מדוע התפתחה הדרת נשים בצבא?

מדוע התפתחה הדרת נשים בצבא?
מאמר דעה

02 בינואר 2012 | יגיל לוי

שתי "מהפכות חברתיות" שהתחוללו בצבא בעשור האחרון מתנגשות זו בזו: "המהפכה הפמיניסטית" אל מול "המהפכה הדתית". זוהי התנגשות בין נשים ודתיים, שתי קבוצות אשר הגבירו את נוכחותן במקצועות הלחימה במהלך שני העשורים האחרונים. "המהפכה הדתית" קדמה לזו הפמיניסטית: ביטויָה העיקרי היה בעליית שיעורי הגיוס של חובשי כיפות לצבא בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, שהביאה להיווצרות מסה קריטית של לוחמים ממגזר זה. ההתעוררות בקרב נשים מזוהה בעיקרה מסוף שנות התשעים של המאה העשרים עם הסרת חלק מהמגבלות על גיוסן לתפקידי לחימה.

התגברות נוכחותם של צעירים דתיים-לאומיים בצבא יצרה תהליך דה-לגיטימציה מתעצם על שירות נשים. אבקש להסביר תהליך זה כתגובת נגד להתמודדות של דתיים-לאומיים בזירות שונות מחוץ לצבא, המקרינה גם על גישתם המגדרית בתוך הצבא.

מהלכים להדרת נשים מהצבא התפתחו בכמה שלבים. עד שנות התשעים של המאה העשרים התעלמה המנהיגות הדתית מסוגיית שירותן של נשים, חילוניות ודתיות כאחד. זאת אחרי שמוסדו בשנות המדינה הראשונות ההסדרים לפטירת נשים דתיות משירות חובה.

מראשית העשור הראשון של שנות האלפיים השתנתה הגישה בעקבות התגברות השתלבותן של נשים ביחידות הלוחמות ונקיטת מהלכים אחרים שבישרו על גישה שוויונית יותר. פתיחות זו באה בתגובה מוסדית לבג"ץ אליס מילר (1995), שכזכור פתח את שערי קורס הטייס לנשים, גם לנוכח התמודדות הצבא עם מצוקת כוח אדם. הביטוי ההצהרתי של הגישה החדשה היה בתיקון חוק שירות ביטחון  [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 בשנת 2000, שהצהיר על שוויון מגדרי בצבא. התעלמות הדתיים פינתה את מקומה לרטוריקת הדרה נגד נשים, שצמחה מקרב רבני ישיבות ההסדר והמכינות הדתיות.

בשלב זה התבססה הדרישה להדרה על הטענה כי שילוב הנשים המוגבר פוגע בזכויות החיילים הדתיים, המשרתים עם נשים ביחידות מעורבות. הצבא הגיב ללחץ זה בגבשו בשנת 2002 את כללי "השילוב הראוי". כללים אלה נועדו לאפשר שירות משותף של חיילים דתיים ונשים, בלי להדיר נשים ותוך כדי היענות לצורכי החיילים הדתיים. על פי הכללים, בכל הכשרה או קורס המשותפים לשני המינים, שבהם ישנו חשש ממגע פיזי, מייחוד או מפעילות בלבוש חשוף, ישובצו החיילים והחיילות הדתיים במסגרת הומוגנית (בנים או בנות) בגודל מחלקה לפחות; כמו כן נקבע כי אין לחייב חיילים או חיילות דתיים לשרת ביחידה לוחמת מעורבת. כן נקבעו הסדרים לגבי כללי לבוש השומרים על צניעות ולגבי הפרדה בין שני המינים במגורים.

ואולם, רבני הסדר והמכינות טענו כי כללי השילוב הראוי אינם מתממשים כהלכה. על רקע זה הקים הצבא בשנת 2004 את "מִנהלת השילוב הראוי" והעמיד בראשה את אל"מ הרב אבי רונצקי, לימים הרב הצבאי הראשי. התפקיד המבקר והאוכף של המנהלת נתפס כמעין משמרת צניעות המסיירת בבסיסי צה"ל ומזהה כשלים בצניעותן של נשים חילוניות או באופי חייהן המשותפים עם חיילים. הנשים הוצגו כמטרד של צניעות שיש להתמודד עמו באמצעות הגבלתן, ולא באמצעות הגבלת הגברים. הצלחה דתית זו לא צמחה בחלל ריק: הפיקוד הצבאי הבכיר מחזיק מאז שנות התשעים בהנחה כי הוא תלוי בממסד הדתי בהזנת כוח אדם איכותי לשורות הלוחמות; והממסד הדתי מיטיב לנצל את תחושת התלות הזו לצורך הרחבת מרחב המיקוח שלו עם הצבא.

התוצאה ארוכת הטווח של אכיפת משטר השילוב הראוי הייתה הדרת נשים ממגוון תפקידים. כאשר הפקודות מאפשרות לחיילים דתיים להתנגד לשירות משותף עם נשים באותה יחידה לוחמת, וכאשר בד בבד גדל מספר החיילים הדתיים, מוטלת בהכרח מגבלה מהותית על יכולתן של הנשים להשתלב כשוות, בעיקר ביחידות השדה. מגבלה זו מתפרסת לא רק על תפקידי לחימה, שהלכה למעשה אינם יכולים להיפתח לנשים ביחידות שבהן שיעור ניכר של חיילים דתיים, אלא גם בתפקידי הדרכה, שבעבר כבר נפתחו לנשים. על רקע זה טענה יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים גילה כליפי, במאמר שפרסמה ב"מערכות" בשנת 2011, כי "'השילוב הראוי' הפך עם הזמן לפרספקטיבה העיקרית - אם לא היחידה - שבאמצעותה מיושם בפועל השירות המשותף של נשים ושל גברים" וכי באופן שבו הכללים מפורשים הם "כופים קיצוניות דתית".

למרות זאת סברה ההנהגה הדתית כי מִנהלת השילוב הראוי כָּשְׁלָה במאמץ הבלימה של השתלבות נשים ביחידות הלוחמות. לכן הועצמה רטוריקת ההדרה, וכעת במקום הטלת מגבלות על שירות נשים במחיצת דתיים נשמעה הקביעה כי הן אינן כשירות לשמש כלוחמות. הרטוריקה החדשה קיבלה ביטוי במהלך עבודתה של ועדת שגב, שהצבא הקים בשנת 2007 לבחינת שירותן של נשים. מהלך זה לווה בטענות מצד חוגים דתיים לגבי כשירות לקויה, נפשית ופיזית, של נשים ולגבי השתלטות הפמיניזם הרדיקלי על החשיבה הצבאית.

בסופו של דבר נכשלה מתקפה זו של הלובי הדתי, וועדת שגב המליצה לאמץ מודל שירות שוויוני יותר לנשים. בעקבות זאת הונחה תשתית להסלמה נוספת ברטוריקת ההדרה: משלילת שילובן של נשים כלוחמות לשלילת גיוסן של נשים בכלל, חילוניות ודתיות כאחד. התבטאויות שהשמיעו רבנים בכירים, כשלמה אבינר, הרב שמואל אליהו ואף הרב הצבאי הראשי אבי רונצקי שיקפו עמדה זאת, גם אם נותרו בעמדת מיעוט. בד בבד הופנו מאמציה של ההנהגה הדתית ממאמץ שכשל, לשיטתה, לגבש מדיניות פורמלית מדירה למאמץ לעצב הסדרי הדרה מעשיים ביחידות השדה: גיבוי לחיילים דתיים שסירבו להתאמן עם מדריכות; מחאה על שירת נשים; הסדרים לא רשמיים ביחידות לדוגמה; מפקדי בסיסים הנמנעים משיבוץ נשים בתפקידי מטה, פיקוד והדרכה. פעולות אלה, שנועדו למנוע עימות עם חיילים דתיים או שנעשו מתוך העדפותיהם הדתיות של המפקדים, הובאו לתודעת הציבור רק בשנת 2011. שילוב פרקטיקה זו והרטוריקה המדירה הביאו לתוצאה אחת: המלצותיה של ועדת שגב נותרו בעיקרן על הנייר. נשים מודרות מחלק מהיחידות הלוחמות ומחלקים במרחב הציבורי הצבאי. כך נפגם הלכה למעשה שילובן השוויוני.

אין לראות בהתנהלותה של המנהיגות הדתית רק תגובת נגד להתחזקות נוכחותן של נשים - בעיקר לנוכח העובדה שתהליך זה נעצר בעיקרו במחצית העשור הקודם - או להתחרדלות חלקים בזרם הדתי.

את ההסלמה במהלכי ההדרה יש לראות על רקע התעצמות של כמה זירות תחרותיות שבהן מתמודדים הצעירים הדתיים-לאומיים וממסדיהם. האחת היא הזירה הפנים-דתית. החברה הדתית חשופה לתהליכי פמיניזציה המאתגרים את הסֵּדֶר המגדרי בתוכה ומתבטאים למשל בשיעורי רכישת השכלה גבוהים בקרב נשים, בכניסתן ההדרגתית ללימודי תורה ובהשתלבותן המואצת בשוק העבודה. הסֵּדֶר המגדרי מושפע מגיוס בנות דתיות לצבא, שהתרחב מאז שנות התשעים למסלולים רגילים ולא הופנה רק לשירות לאומי או למסגרות ייעודיות אחרות (ונזכור כי נשים דתיות פטורות בחוק משירות צבאי). מגמה זו מעוררת ויכוח בקרב הציונות הדתית. התהליך הכללי של פתיחת מגוון תפקידי לחימה ותומכי לחימה לפני הבנות החילוניות נתפס כמעודד גם את גיוסן של הבנות הדתיות, העשוי, בתורו, להאיץ שינויים מגדריים בסביבה הדתית.

זירת ההתמודדות השנייה היא הקבוצה החרדית, שאינה מתגייסת וששיעורי הפטור הניתנים למשתייכים אליה מאמירים. המסלול החרדי מעמיד לפני הצעירים הדתיים חלופה לשירות צבאי, שהבחירה בה זמינה גם למי שאינו חרדי ובלבד ש"תורתו אומנותו", כלומר חלופה שיכולה לעודד התחרדות, וככזו משפיעה על מאזן הכוח בתוך הציבור הדתי. כדי לבלום את המסלול החרדי על הציונות הדתית להוכיח לעיני כול כי ניתן לשלב שירות צבאי באורח חיים דתי, שילוב הנשלל על ידי החרדים. "והיה מחנך קדוש" מחייב הרחקת נשים.

זירה זו מקרינה גם על הזירה השלישית והעיקרית: ההתמודדות על עתיד ההתנחלויות, שנעשתה קונקרטית מאז הנסיגה מעזה בשנת 2005, ובפרט לנוכח המחויבות הישראלית לפנות מאחזים לא חוקיים והבלחות של מאמצים לקידום הֶסְדר הקבע הישראלי-פלסטיני. הרתעת הצבא מפני פינוי התנחלויות בעתיד ושימור שיתוף הפעולה הא-פורמלי בשטח בין המתנחלים לצבא, שבחסותו התעצם פרויקט ההתנחלויות, מחייבים שילוב דתיים ביחידות רבות ככל האפשר. רק כך תובטח המסה הקריטית של דתיים ביחידות הלוחמות. מסה כזו מחלישה את יכולת הצבא, או לפחות מרתיעה אותו, מפני התמודדות עם המתנחלים. גם מהלך זה מחייב מאמץ למתן את הסתירה לכאורה בין שירות צבאי לבין ההלכה, סתירה המעודדת אי-גיוס של דתיים או התבדלות בצבא במסגרות חרדיות נפרדות. גם אם סדר יום זה אינו נקשר במפורש להדרת נשים, הרי שהדרה זו משרתת אותו.

מִתאם ברור מזוהה בין העצמת התחרותיות בזירות אלה לבין הסלמתה של רטוריקת ההדרה הדתית. צומת מרכזי לעניין זה הוא מחצית העשור הראשון של שנות האלפיים: העצמת הכניסה של נשים דתיות לתפקידים שונים בצבא, לרבות תפקידי קצונה, והקמת מכינה צבאית לנשים דתיות חברו יחדיו לאפקט ההינתקות. בעקבות ההינתקות הועתקה זירת המאבק על עתיד ההתנחלויות לגדה, והתגבר החשש כי ההינתקות תעודד צעירים דתיים שלא להתגייס. בנסיבות אלה הוסלמה הדרישה הדתית להעצמת משטר השילוב הראוי תוך כדי ניצול מתוחכם של חיזוק מרחב המיקוח של קבוצה זו עם הצבא, שביקש לפייס את הזרם הציוני-דתי לפני ההינתקות ולאחריה.

לסיכום, הנשים הן אולי המושא הישיר לפעולה של חלק מהדתיים, אך ההקשר נרחב יותר. גם אם התקשורת בוחרת להתמקד בחיילות שנאסר עליהן לשיר או בחיילים דתיים שסירבו למגע כזה או אחר עם מדריכות בצבא, התמונה רחבה הרבה יותר. לפנינו מאבק על השליטה בצבא ולא רק על הסדריו המגדריים, וככזה הוא צריך להדאיג את שוחרי הדמוקרטיה בישראל.

פרופ' יגיל לוי הוא חוקר יחסי צבא-חברה-פוליטיקה ומשמש חבר סגל האוניברסיטה הפתוחה.

הערות שוליים

רק רגע... נבקש את אישורך לתנאי השימוש בקובץ

על מנת להוריד את קובץ הנתונים, יש למלא את הטופס הקצר הבא. במידה ויהיו עדכונים או תיקונים לקובץ הנתונים ניצור קשר באמצעות הדוא"ל.

שימו לב, הנתונים הניתנים להורדה מאתר זה הינם רכושו הבלעדי של המכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר) ומועברים אליכם לצורך לימוד או מחקר בלבד. במידה וייעשה פרסום של המידע במסגרת הלימוד או המחקר, יש לדאוג למתן קרדיט באופן הבא: "הנתונים באדיבות מרכז גוטמן לסקרים שבמכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר)". במידה וייעשה פרסום של המידע במסגרת המחקר, נשמח לקבל עותק של הפרסום, משום שאנו יוצרים ספרית מחקרים המבוססים על מאגר הנתונים של מרכז גוטמן. לקריאת מסמך תנאי השימוש, נא ללחוץ כאן.

פרטי משתמש שהם חובה מסומנים בכוכביות (**).

** שם פרטי: שדה חובה
** שם משפחה: שדה חובה
תואר:
מקצוע:
** מוסד / ארגון: שדה חובה
מחלקה:
** מדינה: שדה חובה
** דוא"ל: שדה חובה
הערות / שאלות:

חובה לאשר את תנאי השימוש