סופסוף מחאה מעמדית בישראל?

סופסוף מחאה מעמדית בישראל?

02 באוגוסט 2011 | דנה בלאנדר

מחאות חברתיות בישראל מוכרות לנו מן העבר, אך לרוב היו אלה קווי שבר אחרים: אמונה דתית, השתייכות עדתית וקיפוח מגזרי היו הגורמים שהוציאו המונים לרחובות. האם במחאה הנוכחית אנו עדים סוף סוף להתגבשותו של מעמד ביניים על בסיס כלכלי בישראל?

רבים רואים בגל המחאה השוטף את הארץ תקדים. אולם מחאה חברתית-כלכלית אינה חזון נדיר בישראל. עם זאת בעבר לא נשאה המחאה מן הסוג הזה גוון מעמדי אלא חפפה את השסע העדתי. נדמה שלראשונה בישראל מתגבשת מחאה המביעה מסר מעמדי. אמנם בניגוד לתחזיותיו של מרקס לא הפרולטריון צועד בסך אלא מעמד הביניים, אך מעמד הביניים בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות מפותחות אחרות, הוא עמוד השדרה של השלד החברתי-כלכלי.

במאמר זה אסקור את תחומי המחאה ה"מסורתיים" בישראל ואמצב את המחאה הנוכחית ברצף ההיסטורי של תקופות המחאה. בתוך כך יתבהר כי המחאה הנוכחית עשויה לסמל תקופה חדשה בהיסטוריית המחאה בישראל וכן להצביע על כך שהשסע ה"חדש" בחברה הישראלית בין אלו ש"יש להם" ("Have") לבין אלו ש"אין להם" ("Have not") מאפיל על השסעים המסורתיים דוגמת השסע העדתי.

המחאה בישראל עד היום נבעה מקווי השבר בחברה. התחומים שבהם התעוררה חפפו את השסעים המאפיינים את החברה ואת המתחים השוררים בה:

השסע הנִצי-יוני הוליד תנועות מחאה רבות דוגמת "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים", והוא העילה להקמת ארגונים רבים בחברה האזרחית.

השסע הדתי-חילוני הצית הפגנות רבות, בעיקר של חרדים נגד מה שנתפס כהפרת הסטטוס-קוו בנושאים כמו שבת, כשרות וחינוך.

השסע היהודי-ערבי היה גם הוא מקור להתפרצויות מחאה, כמו אירועי יום האדמה ב-1976 ואירועי אוקטובר 2000 על רקע טענות של הפליה, על אי-שוויון ועל הפקעת אדמות.

השסע העדתי - הפער בין אשכנזים למזרחים - היה הנדבך העיקרי שהוביל להפגנות בנושאים חברתיים-כלכליים. אירועי ואדי סאליב ב-1959 נחשבים נקודת ציון במאבק העדתי בישראל ולאחריהם מחאת "הפנתרים השחורים" בראשית שנות השבעים. האירועים הללו מסמלים אמנם מאבק מעמדי, אך יותר מכך הם העלו על סדר היום הציבורי את השסע העדתי  (ברנשטיין, 1979; דהאן-כלב, 1999; דהאן-כלב, 2009).

הנה כי כן, פעולות המחאה בישראל משקפות את השסעים בחברה הישראלית. על רקע זה נראה כי הפגנות רחבות היקף כמו אלה המתקיימות בימים אלה (הפגנת ה-150 אלף, 30 ביולי 2011) אינן משקפות בהכרח את אחד השסעים ה"מסורתיים" בחברה הישראלית אלא דווקא את השסע ה"חדש" והחמור בישראל: השסע בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם. ואכן ב"מדד הדמוקרטיה" סברו כ-80% מהנשאלים שהשסע הכלכלי בין עניים ועשירים חמור יותר מהשסע העדתי ומן השסע הדתי-חילוני, ושני בחומרתו רק לשסע היהודי-ערבי (אריאן ואחרים, 2007).   

