מאמר דעה

מסך הבערות הפוליטי

| מאת:

השבוע סערה הכנסת בשל אישורה של הצעת "חוק המשילות" בקריאה טרומית. במאמר טוענת דנה בלאנדר כי הניסיון לחוקק מעין חוק הסדרים פרלמנטרי מחטיא את מטרתו, ומציעה לחברי הכנסת לחוקק תיקונים חוקתיים כאילו היו מאחורי "מסך הבערות".

פטיש ומאזניים

השבוע סערה הכנסת בשל אישורה בקריאה טרומית של הצעת חוק יסוד: המשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה ("חוק המשילות"). במאמר זה אטען כי הצגת "חוק הסדרים פרלמנטרי" פוגעת בסיכוי של תיקונים חיוביים להתקבל, אדגים עד כמה השיח הפוליטי והציבורי סביב הצעת החוק רדוד ולא ענייני, ואציע כי לצורך שינויים חוקתיים צריכים חברי הכנסת לאמץ את עקרון "מסך הבערות" הרולסיאני, דהיינו, לחשוב מהו החוק הטוב ביותר לדמוקרטיה הישראלית כאשר הם מנטרלים זמנית את "זהותם" המפלגתית ובמקומה מכריעים על פי צו המצפון הדמוקרטי.

הצעת החוק, שנודעת בכינוי "חוק המשילות" מתייחסת למרכיבים שונים של המערכת הפוליטית. היא כורכת יחדיו שינויים בהרכב הממשלה (הגבלה על מספר שרים) יחד עם שינוי במוסד אי האמון, ועם הסדרה של דיוני התקציב והגבלות על מפלגות קטנות וחדשות. ההצעה, מעין "חוק הסדרים פרלמנטרי", מציעה הצעות חשובות לתיקון השיטה הפרלמנטרית, שיש לדון בהן בכובד ראש, ושיש לחלקן מקום בדמוקרטיה הישראלית (למשל העלאה של אחוז החסימה או הגבלה על התפלגות סיעות) יחד עם הצעות שעושה רושם שלא נשקלו לגביהן כל השיקולים הראויים. למשל, הניסיון ליצור הרתעה מפני הפלת הממשלה כל עוד אין ממשלה חלופית על ידי הגבלת הזמן להרכבת ממשלה חלופית, וקביעה כי אותה ממשלה תמשיך לכהן, משל היה מדובר ב"ניסיון הפיכה פרלמנטרי" שנכשל. אם כן, "עסקת החבילה" המוצעת בחוק מציגה שינויים מהותיים ומן הראוי לדון בכל אחד מהתיקונים בנפרד.

יתרה מזו, הכריכה של נושאים אלו יחדיו בהצעת חוק אחת אינה מיטיבה עם התייחסות עניינית לתוכן החוק בשל העובדה שחברי הכנסת עשויים לתמוך בחלק מתוכן ההצעה ולהתנגד לחלקה האחר. לכן לדוגמא, על אף שיש הסכמה רחבה בקרב חברי הכנסת כי יש להגביל את מספר השרים, הרי שהאופוזיציה מוצאת עצמה מתנגדת לכך, משום שהצעה זו כרוכה יחד עם הצעות אחרות שלטענת האופוזיציה מחלישות את מעמדה. לטובת העקרון של צמצום מספר השרים וסגני השרים ראוי להפריד תיקון לסעיף זה משאר התיקונים, וכך גם לגבי העלאת אחוז החסימה, התפלגות סיעות, דיוני התקציב והצעות אי אמון. היות שבכל מקרה מדובר באוסף של תיקונים לחוקי יסוד ולא בחוק קוהרנטי לכשעצמו אין מניעה לדון בכל תיקון בנפרד. כך גם יובטח דיון מעמיק בכל אחד מהתיקונים ולא שיח פוליטי וציבורי רדוד ולא ענייני.

הסעיף הנוגע להצעת האי אמון הוא דוגמא לשיח הרדוד שמתקיים בנושא כה חשוב. גם בכנסת וגם בתקשורת הוא הוצג כסעיף שיקשה על האופוזיציה להפיל את הממשלה. ולא היא. הסעיף משנה את אופיו של מוסד האי אמון בקובעו דרישה לקוורום של 61 חברי כנסת לעצם הגשת הצעת אי האמון, וראוי לדון בשאלה האם שינוי זה ראוי (ראה להלן). אך גם אם יתקבל השינוי, עדיין, לצורך הפלת הממשלה ידרשו 61 חברי כנסת, כפי שקובע החוק כיום. אם כן, מדויק יותר לומר כי ההצעה לא תקשה על הפלת הממשלה, שכן הדרישות לכך נותרו בעינן. ולראיה, עד היום רק פעם אחת הופלה ממשלה בישראל בהצעת אי אמון (בתרגיל המסריח ב-1990 בטרם היתה דרישה ל-61 חברי כנסת). מכאן שהצעת החוק אינה מציבה רף גבוה יותר להפלת ממשלה כפי שנוסח הדבר על ידי חברי הכנסת ועל ידי התקשורת אלא מציבה סף גבוה יותר להגשת הצעת אי אמון בממשלה, כלומר תכליתה למתן את מספר הצעות אי האמון המוגשות, אם כי באמצעות צעד קיצוני.

