חוק חינוך ממלכתי דה יורה ודה פקטו

תיקון לחוק חינוך ממלכתי שהתקבל בכנסת בפברואר 2000 כלל לראשונה התייחסות לציבור הערבי בישראל. זאת במסגרת סעיף 2(א)(11), הקובע כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל". אומנם נטען גם כי "גם בנוסח החדש, כמו בזה שלפניו, רואה המחוקק לנגד עיניו את הילד והילדה היהודים, והם אלה שנקראים 'להכיר' את הייחודיות של האוכלוסייה הערבית",1 אך במאמר זה נבקש לומר כי מערכת החינוך לא קיימה את משאלתו של המחוקק הן באשר לתלמידים יהודים הן באשר לתלמידים ערבים, וכי כעת התהוותה שעת כושר לשינוי פני הדברים, בין היתר בזכות שרת החינוך הנוכחית. לסוגיה זו, אף שנדונה לא אחת בעבר, חשיבות מיוחדת בעת הזאת – לאחר אירועי מאי 2021 וערב תוכנית החומש הבאה. בשל קוצר היריעה, ודאי נוכח כובד משקלה של הסוגיה, מטבע הדברים התשובה שתינתן להלן בלתי ממצה, ועדיין ראוי לטעמנו שתעלה פעם נוספת לדיון.

ככל שמדובר בהכרת השפה, דומה כי בנוגע לתלמידים היהודים נכשלה המערכת כישלון חרוץ – אחוזים בודדים מהיהודים רכשו מיומנות שפתית מספקת בקריאה, בכתיבה או בדיבור בערבית.2 מציאות זו נובעת בין היתר מרמת החשיבות שמשרד החינוך מייחס להוראת המקצוע. מדוח שפרסמה עמותת סיכוי ביולי 2021 עולים, למשל, החוסר במורים לערבית בחינוך העברי והיעדר המעקב המעמיק אחר לימודי הערבית.3 חלק מזערי מקרב הציבור היהודי משלים פערים אלו בהמשך, לצרכים ביטחוניים בעיקר – בחסות כוחות הביטחון. למעשה, גם ידיעת השפה הערבית בקרב תלמידים ערבים עדיין לוקה בחסר, כפי שעולה מהישגיהם המדידים במבחנים הבין-לאומיים ובמבחני המיצ"ב. במהלך השנים האחרונות חלה ירידה ברמת הקריאה של התלמידים הערבים – כך עולה מנתונים שפורסמו בשנה שעברה במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.4 עמדה על כך שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, באומרה כי "המחקר מלמד כי אחד הכשלים המרכזיים של תלמידים דוברי ערבית אינו רק המעמד הכלכלי או הניכור ממערכת החינוך הישראלית, אלא הקושי האמיתי להתמודד עם שפת האם".5 מתוך נקודת מוצא זו, ולאור ההבנה ששפה היא הצוהר המאפשר מבט מעמיק ביתר המטרות המתוארות בחוק (התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית), אפשר לומר שככלל, האמור בסעיף לעניין השפה הערבית מיושם באופן חלקי ביותר – אם בכלל. כמו חוק הלאום, דומה שגם משרד החינוך מעניק לשפה הערבית מעמד "מיוחד".

נחזור לתלמידים היהודים. לפי האמור בביקורת המעקב שפרסם מבקר המדינה במאי 2021 בעניין חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות – לאחר שבדוח הקודם של המבקר, משנת 2016, נמצא כי "מרכיבים של תוכנית הליבה בכלל המגזרים, בנושאים הנוגעים להיכרות של התלמידים עם ההיסטוריה של ערבים ודרוזים, לא שולבו בתוכניות הלימוד", התיקון שנמצא בביקורת המעקב היה "הּוספה לתוכנית הלימודים יחידת לימוד בנושא ההיסטוריה של הדרוזים והצ'רקסים".6 זה המקום לציין כי קשה יהיה לטעון שהסיבה לחוסר בתוכני הלימוד הרלוונטיים היא מחסור באפשרויות: דוח ועדת קרמניצר שפורסם בשנת 1996 כלל כמה הצעות לעניין זה, שנראה כי לא יושמו ברצינות.

ברור שכשאלה הם פני הדברים, נעדר גם הידע הבסיסי שמערכת החינוך צריכה להקנות לתלמידים היהודים באשר לציבור הערבי. יצוין כי אין באמתחתנו נתונים הנוגעים למידת ההיכרות של תלמידים יהודים עם יתר רכיבי הסעיף, שטרם דנו בהם (תרבות, מורשת ומסורת), אך כפי שמציין דוח המבקר, "הכרת ההיסטוריה של האוכלוסיות השונות ושל המיעוטים החיים במדינה היא נדבך חשוב להכרת ההיסטוריה והתרבות של האחר ולהבנת דרכי החיים שלו, לשם טיפוח ההבנה והסובלנות כלפיו". במילים אחרות, בהיעדר היכרות, ולו בסיסית, עם השפה הערבית, ובהיעדר היכרות עם ההיסטוריה של האוכלוסייה הערבית, אין בסיס להכרת התרבות ויש חשש להיווצרות של חוסר סובלנות. ואכן, אפשר ללמוד דבר מה בעניין זה ממדד השותפות בקרב בני ובנות הנוער בישראל שפרסם מרכז אקורד של האוניברסיטה העברית בפברואר 2021, ולפיו שיעור ניכר (41.3%) מקרב בני הנוער היהודים-דתיים, ושיעור בלתי מבוטל (19.4%) מקרב בני הנוער היהודים-חילונים מחזיקים בסטראוטיפים שליליים על הציבור הערבי. שיעורים אלו גבוהים בהרבה מהסטראוטיפים השליליים שמחזיקים בני הנוער הערבים על הציבור היהודי. יש מקום להניח שאילו התלמידים היהודים היו נחשפים למורשת הערבית דרך מערכת החינוך, היה מקום פחות לסטראוטיפים שליליים, שכן אלה נובעים לעיתים מחוסר היכרות. לעניין זה יפים דבריה של שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, שהקדישה את עיתותיה לחקר יחסי יהודים-ערבים:

