אין שום עניין קדוש בעולם - פרשת כי תשא
מה פשר המהפך התודעתי שעבר העם, תוך ארבעים יום, מהמעמד נורא ההוד של הר סיני אל מעשה העגל? דומה שקיים קשר פנימי בין שני המאורעות, המהווים יחדיו מהלך פסיכולוגי-חינוכי אחד. במסגרת זו אציג שני סוגים של קשר: האחד, עוסק במתח שבין המוחשי למופשט; השני, במתח שבין כפיה לחינוך.
המתח בין המוחשי למופשט
מעמד הר סיני עורר מתח רוחני ויצר כמיהה ברורה וכואבת לאלוקות. הוא הותיר רושם אדיר על החושים והיה קשה לעיכול אנושי. ואולם, לאחריו, שב הטבע לקדמותו ולא נותרו סימנים מוחשיים להתרחשותו. אפילו משה, הגשר האנושי לאלוקות, נעלם פיזית, כלא היה. העם נדרש לעבור בחדות ממציאות של הוכחות חותכות, מוטחות בפנים, לקיום האל, למציאות של אמונה באל טמיר ונעלם. הדרישה הייתה מעבר לכוחותיו של העם, שנזקק לעובדות מוחשיות – ומכאן העגל.
את ההיזקקות לעגל מוחש ניתן לדרוש ברמות שונות של חומרה: ר' יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ראשון, צז) מלמד סניגוריה: "הם ביקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מידי ספרם את נפלאות אלוהיהם". גם אבן עזרא והרמב"ן הולכים בדרך זו. רש"י, לעומתם, קובע בחומרה: "אלהות הרבה איוו להם" (לב, א).
ה"משך חכמה", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, תופס את העגל בקרניו (שמות, לב, יט):
וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל... ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני עניין?... חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי ואף אם לא באתי, היתה התורה במציאותה בלי שום שינוי... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם (מהמקדש והמשכן – יצ"ש) כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה... ויותר מזה, הלוחות – מכתב אלוקים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם (בגללכם – יצ"ש). וכאשר 'זנתה כלה בתוך חופתה', המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם. סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם... רק השי"ת שמו הוא קדוש... ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוחות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שיבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הקדושה".משך חכמה | ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק
היינו, התעורר חשש שהלוחות המוחשיים יהפכו לעיקר. שבירתם הפיזית, לרסיסים, לעיני כל העם, היא אקט סמלי בעל משמעות חינוכית עצומה, לפיו אין קדושה אימננטית בכל חפץ שהוא, יהא מקורו ותהא תכליתו אשר תהא. זהו שיעור חשוב גם לרבים בדורנו אנו, וד"ל.
נראה שגם השקיית בני ישראל באפרו של העגל נועדה לאותה מטרה: זהו חלק מתהליך החילון של דבר שנתפס על ידי העם כחפץ קדוש, מושא לעבודת אלילים. העגל, שנמסך אפרו במשקה, מתעכל לו במעי הגס של כל אחת ואחד. המוחשות האלוהית הסובייקטיבית הופכת להפרשה חסרת ערך שגוף האדם פולט אותה.
המתח שבין כפייה לחינוך
במעמד מתן תורה בני ישראל היו נפעלים, אך לא פועלים; נכפים "הר כגיגית", אך לא שותפים לתהליך ("וירא העם וינעו ויעמדו מרחק", כ, טו). ואולם, עול שמים איננו יכול להיות מוכתב מבחוץ, אפילו על ידי השראה אלוקית מוחצת – ומעשה העגל יוכיח. נדרשת פעולה אקטיבית, הכרעה עצמית, תהליך חינוכי פעיל, שרק הוא יכול להשאיר רישום מופנם על מעמקי התודעה. תהליך כזה התרחש במעשה העגל ובלוחות השניים.
הכנת העגל היתה פרץ של אקטיביזם אנושי: הפועל ע.ש.ה. חוזר על עצמו ללא הרף – העם דורש מאהרן: "קום, עשה לנו אלהים" (לב, א); אהרן מציית: "ויעשהו עגל מסכה" (לב, ד); ה' מתאר למשה: "סרו מהר מן הדרך .. עשו להם עגל מסכה" (לב, ח); משה כועס: "ויקח את העגל אשר עשו" (לב, כ) וכך הלאה. אין ספק: העם מורד בתפקיד הצופה הפסיבי. הוא רוצה להיות חלק מהעשייה האמונית.
חומר הגלם של העגל הוא נזמי הזהב אשר באזני העם. זהו פריט אינטימי ותרומתו מלמדת על מעורבות פעילה במעשה הדתי. ועוד: האוזניים הם אבר מרכזי שמקשר בין האדם ותודעתו לבין הסביבה. ודוק: בתהליך קבלת תורה בני ישראל אינם יכולים לשמוע, כיוון שהקול איננו אנושי. "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (כ, טז). התודעה האנושית שאפה להתנתק מהבנה של תוכן ההתרחשות למרגלות ההר. מנגד, במעשה העגל, באורח סמלי, דווקא אותו אבר סרבני מתגייס לתרום לעשיית האלוקות המדומה.
ואולי כך: האוזניים הם האבר שדרכו מתבצע החינוך. הנזמים הם המכשול בכניסה לאוזן. הורדתם, במעשה העגל, היא הכרזה על רצון גם להשתתף וגם להקשיב. מעשה העגל, אם כן, הוא מחאה של העם על אי-המעורבות שלו במתן תורה. משה מבין את רצון העם במעורבות אקטיבית, ומשקה אותם בשאריות העגל. לא רק תודעתם, אלא גם גופם נוטל חלק בתהליך החינוכי של ההתרחקות מעבודה זרה.
המעבר מפאסיביות לאקטיביות בא לידי ביטוי גם בכך שבעוד שהלוחות הראשונים נכתבו באצבע אלוקים (לא, יח), הלוחות השניים הם מעשה ידי אדם: "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (לד, א) ובהמשך: "כתב לך את הדברים האלה... ויכתב על הלחת..." (לד, כז-כח). משה, כנציג האנושות, שותף אקטיבי לתהליך החינוכי של הפנמת המסר התורתי. זוהי התחלה של תהליך שנמשך עד היום על ספסלי הלימוד בישיבות, באולפנות, באוניברסיטאות ובתי המדרש, שם אנו כותבים מדור לדור, בדרך של לימוד, את "דברי הברית עשרת הדברים" (לד, כח).
המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון"