את דיון השולחן העגול פתחה המנחה טלי ליפקין-שחק. היא סיפרה כי לדיון הוזמנו נציגים ממערכת הביטחון, אך איש מהם לא בא. לדבריה, אף שהטמנת המוקשים קשורה קשר ישיר למדיניות הביטחון ולהתנהלותו של צה"ל וכן בהמשך, ייתכן שבעיית המוקשים צריכה להיות באחריותו של גוף אחר. לאחר שהציגה את הנושא, פנתה ליפקין-שחק, בשיחת וידאו, לילד דניאל יובל, שנפצע לפני כחודש מפיצוץ מוקש ברמת הגולן ואיבד חלק מרגלו. לדבריה, אלמלא האירוע, שסוקר בהרחבה בכלי התקשורת, לא היה הדיון מתכנס כלל. יובל סיפר כי השתחרר מבית החולים לביתו וכי מצבו הגופני משתפר, וכי זמן קצר לאחר פציעתו החליט על הקמת עמותה שתמנע עוד פגיעה של אנשים ממוקשים. יובל נפגש עם נציגי קואליציית הארגונים "ישראל נקייה ממוקשים".
עם תום שיחת הווידאו הציגה ליפקין-שחק את ג'רי וייט, שנפצע ממוקש בעת שטייל ברמת הגולן והקים את הארגון "Survivor Corps", שהוא, לדבריו, ה"ארגון הבין-לאומי הראשון של ניצולי מוקשים". ארגונו פועל בשתי חזיתות: סיוע לניצולים וצמצום הסכנה הנשקפת ממוקשים ברחבי העולם. על פי הנתונים שבידיו כ-80 מיליון מוקשים מוטמנים ברחבי העולם בכ-80 מדינות.
ד"ר מיה פרוינד נפצעה ממוקש בעת שטיילה סמוך לנחל בצת לפני כשלושים שנה. לדבריה, רק לאחר התאונה שנפגע בה דניאל יובל עלה בה הצורך לעסוק בבעיית המוקשים של ישראל. עזרא רבינס, ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה, סיפר כי בישראל כבר לא צצים שדות מוקשים חדשים, אך באזור הערבה, הסכנה הנשקפת מהשדות הקיימים הולכת ומחמירה מדי חורף. אם בעבר אפשר היה לנקות את שדות המוקשים האלה באמצעות מפות של מדינת ישראל, כעת רבים מהמוקשים טמונים באזורים שאינם מסומנים כמסוכנים. לטענתו, בצבא הישראלי יש נכונות לנקות את שדות המוקשים, אך במשרד הביטחון מעוניינים להטיל את המלאכה על יזמים פרטיים המעוניינים להקים פרויקטים בערבה ויידרשו לממן את הניקוי מכיסם.
עמי שחם, רכז רשות הניקוז בערבה, הביא לדיון מוקש תרגול מהסוג שהוטמן ברחבי הערבה, וסיפר כי מדובר במוקש העשוי מפלסטיק – דבר המקשה על גילויו. לדבריו, בערבה הוטמנו כ-70 אלף מוקשים לאחר מלחמת ששת הימים, חלקם בתוך שדות מגודרים. בשיטפונות נשטפים המוקשים אל מחוץ לשדות. הוא ציין כי גם התיירות באזור מושפעת מעניין זה. ברוך פרצמן, ראש מחלקת קרטוגרפיה במרכז למיפוי ישראל, נפצע ממוקש ימי שהתפוצץ בידו. במסגרת עבודתו עומד פרצמן בקשר קבוע עם גורמים בצבא הישראלי, שמשנת 2000 מסייעים למחלקה לסמן במפות אזורים שמוטמנים בהם מוקשים (לפני כן לא סומנו שדות מוקשים במפות הטיולים). עם זאת, הודה פרצמן כי המרכז מפיק רק מפות בשפה העברית, ותיירים, וישראלים שאינם דוברי עברית, נתונים בסכנה. הוא גם התריע על הסכנה הייחודית באזור הערבה, והמליץ שמי שלא מכיר את השטח עדיף שיישאר על שילך רק על שבילים.
דיאן אור, רכז קואליציית הארגונים "ישראל נקייה ממוקשים", שהוקמה ביזמת Survivor Corps, אמר כי יש נכונות בצבא ובכנסת לסייע לפירוק מוקשים, אך היזמה צריכה לבוא גם מהציבור. לדבריו, בעולם יש נכונות כללית לתרום לפרויקטים של פירוק מוקשים, והראיה: רבות ממדינות העולם השלישי הצליחו לפנות שדות מוקשים רבים באמצעות סיוע בין-לאומי. לדבריו, כשגופים חוץ-ממשלתיים מקדמים יזמות ממין זה, הממשלות ששות להצטרף דווקא אז.
