ההחמצה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית

בשנת 1959 החל בואדי סליב בחיפה גל מהומות שפשט ברחבי הארץ על רקע אפליה כלפי העולים מארצות ערב והאסלאם ומצוקה כלכלית קשה. התמודדותה של מדינת ישראל עם המהומות הייתה החמצה ראשונה של עצירת "השד העדתי" שמכרסם בה עד היום.

תקציר

ביולי 1959 התפרצו עשרות מתושבי שכונת ואדי סאליב בחיפה לרחובות הדר הכרמל הסמוכה והציתו חלונות ראווה ומכונית של מנהל בנק, והתפרעו. רוב תושביה של השכונה הערבית ואדי סאליב עלו ממרוקו בגל העלייה של סוף שנות הארבעים, וההתפרעויות היו על רקע טענות על אפליה וקיפוח של הממסד את העולים מצפון אפריקה בכל הקשור בקליטה, בסיוע בתעסוקה, בדיור, בחינוך וכן בייצוג פוליטי.

בעקבות המחאות החל גל התפרעויות ברחבי הארץ שפשט כאש בשדה קוצים. בעיירות הפיתוח כגון מגדל העמק, ובשכונות הערביות שבהם התגוררו העולים כגון תל חנן בנשר ובאר שבע יצאו עולים מצפון אפריקה לרחובות והציתו לשכות תעסוקה ומשרדי שיכון ודיור.

תגובותיהם של מוסדות השלטון חרגו בהרבה מהנחוץ כדי להשיב את הסדר על כנו ולרסן את קומץ המתפרעים. רמטכ"ל הניצחון במבצע קדש, משה דיין, שאך זה התמנה לשר, וראש הממשלה דוד בן-גוריון ירדו בעצמם לוואדי סאליב להתרשם מן המתרחש. הם הורו על מעצרי מנע, ונוסף על פעולה נמרצת של המשטרה, הופעלו גם "פלוגות הפועל" של מפלגת מפא"י בראשותו של אלמוגי, שהיו מופקדות על שמירת הסדר באספות בחירות. גם תגובות הציבור היו מעבר לפרופורציות של ההתפרעויות. אנשי קיבוצים ועולים ממוצא אירופי רואיינו לעיתונות כדי לגנות את המתפרעים שהוצגו כמחבלים בפרויקט הציוני וכמחוללי פירוד באחדות הלאומית של העם הנאבק על זכותו להתחדש בארצו; ומושבניקים ממרוקו רואיינו כשהם מכחישים כל קשר למתפרעים ומגנים את התנהגותם. ועדת חקירה בראשותו של השופט עציוני קבעה שאין אפליה, והשופטת שטרקמן, שעמדה בדין של דוד בן-הרוש, מנהיג המחאות, קבעה שמי שיטען לפניה שהוא מרוקאי ייענש ביתר חומרה. הבידוד של מפגיני ואדי סאליב והצגתם כחוליגנים הצליחו. כשלושה חודשים לאחר ההתפרצות הושב הסדר על כנו, והמתפרעים נשפטו וקיבלו עונשי מאסר.

כעבור 11 שנה, בשכונה ערבית אחרת - מוסררה בירושלים - פרצו שוב מהומות והפרות סדר, הפעם על ידי קומץ אחר של בני עולים ממרוקו שמיד לאחר מכן התארגנו בתנועת "הפנתרים השחורים". הרקע להפגנות היה בדיוק אותו הרקע: טענות על אפליה כלפי העולים מארצות ערב והאסלאם ומצוקה כלכלית קשה. שוב פשטו המהומות וההפגנות ברחבי הארץ, ממש באותו האופן, ושוב הגיב הממסד בשימוש מוגזם בכוח ובבהלה, הפעם בראשותה של גולדה מאיר. גם הציבור והעיתונות הגיבו באופן שבודד וגינה את הפנתרים, אבל ברחבי הארץ הוקמו תאים של התנועה החדשה. זיכרון הטראומה של מאורעות ואדי סאליב יחד עם העובדה שלא היה אפשר עוד לטשטש את ההבדלים הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים בין יוצאי ארצות המערב ליוצאי ארצות ערב והאסלאם לא אפשרו עוד להמשיך ולטאטא את הבעיה מתחת לשטיח.

גולדה מאיר מינתה ועדת חקירה, הפעם לא כדי לחקור את המאורעות האלימים או את טענות האפליה, אלא את ממדי העוני. ממצאי הוועדה ציירו תמונה עגומה, שאיששה את קיומם של פערים כלכליים עמוקים בעלי גוון עדתי ברור. הוקם משרד רווחה, שירש את משרד הסעד הקטן, והוחל בטיפול בהיבטים הכלכליים והחברתיים של הפער. מהלך זה פינה מקום להעלאתן על פני השטח של בעיות עמוקות וסבוכות הרבה יותר מן הבעיות שנראו על פני השטח: סוגיות של מחיקה תרבותית ואינדוקטרינציה חינוכית מערבית, שהיו כל כולן משוקעות באתוס הציוני ובאתוס של המעבר משואה לתקומה, שבהם לא זכו העולים מארצות ערב והאסלאם למצוא את מקומם.