נהוג להבחין בין תקופות שונות של מחאה בישראל (שפרינצק, 1984; Lehman-Wilzig, 1991; Hermann, 1996). השוני בין התקופות נובע הן מתחומי המחאה, מאופייה ומתגובת המערכת הפוליטית כלפיה. התקופות השונות גם מלמדות במידה רבה על השינויים שחלו בחברה הישראלית ועל מאזן היחסים בינה  לבין המדינה.

1. "קולה של המדינה" (1948 עד אמצע שנות החמישים): בראשית הדרך, בעידן הממלכתיות הבן-גוריוני, גילויי המחאה היו נדירים ונחשבו תקיעת מקל בגלגלי העגלה הציונית הדוהרת. בתקופה זו, לנוכח האתגרים הקיומיים שניצבו לפני המדינה שזה עתה הוקמה, שללו הממשלה והציבור מכול וכול את גילויי המחאה. למרות זאת ידענו בתקופה זו כמה גילויי מחאה כמו הפגנות ספורדיות של עולים חדשים מחוסרי עבודה במחנות המעבר (Herman, 1995, 108), מחאה סוערת על הסכמי השילומים עם גרמניה (1951-1952) והפגנות חרדים בנושאי דת ומדינה, כמו שמירה בפרהסיה על השבת.   

2. "התקופה הרדומה" (אמצע שנות החמישים עד 1967): התעצמות כוחה של המפלגת הדומיננטית מפא"י מנעה גילויים אופוזיציוניים; אם היו כאלה, הם דוכאו על ידי השלטונות. המחאה המשמעותית בתקופה זו קיבלה ביטוי באירועי ואדי סאליב ב-1959, המסמלים את יציאת השד העדתי מהבקבוק (דהאן-כלב, 2009).

3. "המחאה האותנטית" (1967-1977): בתקופה זו, קווי השבר בחברה הישראלית, שהיו עד כה סמויים מן העין, צצו על פני הקרקע והציתו מחאה כנגד הממשלה. התבגרות הדור השני של העולים החדשים חידדה את הפער העדתי והייתה מקור תבערה למחאה חברתית-כלכלית על רקע עדתי. מחאה זו התגלמה כאמור בפעולתם של "הפנתרים השחורים" בראשית שנות השבעים (ברנשטיין, 1979). אף שהייתה בעלת תכנים חברתיים-כלכליים הצטיירה מחאה זו בתודעה הקולקטיבית בעיקר כמחאה על רקע עדתי. נוסף על כך הולידו תוצאות מלחמת ששת הימים את השסע הנִצי-יוני ועמו את תנועות המחאה מימין ומשמאל. גם השסע הערבי-יהודי התחדד בעקבות ביטול הממשל הצבאי (1966) ובעקבות חידוש הקשר בין ערביי ישראל והפלסטינים בשטחים. אחד הביטויים של תהליך ה"פלסטינזציה" שעברו ערביי ישראל היה אירועי "יום האדמה" ב-1976 במחאה על הפקעת קרקעות.

מלחמת יום הכיפורים ערערה עוד יותר את מעמדה של מפא"י כמפלגה דומיננטית ונטעה בלב הציבור ספק כבד באשר למקבלי ההחלטות. ספקנות זו בצד זעם על מחדל המלחמה לבו את תנועת המחאה שלאחר מלחמת יום כיפור. מחאה זו סימלה את התערערות הטָבּוּ של המדינה בענייני חוץ וביטחון, השפיעה על המערכת הפוליטית ואף הובילה להתפטרות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין.

