יום זכויות האדם הבין-לאומי
יום זכויות האדם הבין-לאומי חשוב כי הוא מסמן רגע היסטורי שהתרחש לפני 61 שנים. ב-10 בדצמבר 1948, על רקע השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם. יום זה מסמל את המהפכה המחשבתית ולפיה זכויות אדם אינן "עניינה הפרטי" של המדינה, ושניסתה להציב סטנדרט בין-לאומי של זכויות שכל אדם ראוי להן. המהפכה המחשבתית שבישרה ההכרזה האוניברסלית הזאת התבטאה גם בכך שהעמידה, לצד הזכויות לחיים, לחירות, לחופש הביטוי, לדת, למצפון ולתנועה, גם את הזכויות לבריאות, לחינוך, לדיור ולתנאי עבודה צודקים והוגנים. ההכרזה האוניברסלית לא הבחינה בין זכויות "אזרחיות" ובין זכויות "חברתיות", אלא התייחסה לכל הזכויות כשוות.
61 שנה לאחר הרגע ההיסטורי הזה, האיומים על המהפכה שביקשה ההכרזה האוניברסלית להביא רבים. את ניסיונה של ההכרזה להבטיח שוויון וזכויות אדם לכל אדם באשר הוא, תוקפת התחימה של הזכאים לזכויות על פי קריטריונים לאומיים ואתניים באופן שחותר תחת ערך האוניברסליות. כך למשל מהגרי עבודה ופלסטינים תושבי השטחים אינם זכאים לאותן זכויות שמהם נהנים אזרחי המדינה. אך גם בקרב אזרחי המדינה ותושביה רבות ההפליות והפגיעות בזכויות, וכפי שהגדיר זאת דוח האגודה לזכויות האזרח שיצא לאחרונה לכבוד יום זכויות האדם, הזכויות והדמוקרטיה בישראל הם "על תנאי". גם היעדר ההפרדה בין זכויות "אזרחיות" ובין זכויות "חברתיות" הופרה, כאשר בניגוד להבטחה בהכרזת העצמאות של ישראל ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור", זכויות הרווחה מקבלות מקום משני, אם בכלל, במעמדן בישראל.
בין כלל התופעות המטרידות, השנה צריך לתת את הדעת בייחוד לתופעה שאבקש לכנות "להרוג את השליח": יותר ויותר אנו נתקלים בניסיון להסיט את הדיון מהפרות של זכויות אדם על ידי ניסיונות לדה-לגיטימציה של אלו שמצביעים על ההפרות.
דוגמה מובהקת לכך היא דוח גולדסטון. גם אם אפשר לבקר את דוח גולדסטון וגם אם הוא אינו מושלם, ההתקפה המתוזמרת והטוטלית עליו עוד לפני שיבשה הדיו על הנייר בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לגולדסטון האיש - ניסיון שהוביל בין היתר נשיא המדינה - מטרתה הייתה למנוע דיון בפגיעה הקשה שפגעה ישראל באזרחים פלסטינים בזמן הלחימה בעזה. ההתקפה המתוזמרת הזאת מביאה לידי כך שהדיון מוסט לשאלת הדוח, הוועדה והפרסונות, במקום לנושא עצמו. פתאום כל המידע על פגיעה באזרחים - הן כזה שהתקבל עוד טרם הדוח, לרבות מחיילים שהשתתפו בלחימה, והן זה שעולה מהדוח עצמו - נעשה לא רלוונטי, והדיון כולו מתמקד בדוח ובמחבריו. כך למשל רבים שניסו לעשות דה-לגיטימציה לדוח כתבו שאחת מחברות הוועדה חתמה בזמן הלחימה על מכתב שבו נטען שישראל מבצעת לכאורה פשעי מלחמה בעזה. אף כי ייתכן שרצוי שמי שהביעה דעתה על האירועים אכן לא תשתתף בוועדה, איש ממבקרי הדוח לא טרח להזכיר שבאותו מכתב נאמר גם שחמאס מבצע פשעי מלחמה – בנוגע אליו אפילו לא הופיעה המילה "לכאורה" - כאשר הוא יורה רקטות על אזרחי ישראל ומבצע פיגועי התאבדות. עובדה זו הייתה כמובן שומטת את הקרקע מהטענה שחברת הוועדה הייתה מוטה מראש נגד ישראל. כאשר עיתונאי ישראלי בכיר שניסה לעשות דה-לגיטימציה לדוח הסתמך בין היתר על כך שחברת הוועדה חתמה על מכתב שמאשים את ישראל בפשעי מלחמה, כתבתי לו ושאלתי מדוע הוא לא טרח להזכיר את העובדה שבמכתב נאמר שגם חמאס ביצע פשעי מלחמה. טרם קיבלתי ממנו מענה.
