הממד הרביעי של המלחמה מערער את יכולת הישראלים לברר את המציאות

סרטוני החטופות, מתקפות הסייבר ושילוב חומרים קשים לצפייה ברשתות בידי גורמים עוינים הם חלק ממארג שנועד לצרוב תודעת טראומה אישית וקבוצתית ולפגוע בתחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל ב"חרבות ברזל". בהעדר היערכות והגנה ממסדיות, ארגוני החברה האזרחית והציבור לוקחים פיקוד גם על המערכה הדיגיטלית.

Photo by Sliman Khader/FLASH90

סרטון החטופות של החמאס שפורסם השבוע מלמד על עומק התחכום של הממד הנוסף של הלחימה – ממד הדיגיטל. טענותיה של אחת החטופות נגד ראש הממשלה אינן מקריות והרטוריקה שבה אולצה להשתמש, מיועדת למטרה בהירה: להמשיך ולהעמיק את קווי השבר שפיצלו את החברה הישראלית עד שמחת תורה. חלק משופרות נתניהו נפלו מיד בפח הזה והודיעו קבל עם ועדה שמי שכתב עבור החטופה את הטקסט היה מחאת קפלן. 

עד תחילת המאה העשרים, המחשבה על מלחמה התמקדה במפגש האלים בין לוחמים בשדות הקרב ובין ספינות מלחמה בים. מלחמה התרחשה רק בין חייל לחייל ובין אונייה לאחרת. הפעלת כלי הטייס הצבאיים במלחמות העולם הראשונה והשנייה, סימנה את המעבר ממלחמה ביבשה למלחמה באוויר. היכולת להפציץ אזרחים בעומק שטח האויב ובערי הבירה שלו הייתה חדשה וחסרת תקדים, הפכה את העורף לחזית וערערה לחלוטין דפוסי חשיבה קיימים על מהותה של המלחמה. לכן גם השמירה על ניקיון השמיים בישראל הפכה לאחד מתפקידיו המרכזיים של חיל האוויר. את מה שהתרחש בשל הכוח האווירי במלחמת העולם השנייה, יצרו בישראל הטילים והירי תלול המסלול החל ממלחמת המפרץ הראשונה והמשך במלחמת לבנון השנייה ובכל מה שהתרחש מאז. אלה גרמו לצורך להתייחס אל העורף הפיסי כאל חזית והובילו לשכלולו של פיקוד העורף כחלק מן המערכה הצבאית, לבניית מרחבים מוגנים דירתיים בבתים חדשים, לחלוקת הארץ לאזורי התרעה וליצירת מערכת עוטפת פיסית למקרי אסון ומלחמה.

עם ההתפתחות של מרחב הסייבר, נוצר ממד לחימה חדש, שמגיע לשיאו במלחמה הנוכחית. כפי שראינו כבר במלחמת רוסיה-אוקראינה, מדובר בסינרגיה בין ממדי המלחמה, כלומר בניסיון להשתמש במרחב הדיגיטלי כדי להשיג באמצעותו הישגים בשדות הלוחמה הקיימים. המאמצים הם רב-שכבתיים ורב-ממדיים ומתבצעים באמצעות מתקפות סייבר ומתקפות על סביבת המידע.

מאז תחילת המלחמה חווה ישראל מתקפות סייבר מגוונות – מניסיונות לתקוף תשתיות מחשוב של בתי חולים ועד תקיפת מערכות חשמל של בתים פרטיים חכמים והדלקה וכיבוי אור באמצע הלילה - וניתן לזהות קשר ישיר בין העלייה בתדירות מתקפות הסייבר והתעצמותן לבין התרחשויות בשדה הקרב הקונבנציונלי. מתקפות הסייבר האלה פוגעות בעורף, והממד הנוסף שהן מוסיפות על פני טילים או הפצצות מהאוויר הוא היעדר "ממ"דים דיגיטליים" או מגננות פיסיות (פינוי אוכלוסייה, מקלטים וחדרים ממוגנים) שאפשר להפעיל כדי להתגונן.

אבל זה רק היבט אחד של ממד הסייבר של המלחמה. ההיבט האחר הוא המלחמה בסביבת המידע. בין אם חלק מתכלית הפעולה של החמאס היה בעיקר יצירת אפקט תודעתי, ובין אם מדובר בדרך שבה מבצעים פעולות טרור בשנת 2023, ברור שנוצר ממד נוסף של מלחמה.

