מבצע

אירועי אוקטובר 2000

האם כוּבד עקרון השוויון לפני החוק?

מחקר מדיניות 86

עשור חלף מאז פרצו המהומות הקשות במגזר הערבי, שבהן קיפחו את חייהם 13 מפגינים אזרחי ישראל ונפצעו מאות. כחודש לאחר תום המהומות החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית – ועדת אור. דוח הוועדה כלל המלצה לפתיחת חקירה על ידי המחלקה לחקירות שוטרים. בסופה של חקירה זו סגרה המחלקה לחקירות שוטרים, ואחריה הפרקליטות, את כל התיקים נגד החשודים מחוסר ראיות מספיקות. מדוע לא נפתחה חקירה פלילית מיד כאשר שככו המהומות?

עשור חלף מאז פרצו המהומות הקשות במגזר הערבי שבהן קיפחו את חייהם 13 מפגינים אזרחי ישראל. האירועים היו בבחינת קו פרשת המים בכל הנוגע ליחסים בין ערביי ישראל למדינה. לאחר האירועים - בין היתר לנוכח התנהלות המשטרה במהלכם והתנהלות המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה אחריהם - הרגיש הציבור הערבי בישראל שהמדינה מתייחסת אליו כאל אויב. אירועי אוקטובר ותוצאותיהם האיצו אפוא תהליכים של התכנסות והתבדלות בקרב ערביי ישראל.

פרוץ המהומות היה ביטוי לזעם ולתחושת ניכור של האזרחים הערבים בישראל בשל אפליה וקיפוח שיטתיים שמהם סבלו (ועודם סובלים) מאז קום המדינה. כמו שגרסו עדים אחדים במהלך דיוני ועדת אור (כינויה של ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000) עוד לפני אירועי אוקטובר - "הכתובת הייתה על הקיר". תחושות אלו של הציבור הערבי קיבלו משנה תוקף, ואף אישוש, בעקבות הטיפול הלקוי של רשויות אכיפת החוק בתיקי ההרוגים והפצועים.

מחקר המדיניות שלפנינו בוחן לעומקה את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לרבדיה ומפרט את הראיות ואת שקלולן בשלושה תיקי הריגה מתוך ה־ 13.

תקציר

מבוא

חלק ראשון: התנהלות רשויות אכיפת החוק בזמן האירועים ואחריהם: החלטת היועץ המשפטי

1. השתלשלות האירועים

2. החלטת היועץ המשפטי בערר
          2.1. ההימנעות מפתיחה בחקירה מקיפה סמוך להתרחשותם של האירועים
          2.2. ההחלטה להימנע מחקירה במקביל לעבודתה של ועדת אור
          2.3. החלטת היועץ המשפטי על בדיקה מחודשת:
                 האומנם בדיקה על ידי כפוף - בדיקה היא?
                 האם המחליט כשיר לדון בערר על עצמו?
          2.4. אי-דיוקים עובדתיים בהחלטת היועץ המשפטי

3. סיכום

חלק שני: דוח הפרקליטות: בחינה ראייתית

1. ההרוג ראמי גרה
          1.1. רקע עובדתי
          1.2. הראיות
          1.3. טענות הגנה נוספות
          1.4. השלמות חקירה שביצעה מח"ש

2. השימוש בירי צלפים באום אל-פחם
          2.1. רקע
          2.2. הדין החל
          2.3. העובדות (שאינן שנויות במחלוקת)
          2.4. הנפגעים
          2.5. סייגים בחוק העונשין לעניין האחריות הפלילית של החשודים
          2.6. הוכחת הקשר בין ירי הצלפים למותו של מסלח אבו ג'אהד
          2.7. בדיקת התקיימות יסודות העברה

3. מותם של אחמד סיאם ג'בארין ושל מוחמד ג'בארין
          3.1. רקע כללי
          3.2. הראיות בתיק
          3.3. טענות הפרקליטות והסתייגויותיה מהראיות
          3.4. השלמות חקירה שהיה אפשר לעשות
          3.5. הצידוק לירי בהנחה שאופיר אלבז ירה
          3.6. סיכום

4. התנהלות הפרקליטות בניתוח הראיות
          4.1. מגמתיות בהתייחסות לראיות מפלילות
          4.2. מגמתיות בפרשנות ובשקלול הראיות
          4.3. הוכחה מעבר לכל ספק

5. תוצאות מחדלי החקירה של מח"ש

6. האם נשמר עקרון השוויון לפני החוק? - סיכום
 
נספחים
נספח 1: מקרה ראמי גרה
נספח 2: מקרה ירי הצלפים
נספח 3: מקרה אחמד סיאם ג'בארין

English Abstract

לינא סאבא,  "הכתובת עודנה על הקיר": עשור לאירועי אוקטובר 2000, אוקטובר 2010

סאבא לינא , לבנון ליאת, קרמניצר מרדכי, תקציר ניתוח החלטת היועמ"ש בנוגע לאירועי אוקטובר 2000, יולי 2008