תחושות קשות של שנאה וכעס כלפי דמות הפלסטיני ודמות הערבי-ישראלי ניכרות גם כיום במחקר ההמשך שאני עורכת [...] אין לי ספק, כפי שכל סטראוטיפ מקורו בחוסר ידע והיכרות, גם מקורן של תפיסות ותחושות אלה בחוסר ידע על דמות הערבי ובחוסר היכרות עימו. רוב בני הנוער אינם נחשפים לדמות זו אלא בעיקר דרך אמצעי התקשורת השונים, כשהחשיפה הזו היא בדרך כלל על רקע אירועים קשים או בעייתיים, או מפגש פולקלורי הקשור בעיקר באכילה.8

למעשה, גם בחינוך הערבי אין חשיפה מספקת לתרבות הערבי. כך עולה למשל מדברים שכתב ח'אלד אבו עסבה: "מערכת החינוך הערבית היום אינה משקפת נאמנה את הזהות והתרבות הערבית. עדיין אין תוכנית שמלמדת את הרפרטואר הזהותי והתרבותי הערבי בישראל".9 אומנם לדברי ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים, מנהלים ומורים מוצאים דרכים להכניס את הזהות באופנים לא פורמליים,10 אך עדיין מבחינה מערכתית – לא עומדת לרשות התלמידים הערבים תוכנית רשמית מקיפה לעניין זה. לפי הלן קאקונדה – היעדר העיסוק בזהות הערבית בקרב התלמידים משפיע, מצידו, גם על האפשרות שלהם להשתלב בחברה הישראלית.11

ומה באשר למטרה המופיעה בסיפא של הסעיף של חוק החינוך הממלכתי – "ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל"? לפני עשור כתבו נוהאד עלי ושי ענבר על סוגיית השוויון כי "סקרים בקרב בני נוער בישראל מציירים תמונה מדאיגה ביותר".12 וכיום, לפי מדד השותפות שנזכר לעיל, שיעור ניכר מבני הנוער – בעיקר היהודי-דתי, תומך "באפליה ובשלילת זכויות יסוד של אזרחים ערבים במדינת ישראל, כמו זכות ההצבעה". ייחוס ערך שולי לעיקרון השוויון עולה (גם אם במידה פחותה) מסקר עמדות בני נוער כלפי דמוקרטיה וחינוך לדמוקרטיה שערכו תמי הופמן ומיטל ברון עם מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה בדצמבר 2020, ובו נקבע (באשר להיגדים הפתוחים של בני הנוער שנשאלו) כי "היגדים העוסקים בשוויון הם בעלי נוכחות גבוהה מאוד בקרב בני הנוער הערבים בניגוד לבני הנוער היהודים".13 כל עוד ספר האזרחות ייוותר במתכונתו הנוכחית, המציגה את אזרחי ישראל הערבים באורח מעוות ומוטה, כפי שהראו עירית קינן ועירית הרבון במאמר שפורסם אך לאחרונה – מה ניתן לצפות מבני הנוער שייחשפו לתכנים אלו?14 יתר על כן, מחקר שערכו רקפת ארליך רון ושחר גינדי מלמד אף שברמה התאורטית המורים מאמינים במידה גבוהה בערך השוויון בין יהודים לערבים, הרי ככל שיורדת רמת ההפשטה, כך יורדת גם התמיכה בערך זה.15 משכך, כיצד יחנכו בהצלחה את תלמידיהם לשוויון כאשר גם תוכני הלימוד, למשל באזרחות, אינם מותאמים לכך, וגם תפיסתם האישית בנושא לוקה בחסר?

אילו היו די מורים ערבים בחינוך היהודי, בעיקר במקצוע האזרחות, ייתכן שהיה בכך משום מענה הולם הן לחינוך לשוויון הן למטרות האחרות שנזכרו לעיל. אלא שדוח המבקר האחרון הצביע על קליטה של מאות בודדות של מורים ערבים בשנים האחרונות בחינוך היהודי. לנוכח מחאתם של הורים בהרצליה, לאחרונה, על שיבוץ מחנכת ערבייה לכיתת ילדיהם (כיתה ב'), דומה כי משימה לא פשוטה מוטלת לפתחם של משרד החינוך ומנהלי בתי הספר. עם זאת, הצלחה בה תניב פירות.

כדי לבצע שידוד מערכות ולהבטיח שהאמור בחוק חינוך ממלכתי בנוגע לציבור הערבי יתקיים, אין להטיל את האשמה על השי"ן-גימ"ל, ולענייננו, עובדי ההוראה – המחנכים והמורים המקצועיים שלא מילאו את הוראות המחוקק בקפדנות. מחיקת הזהות הערבית והפערים בתפיסת השוויון המאפיינים את הציבור היהודי אינם תקלה של המערכת, אלא במובנים רבים עדות להצלחה של מדיניות החינוך ששררה בארץ זה בעשורים האחרונים. כעת, עם מינויה של השרה שאשא-ביטון, יש לקוות שהפעולות שהיא תנקוט, בעיקר ביישום תוכנית החומש לחברה הערבית, יפיחו רוח חיים בחוק – וממילא ביחסי היהודים והערבים בישראל, הזקוקים במיוחד בעת הזאת לזריקת עידוד, כזו שתגיע מתחום החינוך ובמסגרת תהליך ארוך טווח.