הדמיון הרב בין שתי הפרשות, המחאות ודרכי ההתמודדות עמן, על רקע התגובה המוגזמת של מוסדות השלטון והחברה והמאמצים שהושקעו לדכא את המתפרעים ולסמנם כפושעים, מעלה את השאלה מדוע היו התגובות מוגזמות כל כך, ומהו הלקח הפוליטי והציבורי שניתן ללמוד מהן?

תשובה ראשונה מצויה בהתבטאויות הגלויות של מנהיגי הדור כגון השופטים שטרקמן ועציוני וראשי הממשלה בן-גוריון וגולדה מאיר. הם הצהירו בגלוי שמדובר בחבורה של חוליגנים, ואגב כך גייסו את כל האמצעים כדי לשלול מהמפגינים את הלגיטימציה למחות נגד אי-הצדק. מוסדות השלטון, אמצעי התקשורת והציבור הרחב – הכול בודדו אותם וסימנו אותם כבריונים שאינם מייצגים ציבור או נושא ציבורי כלשהו. תגובות אלה העידו יותר מכול על ההפתעה ועל הבהלה לנוכח המחאות, שכן בעוד הציבור כולו, על מנהיגיו ומוסדותיו, התמסר למה שנתפס כפרויקט הציוני ולתחושת השליחות של תחיית העם במדינתו ובארצו, ההנהגה מצאה את עצמה נאשמת באפליה ובמעשים של אי-צדק. המחאות דרשו אפוא להתפכח ולהתבונן במציאות קשה, שמשמעותה הייתה להתעורר מהחלום המתוק.

מה שהכתיב את עוצמת התגובה לא היו המאורעות הממשיים שאותם היה אפשר להרגיע באמצעים צנועים בהרבה, אלא הרגע ההיסטורי החשוב של הפעולה הציונית. התגובה המבוהלת גם לימדה על הכחשה של טענות האפליה, שכן עצם הודאה בהן משמעותה הייתה הוכחה בעליל שהפרויקט הציוני, שביקש לכונן חברה דמוקרטית ושוויונית בארץ ישראל, נכשל.

שתי התגובות - ובעיקר זו של ואדי סאליב - חסמה באִבה כל התייחסות עניינית לטענות האפליה ולטיפול בבעיה כשהתגלתה לראשונה. ומעל הכול, היא גדעה באִבה את הניסיון החשוב הראשון לנצל את חופש המחאה וההתארגנות ולמסדם כחלק מתרבות דמוקרטית במדינה שאך החלה את דרכה הפוליטית. המחאות נעשו אפוא סמל של החמצה, וגם להבא סימנו שמאבק מן השטח משמעותו הפרות סדר שיש לרסנן לאלתר.

דפוס זה חזר על עצמו גם בהפגנות של הפנתרים השחורים, והחותם שנטבע מאז בזיכרונה של חברה הישראלית פעל לימים כמנגנון אנטי-דמוקרטי של התראה: מכל מצב של מחאה יש להיחלץ מיד ולשמור על הסדר הציבורי, בטרם תהפוך המחאה לאיום על קיומה של החברה ותחולל בה פירוד. גם טענת הפירוד הפכה חלק בלתי נפרד מהשיח בסוגיית האפליה של העולים מארצות ערב והאסלאם, והיא ממשיכה לעלות כל אימת שנושא זה עולה על סדר היום.

הפערים הכלכליים, ועמם המחיקה התרבותית, לא באו עד היום על פתרונם הראוי. להפך, הם העמיקו והולידו את מה שלימים כונה "השד העדתי". עסקנים מימין ומשמאל, מארצות ערב ומארצות המערב, הפכו נושא זה למשאב פוליטי, והוא דבק בעקשנות בשדות השיח המדיני, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי בישראל. "השד העדתי" מגויס חדשות לבקרים לעשיית הון פוליטי, אבל גם מדרבן עשייה עשירה של תרבות עממית וגבוהה כאחת בקולנוע, בתאטרון ובמוזיקה.

ואולם לצדו טבועה בזיכרון הישראלי הקולקטיבי המורשת של ואדי סאליב כטראומה שמסמנת את ההחמצה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל הייתה יכולה לנצל את השעה ההיא לפתח דרכי ביטוי מן השטח נגד אי-צדק חברתי, ואת המחאה לתעל לתפקוד ראוי של דמוקרטיה חברתית ואזרחית רדיקלית. ובאופן ספיציפי, מדינת ישראל החמיצה את הזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכה לעצור את מה שלימים נהפך ל"שד העדתי", שממשיך וממשיך לכרסם בה.

קראו את המאמר המלא