4. "מחאת השלום והביטחון" (1977-1995): בתקופה זו רבות מפעולות המחאה היו קשורות לתהליך השלום או למלחמות. צעדים מדיניים דוגמת החתימה על הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני הולידו מחאה, לעתים אלימה, על מדיניותה של הממשלה. מהעבר השני עוררו המלחמות וההתמהמהות בהתקדמות בתהליך השלום מחאה מצדה השמאלי של המפה הפוליטית. במלחמת לבנון התגבשה תנועת מחאה רחבת היקף שבאה לידי ביטוי בהפגנת ה-400 אלף לאחר הטבח בסברה ושתילה (1982), וכן הופיעו צורות חדשות של מחאה דוגמת סרבנות. שיאה הטרגי של המחאה על מדיניות הממשלה בעניין תהליך השלום הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995. מאז רצח רבין חלה התמתנות בגילויי המחאה. כך למשל מסע המחאה רחב ההיקף והמתמשך, שניהלו אנשי גוש קטיף וההתנחלויות (ה"כתומים") כנגד תכנית ההתנתקות ב-2005, היה מתון יחסית ולא גלש בדרך כלל לאלימות. 

5. "מחאת הדור הבא": ההפגנות שאנו עדים להן בימים אלה וכן חרם הצרכנים מסמלים שלב חדש בפעילות המחאה בישראל. הפרופיל הדמוגרפי של המוחים מגוּון: סטודנטים, בעלי משפחות, תושבי מרכז ופריפריה, צעירים ומבוגרים יותר. אופייה של המחאה השתנה (התארגנויות באמצעות רשתות חברתיות באינטרנט לדוגמה), וכן מוקדי הבעירה התחלפו: המאבקים בענייני חוץ וביטחון פינו שוב את מקומם לנושאי פנים כמו שוויון וחלוקת משאבים. כפי שנראה להלן הנושאים החברתיים-כלכליים היו גם בעבר מוקד לפעולות מחאה אך בגל המחאה הנוכחי הם אינם חופפים שסעים אחרים אלא מייצגים תביעות מעמדיות; הם אינם נוגעים לקבוצות שוליים בחברה אלא לקבוצה מרכזית, הלוא היא מעמד הביניים - עמוד התווך של החברה הישראלית ושל הדמוקרטיה בכלל.   

כאמור, המחאה החברתית-כלכלית בישראל נשזרה בדרך כלל בשסע העדתי בישראל. המוחים בשנות השבעים היו בעיקר ממוצא מזרחי ואף שתביעותיהם היו כלכליות הן נבעו מהמחאה על הפליה עדתית. גם תנועת האוהלים של זוגות צעירים שצמחה בירושלים בראשית שנות השמונים, אף שתביעותיה היו כלכליות, נשאה אופי עדתי מובהק. בשנות התשעים והאלפיים המאבקים הכלכליים היו בעיקר של קבוצות שוליים בחברה שתבעו שוויון כלכלי ביחס לשאר האוכלוסייה. כזה היה מאבקם של הנכים להגדלת קצבאותיהם (2001), וכן מאבקה של ויקי קנפו לטובת האימהות החד-הוריות (2003). קבוצות אלה מחו על אימוץ מדיניות כלכלית נאו-ליברלית, שפירושה העדפת השוק החופשי וצמצום מדינת הרווחה.

אפשר, כאמור, לראות בגל המחאה הנוכחי התפשטות של המחאה מקבוצות השוליים לקבוצה המרכזית של החברה: מעמד הביניים. מחאה זו מעמידה במרכז את חלוקת המשאבים בחברה ואת סדר העדיפויות של מדיניות הממשלתית ומתמקדת בזכות לתנאי החיים הבסיסיים: מזון, דיור ובריאות. זו מחאה של "קוטג'! עבודה!" וגם של דיור, חינוך ועגלה.

