לקראת הבחירות המקדימות (פריימריז) בקדימה

ב-17 בספטמבר ייערכו במפלגת קדימה בחירות מקדימות למנהיג המפלגה. המשמעות של בחירות אלו – לכאורה עניין פנים-מפלגתי – חורגת ממה שנעשה רק בקדימה, ובנסיבות מסוימות הן עשויות לקבוע את זהותו של ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. במילים אחרות – קהל מצביעים של כמה עשרות אלפי חברי מפלגה עשוי להכריע בעבור כל אזרחי המדינה מי יהיה ראש הממשלה.

למרבה הפליאה דבר זה אינו חריג. רבים מראשי הממשלה בישראל התחילו את תקופת כהונתם לאחר הליך בחירה פנימי במפלגתם ולא כפועל יוצא של בחירות כלליות. כך למשל גולדה מאיר (ב-1969, לאחר פטירתו של לוי אשכול), יצחק רבין (ב-1974, לאחר התפטרותה של מאיר) ויצחק שמיר (ב-1983, לאחר פרישתו של מנחם בגין). אלא שכל המנהיגים הללו נבחרו במפלגתם על ידי מוסדות נבחרים כגון מרכז או ועידה. זוהי הפעם הראשונה שבה זהותו של ראש הממשלה עשויה להיקבע בהליך של פריימריז מפלגתיים. מן הראוי אפוא לעמוד על טיבה של שיטת הפריימריז. רשימה זו תדון בשיטות השונות שלפיהן אפשר לבחור מנהיגי מפלגות ותעמוד על היתרונות והחסרונות של שיטת הפריימריז בכללה. לבסוף נסקור את ההתמודדות הנוכחית בקדימה.

כיצד נבחרים מנהיגי מפלגות? 

מאז הבחירות לכנסת השבע עשרה שנערכו במרץ 2006 ערכו כל שלוש המפלגות הגדולות בחירות פנימיות לבחירת מנהיגיהן. אהוד ברק נבחר למנהיג מפלגת העבודה ב-2007 (ראו המאמר 'הבחירות להנהגת מפלגת העבודה'), בנימין נתניהו נבחר מחדש לראשות הליכוד זמן קצר לאחר מכן, וכעת נערכות בחירות להנהגת מפלגת השלטון קדימה. נוסף על כך השנה נערכו גם במרצ בחירות וחיים אורון נבחר למנהיגה. המשותף לכל הבחירות הללו הוא העובדה שבכולן את המנהיגים בחרו חברי המפלגה. בחירת המנהיגים על ידי חברי המפלגה עשויה להיראות היום מובנת מאליה, שיטה אשר תמיד הייתה קיימת בישראל, אלא שדבר זה רחוק מלהיות נכון: למעשה הפעם הראשונה שבה נבחר מנהיג של מפלגה גדולה על ידי כלל חברי המפלגה הייתה ב-1992, כאשר יצחק רבין גבר על שמעון פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר ונבחר למנהיג מפלגת העבודה. קודם לכן מנהיגי המפלגה נבחרו על ידי מוסדות מפלגתיים – מרכז או ועידה.

לשיטות של בחירת ראשי מפלגות יש חשיבות מרובה. המאפיין החשוב ביותר של השיטה הוא הגוף הבוחר (סלקטורט). גופים בוחרים נבדלים זה מזה לפי רמת כוללנותם. יש ארבעה גופים בוחרים שכיחים:

