מאמר דעה

לא סופרים אותם

| מאת:

מנהיגי החברה הערבית בישראל מקפידים להציג תמונה חד-משמעית של מערכת יחסיהם עם הרשות הפלסטינית ועם הזהות הלאומית הפלסטינית: הם שוללים את ההגדרה "ערביי ישראל" ומבכרים להגדיר עצמם "הפלסטינים בַּפְּנים", קרי חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. דווקא שני מסמכים שיצאו מבית מדרשו של הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית מציגים את התמונה באור שונה. שני המסמכים פורסמו לאחרונה ב"מכון למחקרים בני זמננו", מכון המחקר של התנועה האסלאמית, היושב באום אל-פחם.

חיג'אב

המסמך הראשון הוא מאמר דעה קצר מאת אבראהים ח'טיב, דוקטורנט למדעי המדינה שבאמתחתו גם תואר יו"ר התאחדות הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה. המאמר פורסם באתר המכון, באתר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ובעיתונו "צות אל-חק ואל-חריה" ("קול הצדק והחירות"). במאמרו "הפלסטינים בַּפּנים והבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית" מביע הכותב תרעומת על שאש"ף, הבונה עצמו מחדש, מתעלם מהפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. ח'טיב רוצה שהאחרונים ייקחו חלק בעיצוב המועצה הלאומית הפלסטינית וכן בפרלמנט הפלסטיני, שכן לטענתו שני גופים אלה אינם קובעים רק את גורלה של הרשות הפלסטינית המתוחמת מבחינה גאוגרפית בגבולות 67', אלא גם את גורל העם הפלסטיני כולו. ברם, ההנהגה הפלסטינית חושבת אחרת ומסרבת לכלול אותם ברשימת בעלי זכות ההצבעה למוסדות אש"ף המתחדשים ובראשם המועצה הלאומית הפלסטינית, בניגוד בולט לכל יתר הפלסטינים - ברצועת עזה, בגדה המערבית ואפילו בפזורה. מה ההבדל, תוהה ח'טיב, בין פלסטיני בעל אזרחות בריטית, הרשאי להצביע למוסדות אש"ף, ובין פלסטיני בעל אזרחות ישראלית, שאותה זכות נשללת ממנו? אין זאת אלא שההנהגה הפלסטינית אינה רואה באחרון פלסטיני, אלא אזרח ישראלי.

ח'טיב סבור שיש בכך פגיעה בזהות הלאומית, בקודשי הלאומיות הפלסטינית ובמילים פשוטות – בגידה בערביי הפנים. כאבו גדול במיוחד לנוכח הסכמתה בשתיקה של חמאס, שכאיש תנועה אסלאמית הוא חש אליה קרבה מיוחדת מבחינה לאומית, דתית ורעיונית. יתר על כן, לצערו, בעשותה זאת קובעת ההנהגה הפלסטינית שבעיית ערביי הפנים היא עניין ישראלי ולא עניין פלסטיני, ומוסיפה חטא על פשע – מפקירה אותם להתמודד לבד עם רעיון המדינה היהודית. "מדוע הרשות הפלסטינית תומכת בהשתתפות מפלגות ערביות בבחירות לכנסת אך אינה מתירה לפלסטינים בפנים להצביע למועצה הלאומית הפלסטינית? האם הכנסת הישראלית ראויה לפלסטינים בפּנים יותר מהמועצה הלאומית הפלסטינית?", הוא שואל. נראה שהתשובה לשאלתו, לפחות מצד ההנהגה הפלסטינית, חיובית.

המסמך השני שהתפרסם באותה אכסניה היה נייר עמדה שנכתב בעקבות דבריו של ראש ממשלת קטאר בדבר נכונותה של הליגה הערבית לאפשר לישראל לספח גושי התיישבות בגדה כחלק מיוזמת השלום הערבית. מג'די טה, כותב נייר העמדה, מזהיר שהנכונות הקטארית, ובמשתמע נכונותן של כל מדינות ערב, לקבל את עקרון חילופי השטחים פירושה אחד: נכונות להשלים עם החלום הציוני, הכולל טרנספר - האיום הגדול ביותר על החברה הפלסטינית בפנים. לטענתו, בכך נמשכת המדיניות המלווה את התהליך המדיני מאז ימי אוסלו, כלומר התעלמות מופגנת מערביי הפנים. יותר מכול הוא מזהה כאן בגידה בערכי "האביב הערבי"; מתוך שורות נייר העמדה עולה התהייה האם אכן דבר לא השתנה באזור בעקבות אירועים אלה? גם כאן מתקבל הרושם כי התשובה לשאלה חיובית: כן, יציאת ההמונים לרחובות קהיר ותוניס כמעט שלא השפיעה על עמדת הליגה הערבית בנוגע לסכסוך וביחס ל"ערביי הפנים".

שני המסמכים שנזכרו לעיל מציגים את עמדתן של מדינות ערב והרשות הפלסטינית בנוגע ל"ערביי הפנים". לדידן מדובר באזרחי מדינת ישראל שענייניהם מתנהלים בה ולא ברשות הפלסטינית וגורלם צריך להיות מוכרע בכנסת ישראל. זו דחיקה ברורה של "ערביי הפנים" לחיק החברה הישראלית ומכה קשה לתפיסתם העצמית בסוגיית הזהות הלאומית. המדינה, בתורה, אינה ממהרת לאמצם ולסייע להם להתמודד עם המכה, למשל בנכונות להפריד בין זהות לאומית לזהות אזרחית. לכך תורמת גם עמדתה החד-משמעית של ההנהגה המקומית שהוצגה בראשית דבריי – "איננו ישראלים, אנו פלסטינים".