בין הביקוש להיצע: נדרשת התערבות ממשלתית בשוק העבודה

מספר המשרות הפנויות במשק הגיע בספטמבר 2021 לשיא של 137.5 אלף, לאחר רמת שפל של 37 אלף משרות עם פרוץ משבר הקורונה, באפריל 2020, ורמה ממועצת של 95.4 אלף בשנת 2019 (ערב משבר הקורונה). השאלה שנשאלת היא מה קרה לנו מאז 2019 שמצדיק גידול כה חד של 44% במשרות הפנויות במשק, בתקופה בה המשק רשם אמנם צמיחה חיובית, אך לא כזו שיכולה להסביר זינוק כה חד במספר המשרות הפנויות.

האינטואיציה הראשונית של רובנו היא לקשור זאת למחסור של אלפי מתכנתים, מהנדסים והנדסאים לתחומי ההיי-טק. אולם התבוננות בנתוני הלמ"ס מציגה תמונה מעט שונה. אמנם מספר המשרות הפנויות של מהנדסים ומתכנתים עמד בספטמבר על יותר מ-14 אלף, לצד ארבעת אלפים משרות פנויות של הנדסאים וטכנאים, אולם אלה מסתכמים יחדיו לפחות מ-15% מסך הביקוש לעובדים.

אז אילו עובדים חסרים כיום למעסיקים במשק? התשובה די מפתיעה. נכון לספטמבר נדרשו למעסיקים כ-14 אלף עובדי מכירות (למשל, סוכני מכירות, מוכרים בחנויות ובשווקים ונציגים טלפוניים), כעשרת אלפים מלצרים וברמנים, קרוב לשבעת אלפים עובדי מטבח וניקיון, למעלה מחמשת אלפים מטפלים סיעודיים, מספר דומה של נהגי משאיות ואוטובוסים, קרוב לחמש אלף משרות פנויות בתחומי הבינוי ומספר דומה של מאבטחים. כולן משרות המאופיינות בשכר נמוך ותנאי עבודה פחות אטרקטיביים בהשוואה לעבודה בהיי-טק.

הגידול המתמשך במשק במספר המשרות הפנויות שאינן מתחומי ההיי-טק וההנדסה מפתיע במיוחד לנוכח העובדה שנכון לחודש ספטמבר 2021 יש קרוב ל-340 אלף מובטלים במשק, רובם ככל הנראה סיימו את זכאותם לדמי אבטלה או חל"ת. מדובר במאות אלפי אנשים שמעדיפים להיות מובטלים חסרי הכנסה (מוצהרת?), והעיקר שלא לעבוד במקצועות המוצעים כיום במשק.

לא שזעקת ענף היי-טק אינה מוצדקת. אין עוררין על כך שיש צורך ואף כדאיות משקית להכשיר עובדים לתחומי ההנדסה והתכנות. כידוע, זהו מנוע צמיחה מרכזי של המשק, המניב הכנסות יפות ממס, מציג רמות פריון גבוהות ומשלם משכורות גבוהות. תרומתו לכלכלה מבורכת, אך לא די בו בלבד. על קובעי המדיניות בתחום להקדיש את מירב המאמצים לפתור את מצוקת כוח האדם גם בענפי המסחר והשירותים, הבינוי והתעשייה, שכן הדבר משקף מחסור בגורם ייצור מהותי, המעכב את הפעילות המשקית ומהווה צוואר בקבוק לצמיחת המשק כולו. מציאות מאתגרת זו מחייבת לימוד עומק של הביקוש לעובדים, באמצעות מאגר נתונים דינמי, הלוקח בחשבון את צרכי המעסיקים בזמן אמת, וכולל מיפוי גיאוגרפי. אתגר זה מוטל על כתפיה של זרוע העבודה יחד עם מנהלת המעסיקים שהוקמה בשיתוף עם נציגי המעסיקים, ההסתדרות והאוצר.