לא מדובר על "פייק ניוז" אלא בקמפיינים מתואמים, מכוונים ומתוזמנים על ידי האויב, מבוססי נרטיבים ותנועות נחיל (הביטוי המקובל בספרות העוסקת בחקר רשתות להתפשטות ויראלית של מידע); שמתפרסים על כל האקוסיסטם של המידע – מהתקשורת הממוסדת, עובר בכל הרשתות החברתיות – כל אחת עם המאפיינים המיוחדים שלה, בקבוצות הווטסאפ והטלגרם ובפלטפורמות הגיימינג כמו רובלוקס. השחקן הכי מתוחכם בתחום הזה, בפער גדול, הוא הרוסים, אבל האיראנים למדו היטב את ספר ההפעלה.

לא מדובר במה שאנחנו מכירים מהעבר כמטפורות של "לוחמה פסיכולוגית" ו"מלחמה על התודעה", שראינו גם ב-9/11, אלא בעוד ממד מתוכנן ומכוון של המלחמה האמיתית. הממד הזה מיועד בראש ובראשונה ליצור תודעת טראומה אישית וקבוצתית ולפגוע בתחושת הביטחון האישי. זה ברור לכל מי שצפתה בסרטוני הזוועה ולא הצליחה לישון אחר כך בלילה או למי שנבהל מההודעות שרצו בווטסאפ על כך שמצלמים לו את הבית במרכז הארץ.

אבל, לממד הזה של המלחמה יש תכלית נוספת, והיא ערעור המסוגלות שלנו לברר את המציאות. הצפת המידע המכוונת יוצרת בקרב אזרחי ישראל (וגם בקרב אזרחי העולם כולו) חוסר ידיעה והבנה מה באמת מתרחש (וראו כמות הפייקים לגבי סיפורי הזוועה); מי אחראי ומי אשם (שנדבר על נתניהו?); מי התוקפן ומי הקורבן (תשאלו בקמפוסים בארצות הברית); וגם - מי מנצח ומי מפסיד. הממד הזה נסמך על תופעות תרבותיות שהפכו לרווחות בעשור וחצי האחרונים ובראשן תופעת הפוסט-אמת, שגרמה לכך שאבחנות בסיסיות כמו אמת מול פייק, עובדות מול דעות ורגשות ואמונות, אמון מול חשד, שמאל מול ימין, פרטי מול ציבורי, פנים מול חוץ – הפכו למעורפלות. אלה קווי השבר שיוצרים את החיכוכים החברתיים בינינו והממד הדיגיטלי של המלחמה מיועד, בפשטות, להרחיב אותם. 

אם בעבר הוספת הממד של הפצצות מן האוויר יצר את הטשטוש בין החזית והעורף, הממד הדיגיטלי של המלחמה, יוצר טשטוש בין ה"כחולים" (כוחותינו) לבין ה"אדומים" (האויב). חלק מן ההישגים של האויב לא נעשים באמצעות החשבונות המזויפים והבוטים שהוא מפעיל, אלא באמצעות כוחות מקומיים שמהדהדים תכנים ונרטיבים של האויב וגורמים להפצתם. לכן, מסובך כל כך להתמודד איתם, ולכן גם חברי הכנסת שלנו מעדיפים לדבר על "ההשפעה הזרה" בלי להבין עד כמה היא ארוגה בתוך הפעילות הדיגיטלית של המשתמשים הישראלים. עמודי פייסבוק וקבוצות ווטסאפ של פעילי ימין מנוהלים על-ידי חשבונות איראניים; סרטונים, תמונות ופוסטרים שמקורם בגופים עוינים משותפים על ידי גולשים בלי לחשוב פעמיים; עיתונאים בערוצי טלוויזיה מהדהדים תיאוריות קונספירציה ממוצא רוסי כאילו היו תחקירי אמת; וסרטון חטופות מבויים היטב מביא במהירות לתגובות רק ביבי/רק לא ביבי שאותן צפה החמאס.

העלמות הגבולות הריבוניים

הממד הדיגיטלי של המלחמה מטשטש גם את קיומם של הגבולות הריבוניים שלנו, משום שמהלכי ההשפעה מתבצעים בכל העולם ולגבי כל מי שנתפס רלוונטי לתקיפה, בלי קשר למקום המגורים או לאזרחות שלו. כאן יש עוד עניין חשוב והוא "מתווכי המלחמה", כלומר חברות המדיה החברתית שמהוות למעשה את המסד שעליו מתנהל הממד הנוסף של המלחמה. הפלטפורמות האלה, שנתפסו בעבר כאמצעי תקשורת מלאי פתיחות וקסם, הפכו עכשיו למה שמאפשר לחמאס להפיץ בתפוצה עולמית את סרטוני הזוועה, לצד מידע כוזב, ולבנות על שיתוף הפעולה מצד גורמים שלישיים (אזרחים, קבוצות אינטרס, גורמים פליליים ומסחריים) כדי להפיץ אותם.