• מנהיג יכול להיבחר על ידי נציגי המפלגה בפרלמנט (חברי הסיעה). זוהי אפשרות סבירה מאוד במשטרים פרלמנטריים, היות שחברי הפרלמנט הם הקהל העיקרי שהמנהיג בא עמו במגע; מולם הוא עובד ואת שיתוף פעולתם הוא צריך. המפלגות העיקריות באוסטרליה, בניו זילנד ובאירלנד עדיין בוחרות את מנהיגיהן בשיטה זו.
• אפשרות נפוצה יותר היא לשתף יותר אנשים בבחירת המנהיג ולהעניק את זכות הבחירה לחברי מוסד נבחר של המפלגה, כגון מרכז, ועידה או קונגרס. בגרמניה שתי המפלגות הגדולות – הסוציאל-דמוקרטים (SPD) והנוצרים-דמוקרטים (CDU) – בוחרות את מנהיגיהן בקונגרס המפלגה הפדרלי, גוף שבו מאות נציגים: כ-500 נציגים במפלגת ה-SPD, ויותר מאלף במפלגת ה-CDU. גם מפלגות אחרות, כגון הסוציאליסטים בספרד והסוציאל-דמוקרטים בשוודיה, בוחרות את מנהיגיהן ברמת ביניים זו של מוסדות מפלגה רחבים.
• בעת האחרונה הרחיבו מפלגות רבות את מעגל הבוחרים והעניקו זכות בחירה לחברי המפלגה. בחירה על ידי חברי המפלגה ידועה גם בכינוי 'פריימריז סגורים' או 'פריימריז מפלגתיים'. הרחבת מעגל הבוחרים היא תופעה שאפשר למצוא במפלגות אחדות בכמה מדינות דמוקרטיות, בין היתר בבריטניה, ביפן, בקנדה, בהולנד, וכאמור, בישראל.
• לבסוף, אפשר להעניק את זכות הבחירה לכלל בעלי זכות הבחירה (אלקטורט), אולם זהו דבר נדיר מאוד בדמוקרטיות פרלמנטריות. למשל, בשנת 2007 נבחר מנהיג המפלגה הדמוקרטית באיטליה, ולטר ולטרוני, בבחירות מסוג זה על ידי יותר משלושה מיליון בוחרים.

אלו הם ארבעת הטיפוסים המובהקים של גופים בוחרים, אולם יש גם מפלגות המשתמשות בשיטה מורכבת יותר כדי לבחור את מנהיגיהן. למשל, מפלגת הלייבור בבריטניה אמנם מאפשרת לכל חבר מפלגה להצביע, אך בשקלול הסופי של הקולות היא מעניקה לקולותיהם של חברי הסיעה משקל רב יותר. שיטה דומה נהוגה במפלגות הגדולות ביפן.

דמוקרטיזציה של השיטות לבחירת מנהיגי מפלגות 

מאז סוף שנות השבעים חל במפלגות הגדולות בישראל תהליך הדרגתי של דמוקרטיזציה. תהליך זה התבטא בין היתר בהרחבת זכות הבחירה של מנהיגי המפלגות לקהלים גדולים יותר. אם בעבר זכות הבחירה ניתנה לכמה מאות או אלפי צירים של מוסדות מפלגה, הרי היום בהליך הבחירה זכאים להשתתף כל חברי המפלגה הרשומים. טבלה 1 מלמדת כי בבחירות הפנימיות משתתפים לכל הפחות כמה עשרות אלפי מצביעים.

טבלה 1: בחירות למנהיגי המפלגות הגדולות בישראל, 1992–2008

הליך הדמוקרטיזציה הזה אינו ייחודי לישראל. בשני העשורים האחרונים מפלגות רבות הרחיבו את זכות הבחירה לכל חברי המפלגה. הדמוקרטיזציה משקפת את הסתגלותן של המפלגות לשינויים הפוליטיים והחברתיים שחלו בעשורים האחרונים: צו השעה דרש לענות על ערכים של שקיפות, פתיחות, היענותיות, תחרותיות והרחבת הדמוקרטיה ההשתתפותית (participatory democracy). רבים לא ראו בעין יפה את העובדה שמספר מועט של חברי פרלמנט או צירי מוסדות מפלגה הם שקובעים מי יהיה המנהיג והמועמד לראשות הממשלה. טענות נשמעו נגד האוליגרכייה המאפיינת את הפעילות המפלגתית ובעד הצורך להעניק לקהלים רחבים יותר השפעה. המפלגות מצדן היו עדוֹת לירידה המתמדת במספר החברים שלהן ותרו אחר אמצעים להפוך את המגמה. הענקת זכויות בחירה נתפסה כדרך אשר יכולה לתת לכך מענה.