טוענים חברי האופוזיציה ובצדק כי זו דרכם להביע ביקורת על הממשלה ולהצביע על כשלון מדיניותה.  אדרבא, זהו תפקידה של אופוזיציה בדמוקרטיה. ממשלה דמוקרטית פרלמנטרית ניכרת בכך שהיא "על תנאי", וראוי שתהיה עליה עין צופיה של האופוזיציה כל העת. אבל בעצם, מדברי האופוזיציה, ומהסטטיסטיקה של ריבוי הצעות אי אמון  אפשר ללמוד כי מדובר בהצהרות אי אמון שממלאות פונקציה שונה משל הצעת אי אמון. ולכן, אפשר להגיע להסכמה לטובת הדמוקרטיה הישראלית, שמצד אחד תייחד את הצעות אי האמון כנשק יום הדין כנגד הממשלה ומצד שני תעניק לאופוזיציה במה לביקורת משמעותית ו"מאיימת" על הממשלה. שהרי לא יתכן שיגזלו מהאופוזיציה את הצעות אי האמון מבלי לתת בידיה כלי אחר, בעל עוצמה פוליטית, לביקורת על הממשלה, למשל "שעת אופוזיציה" או "שעת שאלות לראש הממשלה". דיון מעמיק היה יכול לשכנע גם את האופוזיציה כי במצב הנוכחי בו מוגשות לא פעם קרוב למאתיים הצעות אי אמון בממשלה במהלך כהונת הכנסת, נוצרה זילות של הצעות אי האמון הפוגעת באפקטיביות שלהן ככלי ביקורת על הממשלה. עם זאת, נדמה שהצעת החוק הנוכחית קובעת דרישה קיצונית מדי, וכי אפשר לחשוב על הצעות דרקוניות פחות שימתנו את מספר הצעות אי האמון, כמו למשל, דרישה לקוורום מצומצם יותר מקרב חברי הכנסת כדי להגיש הצעה או קביעת הגבלה על מספר הצעות אי האמון ותכיפותן. (להרחבה ראו, מנגנוני אי אמון בממשלה).

תיקונים חוקתיים, כמו זה הנוכחי, המציע לשנות את כללי המשחק הפוליטי ופרוצדורות פרלמנטריות, צריכים להתקבל על ידי חברי הכנסת כאשר הם עוטים על עצמם את גלימת המחוקקים המכוננים. כשהם עוטים גלימה זו, עליהם להציב עצמם מאחורי "מסך הבערות" (veil of ignorance) הרולסיאני, וכשם שהמעצבים את חברת הצדק כהוגנות אינם יודעים מה זהותם, מהי השתייכותם המעמדית, ובאילו יכולות וכישורים ניחנו, כך גם על חברי הכנסת לחוקק, כאילו היו מבחינה פוליטית "לוח חלק".  עליהם לפשוט את מאפייניהם המפלגתיים הקיימים ולדמיין האם היו מצדדים בחקיקה בכל מצב: בין אם הם חברי מפלגה גדולה או קטנה, חדשה או ותיקה, באופוזיציה או בקואליציה. רק כך יוכלו להעמיד את טובת הדמוקרטיה הישראלית לנגד עיניהם ולראות אל מעבר לאופק הצר של מעמדם הפוליטי הנוכחי. כך חברי הכנסת צריכים לשאול את עצמם האם היו תומכים בשינוי במוסד האי אמון אם היו באופוזיציה? האם היו מצדדים באי מתן מימון מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה לו מפלגתם לא היתה עוברת את אחוז החסימה? האם הם חושבים שלמפלגות קטנות של שני חברי כנסת יש מקום בכנסת? רק משישיבו על שאלות אלה, מבלי להתייחס לכסא הנוכחי בו הם יושבים, ורק משיבחנו את עצמם בכל אחת מהסיטואציות המתוארות בחקיקה יוכלו להכריע האם היו תומכים בחקיקה זו לטובת הדמוקרטיה, ולא לטובתם האישית ולטובת מפלגתם.

תיקונים לשיטה הפרלמנטרית צריכים להיות הזדמנות ליצור הסכמה רחבה, שכן מערכת פוליטית יציבה הזוכה לאמון הציבור היא אינטרס משותף לכל המפלגות בלי הבדל גודל, ותק ומעמד קואליציוני או אופוזיציוני. חברי הכנסת צריכים לנצל את ההזדמנות כדי להוכיח שבכנסת אכן נותר זיק של היותה רשות מכוננת, וכי הם מבינים את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם. עליהם לא לחוקק בבערות אלא להעמיד עצמם תחת מסך הבערות באשר לשיוכם המפלגתי: עליהם לחוקק חוקים שיתאימו לא רק למצבם כרגע, אלא גם למה שהיו, מה שיהיו ומה שיהיה כשלא יהיו. בכנסת.