הצעת החוק בעניין הרבנים המקומיים - מהפכה של ממש במסווה של הצעה טכנית
ההצעה תאפשר לשר לשירותי דת להורות על מינוי יותר מ-1,000 רבנים ומנגד תחליש את מועצת הרשות המקומית בבחירת רב העיר ואת מעמדם של הנציגים המקומיים.
Photo by David Cohen/Flash90
עיני כל העדה נשואות בחודשים האחרונים לוועדת חוקה, שבה מתנהלים דיונים ממושכים על ה"רפורמה" המשפטית. אלא שבחודש האחרון, מקודמת בוועדה הצעת חוק נוספת שזוכה לפרופיל ציבורי נמוך בהרבה, אף שיש לה השפעה לא מבוטלת על מבנה הממסד הדתי ושירותי הדת בישראל. הכוונה היא להצעת חוק שהגישו חבר הכנסת ארז מלול מש"ס וחבר הכנסת שמחה רוטמן מהציונות הדתית העוסקת בכלל משרות הרבנות המקומית הממסדית: רבני ערים, רבני שכונות, רבני מועצות אזוריות ורבני יישובים. על פי הדיווחים בתקשורת, ההצעה מבוססת למעשה על דיל שרחקו אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ', ולכן נראה שמדובר בהצעה עקרונית שמקודמת על ידי הקואליציה ולא ביוזמה פרטית שולית. ניתן ללמוד זאת גם מהמהירות שבה מקודמת ההצעה במסדרונות החקיקה.
אף שיוזמי הצעת החוק מבקשים להציג אותה כהצעה טכנית שמבקשת להסדיר בחקיקה ראשית הנחיות שונות ולערוך בהן סדר, הרי שמדובר בלא פחות ממהפכה בכל מוסד הרבנות המקומית. כפי שאראה להלן, עיקרי ההצעה מושתתים על תפיסה ריכוזית הרואה את הרבנות המקומית כזרוע של השלטון המרכזי ובפרט של השר לשירותי דת והרבנות הראשית. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה היהודית המסורתית של הרב המקומי כ"מרא דאתרא" וכמי שנועד לשרת את הקהילה המקומית שבה הוא מכהן. מדיוני הוועדה ניכר שבכמה תחומים מנסחי הצעת החוק נבהלו מהביקורת והם עתידים לערוך בה שינויים מסוימים, אך לעת עתה מרבית השינויים עוד לא התבררו, ונראה שהכיוון הכללי של חיזוק הריכוזיות לא עתיד להשתנות. להלן אערוך ניתוח מרכזי של עיקרי ההיבטים הריכוזיים בהצעה. ואף אם יתבצע בעתיד ריכוך מסוים בשל הביקורת, אני סבור שחשוב מאוד שהציבור הדתי-לאומי ייחשף גם למודל האידאלי של הרבנות המקומית כפי שרואה אותו מפלגת הציונות הדתית בהצעת החוק הראשונית שלה.
1. הליך בחירת הרבנים
הצעת החוק מבקשת לשנות את הליך בחירת רבני הערים, תוך חיזוק משמעותי של גופי השלטון המרכזי על חשבון המקומי. במצב המשפטי הקיים, רב העיר נבחר על ידי אספה בוחרת כאשר יותר מ-75% מהחברים בה הם חברי מועצת הרשות המקומית ונציגים שנבחרו על ידם, ומעט פחות מ-25% הם נציגים מקומיים שבחר השר לשירותי דת.