טבלה 2 להלן ממחישה את מגמת השינוי. כמעט מחצית מהמפלגות המופיעות בטבלה ערכו בשלושים השנים האחרונות דמוקרטיזציה בשיטה לבחירת המנהיג. בולטת לעין עובדת קיומם של דפוסים מדינתיים – מפלגות מאותה מדינה נוטות להשתמש באותו גוף בוחר. הסיבה לכך היא לא רק תרבות פוליטית או תרבות ארגונית פנים-מפלגתית, אלא הנטייה של מפלגות – כתוצאה מהתחרות הבין-מפלגתית – לחקות זו את זו. במילים אחרות, ברגע שבמפלגה אחת יש תהליך של דמוקרטיזציה פנימית, מופעלים לחצים כבדים על יריבותיה לבצע מהלך דומה, כדי שלא להישאר מאחור ולהצטייר כדמוקרטיות פחות. המצב בישראל ממחיש זאת היטב: פחות משנה לאחר שמפלגת העבודה עברה לבחור את מנהיגה בפריימריז מפלגתיים ערך הליכוד צעד דומה; כאשר נוסדה קדימה היה ברור כי השיטה שבה ייבחרו מנהיגיה העתידיים (אולמרט לא נבחר בפריימריז בשל הנסיבות המיוחדות של יציאת אריאל שרון מהבימה הפוליטית) תהיה פריימריז.

טבלה 2: מי בוחר את המנהיג? 23 מפלגות בתשע דמוקרטיות פרלמנטריות

* חברי המפלגה משתתפים בהליך הבחירה, אך בשקלול הסופי לקולותיהם יש משקל פחוּת בהשוואה לקולותיהם של חברי הסיעה.

הפריימריז ומחיר הדמוקרטיזציה 

בבחירת מנהיג המפלגה על ידי חברי המפלגה (פריימריז) אפשר לראות התאמה לערכים דמוקרטיים – היא מעניקה למשתתפים רבים הזדמנות להשתתף בהליך הבחירה, מקרבת את המפלגות אל תומכיהן, מבטאת באופן ישיר ושקוף את רצון החברים ומעודדת השתתפות פוליטית פעילה יותר. שיטת בחירות זו אף עשויה להועיל למנהיג הנבחר – המנדט והאשראי הציבוריים שלו מועצמים כאשר הוא נבחר על ידי גוף כוללני.בחירת המנהיגים בפריימריז כה השתרשה עד שנדיר מאוד לראות מפלגות שנסוגו חזרה לגוף בוחר מצומצם יותר.

עם זאת, חשוב להכיר בחולשות שיש לשיטת הפריימריז, ויש להזכיר כי הניסיון מלמד שהיא הביאה עמה גם מספר לא מבוטל של תופעות לא רצויות.

