רבינוביץ' אומר שלנוכח חיילים הבאים לפנות יישובים יש לשקול למגן את היישובים במטעני צד, 'כמו שעושים הערבים'. הרב רבינוביץ' טען שהדברים הוצאו מהקשרם והכחיש את הדברים שייחס לו פרנקנטל.
לאחר רצח רבין, בשיחה שקיים הרב יואל בן–נון עם הרבנים הראשיים דאז ישראל לאו ואליהו בקשי–דורון, הוזכר הרב רבינוביץ' כאחד משני הרבנים — השני היה הרב דב ליאור — שהחילו על רבין דין רודף ובכך תרמו ללגיטימציה לרציחתו. בתשובה להאשמה ישירה שהאשים אותו בעניין זה איש תנועת מימד, ד"ר קלמן נוימן, כתב הרב רבינוביץ' כי 'אני מקבל את התוכחה, אף שקשה לי להאמין שבחור שלא היה מעז לפסוק הלכה בעניין בשר בחלב או אפילו בהלכות ברכות היה נוטל על עצמו לפסוק בדיני נפשות, ולא רק לפסוק אלא גם לבצע'.
הרב רבינוביץ' הסכים להתראיין למחקר זה. בריאיון הוא גורס שלא ייתכן משטר מקובל מבחינה הלכתית שלא יהיה דמוקרטי. גם משטר מלוכני חייב לזכות בלגיטימציה מן העם כדי ליהנות מגושפנקה הלכתית. יתר על כן, חוקי המלך, ובוודאי חוקיו של כל משטר אחר, צריכים לקבל לגיטימציה של העם. בהקשר זה הוא מזכיר שבתפיסה היהודית אפילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כפוף לחוק, כפי שתבע אברהם בפרשת סדום: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'.
חוקי המדינה אינם חייבים להיות חוקי ההלכה, אבל אסור שיסתרו את ההלכה. הכוונה היא שאפשר ליצור חוקים חלופיים רק במקומות שההלכה עצמה אפשרה זאת. לפיכך חקיקה ושיפוט אזרחיים בדיני ממונות אינם בעיה, מכיוון שהם נהנים מלגיטימציה הלכתית כתקנות הקהל, אבל עליהם ליהנות גם מהסכמת הציבור. למשל, לא ייקבע מיסוי שלא על דעת נבחרי הציבור, כלומר על ידי אנשי משרד האוצר בלבד. גם חקיקה הפוגעת רק בחלק מסוים של הציבור אינה לגיטימית, והדוגמה שהוא מביא לכך היא ההחלטה לפנות בתים של קבוצה מסוימת בלבד. לדעתו החלטה זו אינה לגיטימית גם אם מוענק פיצוי לתושבים המפונים.
מבחינה עקרונית המדינה אינה צריכה להתערב בנושאי אמונות ודעות, ולכן הרב רבינוביץ' מתנגד לחקיקה ארצית האוסרת מכירת חמץ בפסח, אם כי הוא נותן לגיטימציה לחקיקה עירונית הקובעת זאת במקום מסוים, אם רוב הציבור באותו מקום מעוניין בכך. לעומת זאת הוא סבור שמוצדק לאכוף איסור מסחר בשבת מסיבות חברתיות, אך לא הלכתיות. באותה רוח הוא אינו מתנגד לנישואין אזרחיים, אך הוא מתנגד שייעשו על ידי המדינה, מכיוון שהמדינה — שסמכותה כאמור מוגבלת לענייינים הנוגעים ב'אמנה החברתית' — איננה צריכה להתערב כלל בקיום טקסים בעבור מגזר כלשהו של הציבור. המדינה גם יכולה להכיר בזוג שנישא בנישואין אזרחיים כזוג לכל הצרכים האזרחיים הטמונים במונח 'זוגיות', אך אל לה לחוקק חוק שיקבע כי נישואין אזרחיים הם נישואין לכל דבר, מכיוון שחוק כזה יסתור את ההלכה. הוא עומד על זכותו של אדם שומר מצוות שלא לעשות דבר הנוגד דין תורה, גם אם המדינה ציוותה עליו זאת. בהקשר זה הוא סבור, למשל, שזכותו של פקיד דתי במשרד הפנים שלא לרשום זוג שנישא בנישואין אזרחיים כזוג נשוי.
באשר למעמד הלא יהודים: לדעת הרב רבינוביץ' מעמדם צריך להיות כמעמדם של יהודים בדמוקרטיות המערביות, דהיינו עליהם ליהנות משוויון זכויות אזרחי גמור, אך בלא שום זכויות מיוחדות ברמה הלאומית ואפילו התרבותית. כך למשל, המדינה אינה צריכה לממן חינוך בשפה הערבית לתרבות הערבית. מי שמעוניין בכך שיקים לו בית ספר פרטי ברוח זו. נוסף על כך הוא מציין שהלא יהודים אינם יכולים רק ליהנות מזכויות שוות, אלא עליהם גם לשאת בנטל שווה של החובות, ובכלל זה שירות צבאי או לאומי, כמו במקרה המיוחד של האוכלוסייה הערבית בישראל. לדעתו ישראל טעתה כשלא יצרה מתחילת ימי המדינה מדיניות מכוונת של הטמעת האוכלוסייה הערבית בקרבה באמצעות הוראה בעברית וחינוך על ברכי התרבות היהודית. אילו כך נהגה, היו להערכתו רבים מן הערבים, 'שרובם היו אז אנאלפביתים', מתגיירים. אחרים — שלא היו מסתפקים במעמד של יהודי בתפוצות והיו רוצים חיים בתרבות ערבית — היו עוזבים את ישראל למדינות ערביות, והשאלה הדמוגרפית הייתה נפתרת מאליה.
באשר למעמד הנשים: אלה, לדעת הרב רבינוביץ', זכאיות ליהנות מזכויות שוות, למעט שיתופן כלוחמות בצבא, עניין שהוא רואה בו גורם העושה את הצבא לבית בושת. מלבד זאת הוא סבור שיש בעיה עקרונית: הצבא הוא צורך חיוני שנכפה עלינו, ולא מקום לטיפוח שוויון מעמד חברתי. ולפיכך בוודאי אין להפוך את הנשים, שהן סמל למתן חיים, לחלק מן המערך הלוחם. הוא גם קובע ששוויון הזכויות צריך להביא בחשבון את תפקידה האימהי של האישה, שהרי היא היולדת את הילדים ויש לתת לה את הזמן והאמצעים להתפנות לתפקיד האימהי. בסופו של דבר עקרון שוויון הזכויות בין נשים לגברים מקובל עליו, אך הוא מסייג אותו בהכוונת הנשים לאי–זניחת תפקידן האימהי ובמתן הכרה משפטית וכלכלית של החברה בצרכים הנדרשים לשם כך.
באשר לתפקידים ציבוריים לנשים: הרב מכיר בכך שיש מסורות הלכתיות המתנגדות למינוי נשים לתפקידים ציבוריים, אבל הוא מודה שבפועל נשים מילאו תפקידים ציבוריים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, למן דבורה הנביאה, ולכן לדעתו אין לשלול זאת. הוא גורס שגם בימינו אין בעיה הלכתית בכך שנשים תפסוקנה הלכות, ולא רק בדיני נידה ובדינים המיוחדים ממילא ל'עסקי נשים', אלא בכל התחומים. לדעתו גם אין שום בעיה הלכתית שנשים תהיינה דייניות.
תופעת הזוגות החד–מיניים אסורה לדעתו מבחינה הלכתית. עם זאת הוא סבור שאם שני אנשים כורתים ביניהם חוזה זוגיות, המדינה יכולה להכיר בו, אך לא לארגן להם טקס נישואין, שהרי ממילא הוא מתנגד, כאמור, שהמדינה תארגן טקסי נישואין גם לזוגות רגילים. הוא מתנגד גם למצעדי גאווה ולשאר פעולות שנועדו לטפח בפרהסיה את הגאווה בזוגיות החד–מינית, והוא רואה בה סכנה של משיכת צעירים שזהותם טרם גובשה ל'מחנה החד–מיני'. הוא ממשיל זאת לתופעת העיוורון: ברור שיש לעזור לעיוורים, אבל גם ברור שאיש לא היה מארגן בעבורם מצעדי גאווה.
בהתאם לעיקרון זה הוא רואה גם את סוגיית שיתוף ההומוסקסואלים והלסביות בחיים הדתיים: אדם שזהו אורח חייו אך אינו עושה ממנו דגל פומבי זכאי בהחלט להיות חבר מן המניין בקהילה, ויש לקרבו. לעומת זאת אין לתת מעמד של שווה בקהילה כאשר מדובר באדם המתגאה בזהותו החד–מינית, וקירובו בקהילה עלול להתפרש כמתן לגיטימציה לתופעה ואף לעידודה. אשר להומוסקסואל מוצהר וגאה, הרב רבינוביץ' מתלבט אם יש לאפשר לו, למשל, לעלות לתורה, שמא יש אפילו בפעולה זו כדי לבטא שמץ של לגיטימציה.