לעומת זאת, על פי הצעת החוק, יצומצם מאוד כוחה של מועצת הרשות המקומית בבחירת רב העיר וכן ייחלש מעמדם של הנציגים המקומיים: הצעת החוק קובעת מנגנון מורכב שמבחין בין רשויות לפי גודלן. במועצות המקומיות הקטנות ביותר כוחם של חברי המועצה ונציגיהם יעמוד על 28% בלבד מחברי האספה הבוחרת, ובערים הגדולות הוא יעמוד על בין 40% ל-50%. שאר חברי האספה הבוחרת יהיו 16 הרבנים החברים במועצת הרבנות הראשית ונציגים מקומיים שממנה השר לשירותי דת. לאור הביקורת כבר הודיע חבר הכנסת רוטמן שהוא מתעתד להעלות את כוחה של הרשות המקומית ל-50% ולצמצם את כוחה של הרבנות הראשית ל-25%, אך עדיין מדובר כאן בהחלשה משמעותית של הנציגים המקומיים באופן ספציפי הכנסת חברי מועצת הרבנות הראשית לאספה הבוחרת של רב עיר בישראל היא הצעה המנוגדת לרציונל הבסיסי של מעמד הרבנים והיא לא התקיימה בישראל מעולם. הליך הבחירה הוא הליך מקומי וחברי מועצת הרבנות הראשית אינם נציגים מקומיים. תפקידה של מועצת הרבנות הראשית הוא לקבוע את הכשירות של המועמדים, כפי שנעשה באמצעות מערך הבחינות שלה, אך אין כל סיבה שהם יהיו מעורבים באופן ישיר בהליך הבחירות.
ביחס למינוי רבני שכונות הצעת החוק מציעה מודל ריכוזי גם כן, שלפיו הוועדה הממנה את רב השכונה תורכב מחמישה חברים: שניים המתמנים על ידי גופים חיצוניים מובהקים (השר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית), אחד המתמנה על ידי ראש הרשות, וראש המועצה הדתית ורב העיר. בהתחשב בכך שבמודל שירותי הדת הקיים ראש המועצה הדתית הוא בדרך כלל מינוי ישיר של השר לשירותי דת, הרי שלנציגים המקומיים ובפרט לרשות המקומית לא נשארת יכולת השפעה ממשית על זהות רב השכונה.
2. קביעת הצורך במינוי רב
במצב המשפטי הנוכחי, הרשות המקומית ו/או המועצה הדתית הן המחליטות האם הן מעוניינות במינוי רבני שכונות, רבנים אזוריים ורבני יישובים, ולשם כך הן פונות למשרד לשירותי דת הנדרש לבחון את ההצעה ולהחליט האם לאשרה, ובחלק מהמקרים אף לתקצב אותה. הצעת החוק מבקשת להעביר את ההחלטה על הצורך במינוי רב - לשר לשירותי דת. ההצעה קובעת כי השר הוא שיקבע האם יש צורך במינוי רב שכונה לאזור מסוים ללא שום דרישה להתייעצות ברשות המקומית או בגופים מקומיים אחרים. בנוסף, ההצעה קובעת כי השר לשירותי דת הוא שיקבע האם ישנו צורך במינוי רב יישוב או רב אזורי, בחלק מהמקרים תוך התייעצות עם המועצה, אך ללא צורך בהסכמה שלה ובפרט לא של נציגי היישובים. בנוגע למינוי רבני ערים הצעת החוק שואפת לצמצם את כוחה של הרשות המקומית בהחלטה על מספר הרבנים. עד עתה קבעו התקנות כי מינוי רב שני לעיר מחייב את הסכמת מועצת הרשות המקומית, ואילו סעיף 5 להצעת החוק קובע כי בארבע הערים הגדולות, ירושלים, באר שבע, תל אביב וחיפה, תתקיים חובה שבדין למינוי שני רבני עיר, אחד ספרדי ואחד אשכנזי.
המשמעות של סעיפים אלו היא שהשר לשירותי דת יכול להורות באופן ישיר על מינוי של עוד למעלה מ-1,000 רבנים (768 רבני יישובים נוספים -278 רבני שכונות נוספים) מבלי לקבל את הסכמת הרשות המקומית. תכנית העבודה של המשרד לשירותי דת שפורסמה ממש לאחרונה מלמדת כי המשרד כבר גיבש תוכנית על בסיס הצעת החוק, והוא מתעתד למנות 514 רבנים חדשים תוך שנתיים בלבד. לעת עתה לא ברור מה יהיה המקור התקציבי לכך, וישנו חשש שהמדינה תחייב את הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות לשאת בעלויות הללו.
