משולש אי-שוויון במערכת החינוך הערבית בישראל

מאז ומתמיד סבלה מערכת החינוך הערבית בישראל מאי-שווין ממסדי שקוף. האי-שווין כלפי מערכת החינוך הערבי מהווה משולש מערכתי שהזרוע הראשונה היא אי שוויון תקציבי, הזרוע השנייה היא אי-שוויון ייצוגי בפיקוח ובניהול מערכת החינוך והזרוע השלישית היא חוסר שוויון בתכנים הלימודים ובתכוניות הלימודים

בימים בהם הפשיעה בחברה הערבית נמצאת בכותרות, ולא חולף יום (או שעה) בלי אירוע מדמם, חשוב להגיד, הכל מתחיל בחינוך. ובו נעוץ גם לפחות חלק הארי מהפתרון.

מאז ומתמיד סבלה מערכת החינוך הערבית בישראל מאי-שווין ממסדי שקוף. האי-שווין כלפי מערכת החינוך הערבי מהווה משולש מערכתי שהזרוע הראשונה היא אי שוויון תקציבי, הזרוע השנייה היא אי-שוויון ייצוגי בפיקוח ובניהול מערכת החינוך והזרוע השלישית היא חוסר שוויון בתכנים הלימודים ובתכוניות הלימודים.

הזרוע הראשונה אי-שוויון תקציבי. התקציבים למערכת החינוך הערבית הינם דלים מאוד בהשוואה למערכת החינוך העברית ורחוקים מלענות על צרכיה האלמנטריים של המערכת. לפי דמרקר, ההשקעה הממוצעת בתלמיד תיכון ערבי נמוכה ב-40% מהתקציב בחינוך הממלכתי-דתי וב-20% מהתקצוב לתלמיד בחינוך היהודי-ממלכתי. על פי נתוני משרד החינוך, מערכת החינוך הערבית מקבלת פחות - פחות ימי הדרכה, פחות השקעה בתוכניות ייחודיות, השקעה מעטה יותר בחינוך הבלתי פורמלי, פחות שעות פיקוח ותקציבי תמיכה נמוכים יותר בתלמידים מתקשים, לצד מחסור עצום בתשתיות פיזיות אלמנטאריות, במחשבים, במעבדות מדעיות ובספריות.

הזרוע השנייה היא אי-שוויון בייצוג הערבים בתפקידים בכירים במערכת החינוך הישראלית. קיים אי ייצוג הולם בפיקוח, בניהול ובתכנון מערכת החינוך הערבית על כל הבטיה. פרופ' דפנה גולן-עגנון אשר חקרה את האי-שוויון בחינוך מציינת שניתן לספור את העובדים הבכירים במשרד החינוך על יד אחת. ערבים אינם שותפים במערכת קבלת ההחלטות וכל שכן בתכנון של משרד החינוך. אי הייצוג ההולם לערבים בהנהלת משרד החינוך הבכירה פוגע קשות בתפקודה ובהצלחתה של מערכת החינוך הערבית בקידום ובהעצמת המיעוט הערבי בישראל. הערבים הם "נוכחים" אבל "נפקדים" מהנהלת משרד החינוך הראשי, היכן שההחלטות מתקבלות. לדוגמה, אין אף מנהל מחוז ערבי ורק לאחרונה מונה סמנכ"ל וראש מינהל חינוך טכנולוגי ערבי במשרד החינוך, למרות קיומם של אנשי חינוך ערבים רבים המוכשרים למלא תפקידים אלה.

בהקשר זה, חשוב לציין שמאז שנות ה-80 המוקדמות עלו הצעות להקים אגף מינהל אוטונומי לחינוך הערבי במשרד החינוך בדומה למתכונת מינהל החינוך הדתי (חמ"ד), המתוגמל בהתאם בתקציבים ובכוח אדם. אולם, הצעות אלו, אם על-ידי ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, אנשי חינוך או ח"כים ערבים, נפלו על אוזניים אטומות.

הזרוע השלישית היא חוסר שוויון ואפליה בתכני הלימוד ובתוכנית הלימודים. עד כה לא נעשה מאמץ מכוון ומשמעותי על ידי מעצבי המדיניות לאפשר לימוד תכנים המשקפים את התרבות, את ההיסטוריה ואת הספרות הערבית בבתי הספר הערביים. כך, תלמידי החינוך הערבי לומדים על הרצל ועל ביאליק, והדגשת הערכים היהודיים-ציוניים ללא כבוד לזהות הלאומית הפלסטינית מחמיצה גם את תכליתה ומחזקת את תחושת הניתוק והניכור בין שני העמים, לצד תחושת התסכול והקיפוח של המיעוט הערבי בישראל. מערכת החינוך הערבית בישראל ממסדת במידה רבה את הפחד: פחד להתחבר לעבר, פחד לחדד את תחושת הזהות התרבותית והלאומית ובטח פחד של המורים לדבר על אקטואליה. אך טבעי הוא שהיעדרם של תכנים והתנסויות תרבותיים ולאומיים רלוונטיים בבתי הספר הערביים הובילו את התלמידים לחפש מקורות אחרים לסיפוק צורכיהם, ובעיקר ברשתות החברתיות. ובמילותיו של איש הרוח הערבי ראשד חוסיין, " אם נמנע מתלמיד ערבי ללמוד על עמו, לאומיותו ומולדתו בבית הספר, הוא יפצה את עצמו על החסך בביתו וברחוב. הוא יקבל ברצון כל דבר שישמע מאנשים או יקרא בעיתון, דבר העלול להביאו להבנה מעוותת ובלתי נכונה של הלאומיות".

כן, חובה לדאוג לשוויון תקציבי מלא בהקדם למערכת החינוך הערבית והכרח הוא להקים אגף מינהל אוטונומי לחינוך הערבי. אף ייצוג הולם של המיעוט הערבי בהנהלת משרד החינוך הראשית הוא חיוני על מנת לשמור על המאפיינים הייחודיים של החינוך הערבי. כל אלו הם התנאים האלמנטריים לשילוב המיעוט הערבי בחברה הישראלית, אשר ישפיעו וישקיטו בתורם את הפשיעה המדממת בקרבנו.

פורסם לראשונה בהארץ.