נבחר ציבור צריך למלא את תפקידו כנאמן של הציבור ועליו לראות בעיסוקו שליחות (vocation). לכן אל לו לנסות להשיג רווח פרטי ממעמדו הציבורי, ועליו להימנע ממצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כנאמן הציבור ובין אינטרס אישי שלו. בפרשת דרך צלחה התפרסמו בתקשורת חשדות שחבר הכנסת צחי הנגבי מעל באמון הציבור בדיוק בעניין זה. על פי החשדות הקים הנגבי והעמיד את עצמו בראש עמותה ושמה 'דרך צלחה', ששמה לה למטרה לקדם חוק בעניין המאבק בתאונות הדרכים.
הנגבי היה גם יושב ראש הוועדה בכנסת שהייתה ממונה על קידומו של חוק זה. כך, על פי החשדות, העמיד עצמו הנגבי בניגוד עניינים. מצד אחד עסק בכנסת בקידום החוק, ומצד אחר עמד בראש עמותה שמטרתה לקדם את החוק. זאת ועוד: העמותה הצליחה לגייס כ־375 אלף ש"ח, והתברר כי רוב הסכום מצא את דרכו אל כיסו של הנגבי, כמשכורת וכטובות הנאה אחרות.
את התיק נגד הנגבי החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור בשל חוסר ראיות מספיקות.[183] החלטה זו לא הועמדה למבחן בבית המשפט, ואולם בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ עסק בפרשה כשדן בעתירה של התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד מינויו של הנגבי לשר לביטחון פנים.[184] בפסק דין זה עסק בית המשפט בשאלה אם מינויו של הנגבי ראוי לנוכח ארבע פרשות שונות שנקשרו בשמו, בכללן פרשת דרך צלחה, שהייתה גם האחרונה מבחינה כרונולוגית.
בחלק זה נבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. בג"ץ התמקד בשאלה אם החלטתו של ראש הממשלה למנות את הנגבי לשר לביטחון פנים הייתה ראויה, ועל כן לא התייחס כמעט להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד הנגבי. אנו נתייחס אפוא להחלטתו של בית המשפט רק בשולי הדברים, אף שפסק הדין עסק בהרחבה בפרשת דרך צלחה.
נפתח באזהרה: היועץ המשפטי לממשלה לא הציג בהחלטתו את כל הראיות שעמדו לפניו, והצגת הדברים הייתה על דרך הצמצום. פעמים אחדות הוזכר כי נאסף חומר חקירה רב: 'חומר החקירה [...] השתרע על אלפים רבים של עמודים'; 'נתפס חומר רב ונחקרו עדים רבים'. ואולם בהחלטתו בחר היועץ המשפטי לממשלה שלא להציג את סיכום הראיות, אלא רק את טעמיו לסגירת התיק. משום שאין לפנינו סיכום של חומר החקירה ומובן שגם לא חומר החקירה גופו, תצומצם ביקורתנו רק לדברים שניתן לומר על טעמיו של היועץ המשפטי לממשלה.
נקדים ונאמר כבר כעת כי לדעתנו החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת דרך צלחה מגלה כמה כשלים בדרך בדיקת האפשרות להגשתו של כתב אישום, שכן בחינתו את דיות הראיות להוכחת קבלת השוחד ועצמת ניגוד העניינים הייתה שגויה. הוא הפריז בקשיים הכרוכים בהוכחת העבֵרה של לקיחת השוחד, והוא הגזים בקשיים הכרוכים בהוכחת ניגוד העניינים.