המאבק בפשיעה לא צריך להיות כלי במשחק הפוליטי

על ראש הממשלה ויתר המועמדים המבקשים לרכוש את אמונו של הציבור הערבי, להבין את המצוקות מהן הוא סובל, בראשן הפשיעה המשתוללת ברחובות, ולהבטיח לטפל בהן ללא קשר להצבעה למפלגה כזו או אחרת

Flash 90

ניסיונות ההתקרבות וחיזוריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אחר הציבור הערבי בכלל, וביקורו האחרון בנצרת בפרט, הם צעדים בכיוון הנכון. גם אם ציניות היא מילת המפתח כאן, ככל שאכן  הממשלה הבאה שתיכון תקדם את האזרחי הערבים ותספק מענים למצוקות מהן הם סובלים – המניע לכך חשוב פחות.

עם זאת, חשוב לומר - הציבור הערבי יודע היטב להבחין בין כוונות טובות ואמיתיות לכלכלת בחירות חלולה וריקה מתוכן. הוא לא ילך בעיניים עצומות אחר כל מועמד כזה או אחר שיבטיח הבטחות חסרות כיסוי ויעניק תקווה מדומה ומזויפת, שתיעלם כלא הייתה ב-24 במארס, יום אחרי הבחירות. הדבר נכון על אחת כמה וכמה לאור הרקורד המפוקפק של ראש הממשלה בהקשר זה. במובן זה, המפגש שערך עם ועד ראשי הרשויות הערביות השבוע, במסגרתו התחייב על שורת פעולות ותוכניות למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, לא יקנה לו קרדיט מיוחד. הפעולות שינקוט הוא או אחרים, דווקא כן.  

אולם לפני הכל, חשוב שנתניהו ויתר המועמדים המבקשים לרכוש את אמון הציבור הערבי בישראל, יתחייבו באופן בלתי משתמע לשני פנים כי הטיפול בפשיעה ברחוב הערבי, לדוגמה, אינו מותנה בתמיכת הציבור הערבי במפלגה כזו או אחרת, או בנכונותם של חברי הכנסת הערבים לשתף פעולה עם הממשלה ביוזמות חקיקה, בהן קולותיהם עשויים להכריע את הכף. המאבק בפשיעה אינו מטבע עובר לסוחר, ולא צריך לשמש ככלי להשגת מטרות פוליטיות. כשם שלא ניתן להתנות את החיסון מפני הקורונה בנאמנות מפלגתית, לא ניתן לעשות כן ביחס למיגור הפשיעה.

יותר טוב יעשו המועמדים לראשות הממשלה ושאר המחזרים החדשים של הציבור הערבי, אם באמת יבינו את הבעיות מהן סובל הציבור הערבי ולא פחות חשוב - יציעו דרכים קונקרטיות וישימות למיגורן בראשן, כאמור, הפשיעה המשתוללת ברחובות הערביים. על פי הסקרים שנעשו בשנים האחרונות, זו הבעיה החמורה ביותר ב הציבור הערבי.

התחלה טובה לכך תהיה הצצה לנתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020, שפורסם רק בשבוע שעבר: רוב הציבור בישראל, יהודים (67%) וערבים (82%), סבורים כי משטרת ישראל מטפלת בפשיעה ברחוב היהודי ביסודיות רבה יותר מאשר ברחוב הערבי. כפועל יוצא, גם האמון הציבורי בה לא מזהיר, ועומד על 44% מהיהודים ושליש בלבד מאזרחי ישראל הערבים.

מהנתונים עולה גם כי שיעור האמון הנמוך לא נובע רק משיטור החסר, אלא גם משיטור יתר. הלך הרוח הזה משקף בעיה קשה באמון הציבורי במשטרה, ונטל ההוכחה מונח לפתחה של זו, שאמורה לעמוד בחזית המאבק בפשיעה והאלימות בחברה הערבית, אך נכשלת במבחן התוצאה.

על משטרת ישראל להפוך את הרחובות ביישובים הערביים לבטוחים. זו צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של המפכ"ל החדש וכדי להצליח בה, עליו לעבוד בשיתוף פעולה עם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, ועדת המעקב העליונה, ועד ראשי הרשויות הערביות וארגוני החברה האזרחית הערבית, לגיבוש תוכנית רב שנתית אפקטיבית, שתיתן מענה לפשיעה ולאלימות ברחוב הערבי, ולמלחמה בארגוני הפשע ששולטים בו כיום. כך, אולי, רמת האמון של הציבור הערבי בגוף זה, המהווה תנאי הכרחי לפעולתה ולהצלחתה, תעלה כמעה. חשוב מכך, בזכות שיתוף הפעולה הזה, יצומצמו מופעי האלימות והפשיעה הבלתי נסבלת, שהייתה מנת חלקו של הציבור הערבי בשנה החולפת.

זכותם של האזרחים הערבים לחוש שהמדינה שומרת על ביטחונם, ועל המדינה חלה חובה להוקיר את הזכות, להגן עליה ולהגשים אותה. בראש ובראשונה, יש לדאוג לצמצום הפער האדיר בתחושת הביטחון של האזרחים הערבים, בהשוואה לזו של היהודים, ולו מן הסיבה כי לא רחוק היום שהפשיעה המשתוללת ברחוב הערבי תזלוג החוצה באופן שיאיים גם על תחושת הביטחון של הציבור היהודי. זוהי כמובן לא צריכה להיות ההצדקה לנקיטת פעולה, אך אם זה מה שישכנע את הרשויות לעשות זאת, דיינו.

פורסם לראשונה בהארץ.