ח"כ איוב קרא (ליכוד), סגן השר לפיתוח הגליל והנגב, אמר כי לו ידע על בעיית המוקשים של ישראל בעת ששירת בצבא, ייתכן שהיה מעדיף לעבור לתפקיד אחר. לדבריו, יש להקים רשות אזרחית שתהיה ראש החץ של הטיפול במוקשים, ובאותו הזמן יטופל הנושא גם במסגרת המשרד לפיתוח הגליל והנגב.
ד"ר איתן ברק, מהמחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית, סיפר כי ישראל טרם חתמה על אמנת אוטווה, שתחייב אותה לנקות את כל שדות המוקשים שבתחום שליטתה. לינקולן פ' בלומפילד הבן, יושב ראש "מרכז הנרי ל' סטימסון" בוושינגטון, כיהן בשורה של תפקידים בכירים בממשל האמריקני, רבים מהם במזרח התיכון. הוא סיפר כי גם בארצות הברית לא חתמו על אמנות הדנות בהגבלת השימוש במוקשים, אך הדבר לא מנע מהממשל לפעול בנחרצות בעניין זה. לדעתו, אם הממשל ישאל ארגונים אמריקניים אם ברצונם לסייע לישראל בנושא, הוא ייענה. כמו כן יש להתמקד בסימון השטחים הממוקשים.
קריי רורו, מנהל סוכנות האו"ם לפינוי מוקשים בעזה, מילא בעבר תפקיד דומה בגבול ישראל–לבנון. הוא סיפר כי ב-2001, אחרי נסיגת ישראל מלבנון, הוא מצא שדה מוקשים ענק שהיה צריך לפנות. לדבריו, שיטות העבודה של צוותיו אינן מורכבות במיוחד, ואינן אמורות להקשות על השקתו של פרויקט פירוק מוקשים. הוא הצהיר כי מניסיונו, האתגר המרכזי הוא הפוליטיקה, והוסיף כי אנשיו ערוכים לסייע לארגונים שיפעלו לפירוק מוקשים בישראל ולהסביר להם כיצד יש לעשות זאת.
אבשלום קטוע, מנכ"ל חברת גורן-כידון, חברה פרטית העוסקת בפינוי מוקשים ברחבי העולם, ציין כי אחת הסיבות שבגללן יש להקים גוף ממשלתי שיעסוק בפירוק מוקשים היא האחריות הפלילית על פציעה באזורים שיוכרזו נקיים ממוקשים. אהוד עוזיאל, רכז פרויקט המשפט ההומניטרי באגודה לזכויות האזרח, קרא גם הוא להקמת גוף שיטפל בפינוי מוקשים. הוא סבור שמכיוון שהנושא הוא נושא חברתי-אזרחי, צריכה להיות רשות אזרחית לאומית שתקבל על עצמה את הטיפול בנושא. לדעתו, למדינה יש הזדמנות לעמוד ברף המשפט ההומניטרי הבין-לאומי גם אם לא תחתום על אמנת אוטווה. בתור מדינה שיושבת על חבית חומר נפץ אנחנו צריכים להבחין בין אזרחים ובין מי שמשתתף בלחימה, בוודאי בנושא המוקשים.
פרופ' מרדכי קרמניצר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ביקש לראות בבעיית המוקשים אינדיקציה לאחריות המדינה לאזרחיה. לדעתו, יש בישראל סממנים של התנערות מאחריות (בלשון רכה), דוגמת סירובה של הממשלה הקודמת למגן בתי ספר בשדרות ובאזורה. דווקא כיוון שיש מחיר שנגזר על החברה לשלם, החובה שלנו כלפי עצמנו היא לעשות מאמצים גדולים כדי שלא ישולם מחיר מיותר, וחובה זו צריכה להיות כפולה ומכופלת. לדברי פרופ' קרמניצר, מערכת הביטחון הישראלית עמוסה במשימות, ועל כן ראוי להקים גוף חדש שיעסוק בפירוק מוקשים. הרעיון להקים רשות ממלכתית עם "עין פיתוחית" הוא רעיון נכון. הוא סיים את הדיון באמרו כי השאלה הקריטית העומדת בפני המדינה ובפני החברה הישראלית היא שאלה מוסרית.
לחצו כאן להורדת פרוטוקול הדיון המלא