3. כפיפות הרבנים המקומיים למועצת הרבנות הראשית
הסעיף הפותח את הצעת החוק קובע כי "רב עיר, רב יישוב, רב אזורי ורב שכונה יהיו כפופים להנחיות מועצת הרבנות הראשית לישראל והיא תהווה הסמכות הדתית ההלכתית והרוחנית העליונה בכל הקשור לביצוע תפקידם הרבני". ההצעה להכפיף את כלל הרבנים המקומיים לרבנות הראשית מנוגדת לחלוטין לתפיסה היהודית המסורתית שהרב המקומי הוא "מרא דאתרא". חלק ניכר מתפקידם של הרבנים המקומיים הוא בפסיקת הלכה והנהגה רוחנית של בני קהילתם, וכל מהותו של תפקיד זה הוא בכך שהוא נעשה מתוך זיקה לאופי התושבים והקהילה. קביעה כי הרבנות הראשית מהווה סמכות הלכתית ורוחנית עליונה מסרסת לחלוטין את מעמדו של הרב המקומי.
לסיכום הדברים, ניתן להפריד את המשמעות של החקיקה לשני היבטים: פוליטי ורעיוני. בהיבט הפוליטי, לאור השליטה החזקה של מפלגת ש"ס במשרד לשירותי דת, ברבנות הראשית ובמועצות הדתיות ההצעה תוביל לכך שלש"ס תהיה שליטה מוחלטת על המינוי של כמעט כל הרבנים המקומיים בישראל. סביר להניח כמובן שש"ס יחלקו מעט "פירורים" גם לציונות הדתית שיתבטאו בעיקר במינוי רבנים ביישובים דתיים-לאומיים מובהקים (שגם ככה אינם מעניינים את ש"ס) ואולי גם במינוי שניים או שלושה רבני ערים דתיים-לאומיים שיהיו מקובלים על ש"ס, אך לא בהכרח על הקהילות המקומיות.
בהיבט הרעיוני, ההצעה משקפת מפנה אידיאולוגי משמעותי של ההנהגה הפוליטית המתיימרת לייצג את החברה הדתית-לאומית. חבר הכנסת זרח ורהפטיג ז"ל שכיהן במשך שנים רבות כשר הדתות מטעם המפד"ל והיה ממעצבי החקיקה על מודל הרבנות המקומית בישראל, הסביר בשנת 1952 מעל בימת הכנסת את תפיסתו העקרונית בנושא: "רב הוא מרא דאתרא, הוא משמש את המקום. מינוי הרבנים נעשה אפוא על ידי המקום, המקום צריך לבחור אותם. הרבנות הראשית היא רק המאשרת". לפי תפיסה זו, הרבנות הראשית מאשרת רק אלו רבנים מוסמכים (על בסיס בחינות הסמכה), אך הרב המקומי הוא נציג מקומי מובהק. מנגד, שמחה רוטמן הציג בדיון הראשון בוועדת חוקה את עמדתו העקרונית המנוגדת לתפיסה זו. רוטמן טען כי לצד הממד המקומי בזהותו של הרב הרי שיש לו שני מרכיבים נוספים: היותו "רפרנט של שירותי הדת" מול המשרד לשירותי דת, והיותו "שליח של הרבנות הראשית לישראל". תפיסתו של הרב המקומי כ"רפרנט" ו"שליח" משקפת שינוי במעמדו של הרב בישראל: ממעמד של מנהיג ציבור למעמד של פקיד הדת מטעם המדינה. האם זוהי דמות הרבנים שלה החברה הדתית-לאומית מייחלת?
המאמר פורסם לראשונה ב"שבתון"