החלטת בית הדין בהאג: דרום אפריקה לא קיבלה מה שביקשה, אך הסכנה המשפטית עבור ישראל לא חלפה
אף שדרום אפריקה לא קיבלה מבית הדין את הצווים שביקשה, ההחלטה קבעה כי ייתכן שישראל מפרה הוראות מסוימות של אמנת רצח העם והדבר עלול לתת רוח גבית למאמצים לייצר דה-לגיטימציה ללחימה בעזה. גם חובת הדיווח שהוטלה על ישראל מספקת עבורה סיבה לדאגה, משום שבית הדין שומר לעצמו את הזכות לעקוב ואף להתערב במצב.
The South African delegation at the International Court of Justice in The Hague | 26-Jan-2024 | Source: ICJ's post on X
לתביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג ביום 29 בדצמבר 2023 היו שתי תכליות מרכזיות – האחת, לרתום את ההליכים המשפטיים לטובת המאמץ של גורמים בינלאומיים פרו-פלסטיניים לכפות על ישראל הפסקת אש בעזה, לפני שישראל תשיג את יעדי המלחמה. השנייה, לקדם, באמצעות ההליכים בהאג את מאמצי הדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, וזאת באמצעות האשמת ישראל בביצוע הפשע הבינלאומי החמור ביותר – רצח עם. לאור תכליות אלה, החלטת בית הדין מיום 26 בינואר 2024 להוציא צווי ביניים אינה הצלחה גדולה עבור דרום אפריקה וישראל רשאית לחוש הקלה מסוימת מההחלטה. יחד עם זאת, מדובר בסיבוב אחד בלבד במערכה ממושכת, שיש לה היבטים משפטיים כמובן, אך גם היבטים מדיניים וצבאיים.
דרום אפריקה ביקשה מבית הדין תשעה סעדים שונים – שניים המורים לישראל לסיים את המלחמה, שלושה המורים לה למנוע פעולות של רצח עם (אחד מהשלושה אף פירט אמצעים ספציפיים שעל ישראל לנקוט בהקשר זה, לרבות ביטול ההנחיה שהיא נתנה לתושבי צפון עזה לעזוב את האזור), אחד בנושא מניעת הסתה לרצח עם ומניעת עבירות נלוות אחרות, אחד בנושא חובת שימור ראיות לביצוע הפרות של הדין, אחד בנושא דיווח תקופתי לבית הדין על יישום הצווים האחרים ואחד סעד כללי בנושא הימנעות מהחרפה של המצב. בית הדין נעתר רק באופן חלקי לבקשות הללו. הוא נמנע מלהורות לישראל לסיים את המלחמה או להימנע מהחרפת המצב, הוא נמנע מלפרט אמצעים ספציפיים שישראל צריכה לבצע והוא קיבל באופן חלקי בלבד את בקשת דרום אפריקה בנושא הדיווח על יישום הצווים (הבקשה הייתה לדיווחים תקופתיים - הראשון בהם בתוך שבוע. הצו מדבר על דיווח אחד בתוך חודש). השורה התחתונה היא, אפוא, שבית הדין לא הורה לישראל לבצע פעולה שהיא לא מחויבת ממילא לבצע על-פי המשפט הבינלאומי , וחשוב מכך – הוא לא הורה לה לבצע פעולה שהיא לא טוענת שהיא מבצעת ממילא כבר היום (כגון שיתוף פעולה עם מאמצים לסיוע הומניטרי וטיפול משפטי בעבירות הסתה). התסריט שמפניו חששו בישראל, כי בית הדין יורה על עצירת הלחימה או על נקיטת אמצעי ספציפי שיש לו פוטנציאל לסבך מאוד את הלחימה (כגון חיוב להחזרת תושבי הדרום לצפון), לא התגשם.
יחד עם זאת, עצם הוצאת צווי הביניים היא הישג מסוים לדרום אפריקה, שכן יש בו דחייה מצד בית הדין של העמדה הישראלית לפיה התביעה שלה היא כולה חסרת בסיס. רק שני שופטים – השופטת סבוטינדה מאוגנדה והשופט ברק מישראל – סברו אחרת. אמנם בית הדין ניסח בצורה זהירה מאוד את החלטתו לפיה התביעה הדרום אפריקאית אינה חסרת סיכוי: הוא הדגיש כי מדובר בשלב מקדמי בהליך בו הרף הראייתי הנדרש נמוך ביותר, וכי אין לראות בהחלטה זו משום קביעה שיפוטית כי ישראל הפרה כלל כלשהו של המשפט הבינלאומי. הוא גם לא הסביר אילו מהטענות שהעלתה דרום אפריקה אינן חסרות בסיס, אלא קבע כי לפחות חלק מהטענות המשפטיות שלה בדבר ההפרות כביכול של אמנת רצח העם אינן חסרת בסיס (השופט נולטה מגרמניה כתב בדעת יחיד כי לגישתו ניתן לבסס רק את החלק של כתב התביעה העוסק בהתייחסות להתבטאויות של אישי ציבור ישראל כאל הסתה לרצח עם). אך, בסופו של יום, דרום אפריקה הצליחה לקבל את תמיכת בית הדין בטענה כי ישנן אינדיקציות שישראל מפרה הוראות מסוימות של אמנת רצח העם, ולתת אגב כך רוח גבית למאמצים לייצר דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעילותה הצבאית בעזה.
גם החובה שהוטלה על ישראל לדווח לבית הדין בתוך חודש על מימוש הצווים הזמניים צריכה להדאיג את מקבלי ההחלטות הישראלים. משמעות ההחלטה היא כי בית הדין שומר לעצמו את האפשרות להמשיך ולנטר את המצב ברצועת עזה ולהתערב שוב אם ישראל לא תצביע על צעדים קונקרטיים אותם היא נוקטת, למשל, על מנת למנוע את המשבר ההומניטרי ברצועה ועל מנת לטפל בהתבטאויות ציבוריות המהוות דברי הסתה. יש להניח גם, כי דרום אפריקה תנסה לעשות שימוש בהליך הדיווח על מנת להגיש בקשות לבית הדין לתקן מעת לעת את צווים הזמניים בהתאם להתפתחויות בשטח (כפי שקרה בתיק אחר התלוי ועומד בפני בית הדין - הסכסוך בין ארמניה לאזרבייז׳אן). מכאן, שאף שדרום אפריקה כשלה בהשגת היעד העיקרי של שימוש בהליכים בפני בית הדין לשם עצירת המלחמה, הסכנה המשפטית שנשקפת לישראל מההליך – שיימשך עוד שנים רבות – נותרה קיימת. יתרה מזאת, ההחלטה מגדילה את ההיתכנות לכך שבעלות בריתה של ישראל, שאינן רוצות להיות מזוהות בעצמן עם סיוע למדיניות שייתכן ואינה מתיישבת באופן מלא עם אמנת רצח העם, יפעילו עליה לחץ גובר והולך לנהל את המלחמה באופן המצמצם עוד יותר את הפגיעה באזרחים פלסטינים ואף לחתור לסיום המערכה, לרבות בדרך של התניית תמיכה מדינית (למשל, במועצת הביטחון) או מכירות של אמצעי לחימה בכך.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12