במקביל, על זרוע העבודה לבצע מיפוי של תחומי ההכשרות הנדרשים. חלק לא מבוטל מהמקצועות הנדרשים מחייבים הכשרה קצרה יחסית, ובניתוח נכון של היצע מול ביקוש – יש מקום להציע למובטלי הקורונה הכשרות בתחומי הטבחות, בינוי, נהיגה, סיעוד ועוד. תוך התאמה לצרכי המעסיקים באזור המגורים הרלבנטי לקהל היעד להכשרות. מסקר שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנה (יולי 2020) נמצא כי 66% ממובטלי הקורונה (שאינם עובדים כעת, אך היו שכירים עד למשבר) היו מעוניינים לעבור הכשרה מקצועית קצרה בת 3-6 חודשים במימון ממשלתי. השאלה המרכזית שטרם נבדקה היא האם הם יהיו מוכנים לעבור הכשרה בתחומים הנדרשים במשק? האם מישהו בדק את נכונותם לכך, ומי אחראי לבדוק האם יש התאמה בין צרכי המשק למגמות המבוקשות של הכשרות? שאלות רבות עולות מהתמונה המתקבלת, לפיה נראה שהביקוש לעובדים לא עומד לפגוש בקרוב את ההיצע של הציבור שמוכן לעבוד במקצועות הנדרשים במשק. נקודת אור מסוימת ניתן להפיק מסקרי המכון שהראו שכמחצית ממובטלי הקורונה מעוניינים לעבור הסבה מקצועית. אז מה עושים כדי לגרום למובטלי הקורונה להתעניין במקצועות הנדרשים לשוק? כשהשווקים לא מגיעים לנקודה האופטימאלית בכוחות עצמם, זה המקום שעל הממשלה להתערב עם תמריצים כדי להכווין את השוק ולסייע לו לסגור את הפער שבין ביקוש להיצע. מאחר והתועלת הנגזרת מהכשרה מקצועית לעובד ולמשק כולו גבוהה מזו שרואה אל מול עיניו המעסיק, מקובלת בקרב הכלכלנים הקביעה שיש הצדקה כלכלית למעורבות ממשלתית במימון רכישת השכלה ובהכשרות מקצועיות. יתרה מכך, מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף עם זרוע העבודה שפורסם לאחרונה מצא שלדמי קיום בזמן הכשרה מקצועית השפעה חיובית על הנכונות להירשם להכשרה וכי העדר היכולת להתפרנס בזמן הכשרות מקצועיות הינה הסיבה העיקרית לנשירה.

משבר הקורונה הציב בפני המשק הישראלי הזדמנות פז לבצע הכשרות מקצועיות לעשרות אלפי מובטלי הקורונה שנאלצו לשבת בבית למשך תקופה ממושכת. ניתן היה לנצל את התקופה כדי לשדרג מיומנויות ולהיערך לשינויים הצפויים בשוק העבודה. הזדמנות זו אמנם התפספסה כאשר זמן יקר הלך לאיבוד, אך עדיין לא מאוחר מדי לפעול לשיפור כישורי העובדים במשק. מסקרי המכון עולה כי גם היום מעוניינים כמחצית מציבור השכירים לעבור העשרה מקצועית בתחום עיסוקם או הסבה, זאת לצד כ-40% המעוניינים בפיתוח כישורים כלליים כמו כישורים דיגיטליים, כישורי ניהול, שפה (אנגלית/עברית/ערבית) וכדומה.

חשיבות המעורבות הממשלתית לעידוד עובדים ומעסיקים להשקיע בפיתוח כישורי בסיס מסוג זה מקבלת משנה תוקף לאור הדירוג הנמוך של העובד הישראלי בהשוואה לעמיתיו במדינות המפותחות בכל הנוגע לרמת כישורי הבסיס שלו. דירוגה הנמוך של ישראל בהקשר זה בא לידי ביטוי במדדי PIAAC של ה- OECD, הבוחנים את ביצועי העובדים באוריינות קריאה, מתמטיקה ופתרון בעיות. דירוג נמוך זה מסביר חלק משמעותי מהפער בפריון העבודה בישראל - הנמוך בישראל בכ- 25% בהשוואה למדינות מפותחות. על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לצמצם פערים בכל הנוגע למיומנויות העובדים ולתת מענה לצרכי השוק. מטבע הדברים שדרוג כישורי הבסיס של העובדים זוכה לתשומת לב מוגבלת מצד המעסיקים, שכן אלו מתעניינים לרוב במתן הכשרות מקצועיות ספציפיות לתחומם.

הקמת מנהלת המעסיקים מספקת הזדמנות נהדרת לביצוע קפיצת מדרגה במערך ההכשרות המקצועיות במשק, תוך הכוונת מובטלי הקורונה לתחומי הביקוש. אולם לא די בכך, במקביל על ממשלת ישראל לסייע לענפי המשק להטמיע טכנולוגיות ושיטות ניהול חדשניות, אשר יאפשרו להעלות את פריון העבודה בענפי המסחר והשירותים ובענפים המסורתיים כמו תעשייה ובינוי, שחלקם עדיין מעסיקים עובדים בשכר נמוך. חשוב לזכור שהעלאת פריון העבודה היא המפתח להעלאת רמות השכר במשק ולצמצום פערים.

התפרסם לראשונה ב-The Marker