גל המחאה הנוכחי מסמל את התבססותו ואת החרפתו של השסע המעמדי בישראל המאפיל על השסע העדתי ודוחק לפחות לעת עתה את השסע הנִצי-יוני. השסע הכלכלי בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם משקף את השינוי שחל בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: מחברה שוויונית למדינה הממוקמת, למצער, בין המדינות המובילות ברמת אי-השוויון ובתחולת העוני  (דהן, 2009). באופן פרדוקסי מחאה זו, המכוונת נגד מדיניות הממשלה, מלמדת על כמיהת הציבור לחזרה לעידן מדינת  הרווחה (הרמן ואחרים, 2008). במהלך שנות השבעים החל שינוי במדיניות הכלכלית שהתעצם במהלך השנים עם אימוץ גישות נאו-ליברליות, תהליכי הפרטה ונסיגת המדינה ממעורבותה בתחומים כמו חינוך ובריאות. בעקבות זאת אנו עדים כיום למעין  התנערות (backlash) של הציבור ממדיניות השוק החופשי ולתביעה להחזיר את המדינה כשחקנית רגולטיבית בעלת השפעה על התהליכים הכלכליים.

מנקודת המבט של השתתפות פוליטית, מחאה זו יכולה להתפרש כסימן לטובה משום שלאחר שנים של אדישות ציבורית ופוליטית נראה כי הציבור בכל זאת מאמין ביכולתו להשפיע על המדיניות ומעמיד את הממשלה במוקד המחאה, דהיינו סבור עדיין כי בכוחה של הממשלה לעצב מדיניות שתשנה את המציאות.

אריאן אשר, אטמור ניר ויעל הדר, 2007. "מדד הדמוקרטיה הישראלית, 2007", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ברנשטיין, דבורה, 1979. "הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית", מגמות כה(9), עמ' 65-81

דהאן-כלב, הנרייט, 1999. "מאורעות ואדי סאליב", תיאוריה וביקורת 12-13, עמ' 149-157.

---, 2009. "ההחמצה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית: הזיכרון הטראומטי כמורשת של מחאות ואדי-סאליב", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

דהן, מומי, 2009. "עוני דור שלישי", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הרמן, תמר, יובל לבל, והילה צבן, 2008. "שובה של המדינה", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שפרינצק, אהוד, 1984. "פוליטיקה חוץ פרלמנטרית בישראל", סקירה חודשית 31, עמ' 35-45.

Hermann, Tamar, 1995. "New Challenges to New Authority: Israeli Grassroots Activism in the 1950s, in I. Troen, and  N. Lucas (eds.), Israel The First Decade of Independence,  N. Y.: State University of New York Press, pp. 105-122.

Hermann, Tamar, 1996. "Do They Have a Chance: Protest and Political Structure of Opportunities in Israel," Israel Studies 1(1): 144-170.

Lehman-Wilzig, Sam (1991). Stiff-Necked People, Bottle-Necked System: The Evolution and Roots of Israeli Public Protest, IN: Bloomington.

הערות שוליים

רק רגע... נבקש את אישורך לתנאי השימוש בקובץ

על מנת להוריד את קובץ הנתונים, יש למלא את הטופס הקצר הבא. במידה ויהיו עדכונים או תיקונים לקובץ הנתונים ניצור קשר באמצעות הדוא"ל.

שימו לב, הנתונים הניתנים להורדה מאתר זה הינם רכושו הבלעדי של המכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר) ומועברים אליכם לצורך לימוד או מחקר בלבד. במידה וייעשה פרסום של המידע במסגרת הלימוד או המחקר, יש לדאוג למתן קרדיט באופן הבא: "הנתונים באדיבות מרכז גוטמן לסקרים שבמכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר)". במידה וייעשה פרסום של המידע במסגרת המחקר, נשמח לקבל עותק של הפרסום, משום שאנו יוצרים ספרית מחקרים המבוססים על מאגר הנתונים של מרכז גוטמן. לקריאת מסמך תנאי השימוש, נא ללחוץ כאן.

פרטי משתמש שהם חובה מסומנים בכוכביות (**).

** שם פרטי: שדה חובה
** שם משפחה: שדה חובה
תואר:
מקצוע:
** מוסד / ארגון: שדה חובה
מחלקה:
** מדינה: שדה חובה
** דוא"ל: שדה חובה
הערות / שאלות:

חובה לאשר את תנאי השימוש