אבל - וזה הנושא שעל השולחן - השימוש במרחב הדיגיטלי להפצת מסרים ותכנים אינו גזירת גורל, אלא נובע ישירות מהיעדר טיפול רגולטורי באחריות המפיצים והפלטפורמות. הרתיעה המובנת – בשם ההגנה על חופש הביטוי – ממעורבות במרחב השיח, יחד עם העובדה שגורמים מקומיים עושים שימושים בכלים זהים למטרות מניפולציה על דעת הקהל ושתיקת הרשתות החברתיות,  יצרה הרתעת יתר ואפשרה את התפתחותו המואצת של מרחב הלוחמה החדש.

והנה עוד מחדל בשרשרת המחדלים שאנחנו עוסקים בהם בלי הרף בשבועות האחרונים:  למרות הניסיון במלחמת רוסיה-אוקראינה, מדינת ישראל לא נערכה למלחמה בממד הדיגיטלי. אין היום אף גנרל שיושב סביב שולחן קבלת ההחלטות שתפקידו לעסוק בממד הדיגיטלי של המלחמה, אם תרצו "אלוף פיקוד העורף הדיגיטלי", ואשר תפקידו לסגור את פערי ההבנה בכל הקשור למשמעויות האסטרטגיות של פעולות מלחמתיות בממד הסייבר; לפתח את תורות הלחימה והמתודולוגיות להבנתה; להתאים כלים ושיטות מעולם המלחמה - מה נחשב כאן "אש" ומה "תמרון"; לשרטט את מפת השחקנים המרכזיים ומרכזי הכובד; להקים מחקר מודיעיני וחדר מלחמה; ליצור מכונת מלחמה אלטרנטיבית ומבצעי תקיפה; וגם, ובעיקר, לתכלל את הפגיעה בעורף בממד הדיגיטלי, תוך עבודה ביחד עם הממשלה, המשטרה, מערך הסייבר, והרשות להגנת הפרטיות. 

מדינת ישראל לא נערכה עם המסגרת החקיקתית המתאימה להטלת אחריות על הרשתות החברתיות ועל כן אנחנו חשופים לתכנים, תגובות ומתקפות איומות וגם להחלטות חד-צדדיות מצדן, שמולן אנחנו עומדים חסרי אונים. החשש של הצבא ורשויות המודיעין ליצור מעקב אחר השיח הפנימי, התלכד עם היעדר הרצון של המנהיגים הפוליטיים שלנו לאסדר את הרשתות כדי שהם עצמם יוכלו להמשיך ולבצע מניפולציות על הציבור. ההתלכדות הזאת יצרה את היכולת של אויבינו לנצל את הרשתות לטובתם.  

מערך הסייבר שלנו, שאמור להגן על המרחב הדיגיטלי מפני מתקפות, נעדר סמכויות מובנות בחקיקה. היעדר המוגנות של תשתיות סייבר ישראליות, כפי שהתריע מבקר המדינה באופן נואש כל שלוש השנים האחרונות, הפך מאיום למציאות. לא נוצרה מסגרת ארגונית מתאימה או היערכות לחירום דיגיטלי,  המחילות רגולציה על מרחב הסייבר, לצד תקנים מחייבים למגזר המסחרי ולפרטי. והתוצאה? חשיפה ללא פחות ממטר טילים דיגיטליים.

כמו בהקשרים אחרים של המלחמה, האחריות מועברת אל כתפי הציבור והחברה האזרחית. ארגוני חברה אזרחית הפכו להיות בודקי העובדות של המדינה ומשמשים את רשויות האכיפה והביטחון וגם את התקשורת והציבור נקרא שוב ושוב לא לשתף ולא להאמין ולהיזהר מ"פייק ניוז". שלא יובן אחרת: חינוך לצריכה ביקורתית של מידע, לאי שיתוף של תכנים פוגעניים וליצירת "מרחב מוגן רגשי ותודעתי" הוא כמובן חשוב מאוד. אבל חשבו מה היה קורה לו המדינה הייתה אומרת לכל אזרח לקחת מלט ולבנים ולבנות לעצמו מרחב מוגן בחצר במקום לחייב את כל חברות הבניה לעשות זאת באמצעות חוק.

פתגם ידוע אומר "הרוצה בשלום יכון למלחמה". פתגם ידוע פחות, המיוחס להיסטוריון המלחמה הבריטי בזיל הנרי לידל הארט אומר "הרוצה בשלום יבין את המלחמה". ההיסטוריה העצובה שלנו רוויה במלחמות פיסיות עקובות מדם, אבל ב"מלחמת ארבעת הממדים הראשונה" – חייבים מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי להשיב מלחמה שערה במרחב החדש שבו מתנהלת המערכה.

המאמר פורסם לראשונה ב"גלובס"