דוגמה נוספת היא המתקפה כנגד ארגון Human Rights Watch, ששוב מטרתה להסיט את תשומת הלב מההפרות של זכויות האדם שעליהם הארגון מצביע אל עבר המדווחים. אני מציע לכל אחד ואחת לפתוח מדי יום ביומו את אתר הבית של הארגון, ולגלות שהוא עוסק במדינות רבות, ובכלל זה ארצות הברית עצמה ומדינות ערביות, ובעצם עוסק בשלל נושאים ברחבי העולם. העיסוק בישראל אינו תופס מקום מיוחד בעבודת הארגון, ודוחותיו בנוגע לישראל נעשים באותה שיטה כמו בכל נושא אחר. לאחרונה קיימתי דיון עם חבר ששאל אותי מדוע הארגון אינו עוסק בהפרות זכויות אדם של חמאס. שלחתי לו את הדוח של הארגון שבו נקבע כי ירי הרקטות של חמאס על ישראל הוא פשע מלחמה. החבר המשיך ותהה מדוע הארגון אינו עוסק בזכויות אדם שחמאס מפר בכל הנוגע לאוכלוסייה הפלסטינית. לאחר דקה של חיפוש בגוגל מצאתי ושלחתי לו את הדוח העוסק בדיוק בסוגיות אלו וקובע שחמאס צריך להפסיק הרג ועינויים של פלסטינים. העובדה שאותו חבר כביכול "ידע" שהארגון אינו עוסק בחמאס אלא רק בישראל, אף שקל מאוד לגלות שהארגון הוציא דוחות ביקורתיים מאוד על חמאס, מראה עד כמה ההתקפה על ארגון זה ועל ארגוני זכויות אדם בכלל מצליחה. כאשר לאחרונה צורפתי לוועדה המייעצת לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה של הארגון, כתב אחד מאותם גופים שמטרתם לעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם, שהצירוף של כמה חברים, ובכללם כותב שורות אלו, מעיד על המשך ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון. כדי לבסס טענה מופרכת זו כתב אותו גוף שאני טענתי שישראל הורגת ילדים פלסטינים. חוץ מהעובדה המצערת שישראל אכן עושה זאת, המאמר שקושר כדי לתמוך כביכול בקביעה זו הוא מאמר שבו כתבתי על הריגת ילדי "האחר" כדבר מצער שקורה באזורנו, ודיברתי על טבח של ילדים בשדרות ובעזה. את העובדה שדבריי התייחסו גם להרג של ילדים ישראלים בשדרות, "שכח" משום מה אותו גוף להזכיר. עוד טען הארגון שהח"מ תמך ב"קמפיין" של הפסקת השקעות בישראל. אלא שמאמרי שקושר כדי לתמוך בקביעה זו, עסק באופן נקודתי בהחלטתה של קרן הפנסיה הנורווגית להפסיק להשקיע בחברת אלביט, והסביר שהדבר נבע והתחייב מקביעת בית הדין הבין-לאומי בעניין הגדר, ולפיה אסור לאף מדינה לסייע לבניית החומה שישראל בונה בגדה המערבית, ומהתפקיד של המערכות של אלביט בחומה זו. הסברתי שמועצת האתיקה שעל המלצתה הסתמכה ההחלטה, התבססה על החובות שנקבעו בהחלטת בית הדין הבין-לאומי. בתמימות מסוימת שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לאדם שעומד בראש אותו גוף שעוסק בדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ושכתב את כל הדברים המעוותים האלה, ושאלתי מדוע עוותי עמדותיי. גם לפנייה זו טרם קיבלתי מענה.
אבל לא הייתי צריך להמתין למענה כדי לדעת את התשובה: עמדותיי עוותו כחלק מקמפיין של דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם ולכל מי שפעיל בארגוני זכויות אדם ובעצם לכל מי שעוסק בתחום. כיום הגופים ה"עוקבים" אחר ארגוני זכויות אדם ואחר האקדמיה ומסמנים כל עמדה ביקורתית כעמדה אנטי-ישראלית ומנסים לעשות לה דה-לגיטימציה, לא פעם מתוך עיוותה, הם אחד האיומים הגדולים על ההגנה על זכויות אדם ועל הדמוקרטיה בכלל. המקרתיזם שמאפיין גופים אלו, וכן ההתקפה על ועדת גולדסטון, מטרתם להטיל טרור על מי שעוסק בזכויות אדם ועל מי שמבקר הפרות שלהן. אלא שבלי עיסוק וביקורת מתחום זכויות האדם, וכאשר הדיון יוסט תמיד ל"שליח" במקום להפרות עצמן, הפגיעה בזכויות אדם רק תלך ותחמיר. זו סכנה אמתית שרובצת לפתחנו, ולכן על כל מי שחרד לדמוקרטיה ולזכויות אדם להוקיע את השיטה של "להרוג את השליח".
פרופ' אייל גרוס, מרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, מרצה אורח באוניברסיטת לונדון וחוקר אורח בתכנית לזכויות אדם, אוניברסיטת הארוורד. www.aeyalgross.com
למידע אודות יום זכויות האדם והמצעד: http://noway.org.il