• ראשית, הענקת זכות הבחירה לכל חבר מפלגה באופן גורף, בלא הגבלות, כגון זמן חברוּת מינימלי ותשלום דמי חברוּת, עלולה לייצר תופעה של חברוּת מזדמנת (instant membership), דהיינו מספר גדול של אזרחים המצטרפים למפלגה זמן קצר לפני הבחירות המקדימות רק כדי להשתתף בהן. גיוס המוני כזה של חברים – המכונה בז'רגון הפוליטי הישראלי 'מפקד' – מסייע למפלגות בדרכים מסוימות. התשלומים של דמי החבר ממלאים את קופותיהן (הדלות בדרך כלל), ובמקרים שהמִפקד מצליח הוא עשוי להקנות להן תדמית של מפלגה אהודה ומצליחה. מאידך גיסא, אותם מפקדים המוניים גם נושאים עמם תופעות לא רצויות, למשל פעילותם הנמרצת של קבלני קולות, המגייסים לשורות המפלגה בכל מחיר – אפילו אזרחים שזיקתם למפלגה ולדרכה מפוקפקת, רק כדי שיתמכו במועמד מסוים. אזרחים אלו אינם נשארים חברי מפלגה לאחר הפריימריז. תופעה זו עלולה להזיק למפלגה, שכן היא פוגעת בחברים ובפעילים הוותיקים והמסורים. פעילותם של קבלני קולות ועסקנים מרכזיים מעניקה השפעה יתרה למגזרים באוכלוסייה אשר קל יותר לגייסם ולנייד אותם לקלפיות, וכוחם זה גובר על כוחו של ציבור החברים הכללי, שהוא מאורגן פחות. כמעט בכל מפקד חברים שנערך בעשור האחרון במפלגות הישראליות הוטחו האשמות בנוגע לאי-סדרים, קניית חברים ואף זיופים. תופעה שלילית נוספת משתקפת באזרחים אשר חברים בעת ובעונה אחת בכמה מפלגות פוליטיות – 'המתפקדים הכפולים' עלולים לחבל בהליך הבחירה של מפלגה מסוימת. לסיכום, הדמוקרטיזציה אולי הביאה לעלייה בכמות המשתתפים בהליך הבחירה אך
• הרחבת הגוף הבוחר פגמה גם באיכותו של קמפיין הבחירות, ובהשפעתה המועמדים מעמעמים מסרים ולעתים קרובות מתחמקים מהבעת דעות. אמת, זוהי תכונה המאפיינת במידה מסוימת את מרבית הפוליטיקאים, אך דומה כי הבחירות הפנימיות שנערכו בעת האחרונה בישראל שיקפו שיאים חדשים במובן זה. בעבר כאשר התבצע הליך הבחירה באולם שהתרכזו בו חברי המרכז או הוועידה פני הדברים היו שונים: המועמדים נשאו דברים ועד הרגע האחרון ניסו לשכנע את המצביעים לבחור בהם על ידי נאומים חוצבי להבות והצגת עמדות ברורות. היום, כאשר הליך הבחירה ביזורי (מתבצע במספר גדול של קלפיות) קמפיין הבחירות מנומנם למדי ומתווך כמעט לחלוטין דרך אמצעי התקשורת. נדיר מאוד שהמועמדים מופיעים על בימה אחת ומתנצחים ביניהם על עמדות מדיניות ופוליטיות. הם מעדיפים להימנע מכך, ובכך המרוץ נהפך למעין תחרות יופי או 'מרוץ סוסים' שבו האירועים המסעירים ביותר הם הסקרים התכופים המתפרסמים בעיתונים היומיים. בנסיבות כאלה הבוחר אינו יודע מהו האני-מאמין של המועמדים להנהגה, מהי תכנית פעולתם ואילו פתרונות הם מציעים לבעיות שעל סדר היום הלאומי. הרדידות הזאת של מסעות הבחירות אינה רע הכרחי. מפלגות מסוימות, שגם בהן נערכים פריימריז לבחירת המנהיג, מקפידות לארגן מערכות בחירות מובְנות שבהן המתמודדים מציגים את עמדותיהם לפני קהל בוחרים. למשל, במרוץ שנערך במפלגה השמרנית הבריטית נאמו המתמודדים לפני ועידת המפלגה ולאחר מכן לאורך חודש וחצי שקדם להצבעה ניהלו ביניהם סדרה של עימותים מתוקשרים. הדבר הביא לשינוי מהותי בהעדפות הבוחרים ואִפשר לדייוויד קמרון, שבלט לטובה בהצגת מסרים חדים וחדשניים, להגיח מאחור, לצמצם פערים ובסופו של דבר לזכות במרוץ. המועמדים להנהגת המפלגות הגדולות בקנדה נוהגים לערוך מסע בחירות מתמשך שבו הם מתעמתים ומציגים את עמדותיהם בערים מרכזיות ברחבי המדינה. מערכות בחירות מובנות כאלה מאפשרות לבוחר המתלבט לבחון בצורה מושכלת את המועמדים לפי עמדותיהם בנושאים מגוונים.
• המעבר לשיטת הפריימריז גם שינתה מן היסוד את המשאבים הדרושים למתמודדים כדי לנהל מערכת בחירות יעילה. במילים אחרות, בחירת המנהיג בגוף רחב הפכה לעניין יקר מאוד. כל עוד הבחירות להנהגה נערכו בגופים קטנים או בינוניים המועמדים יכלו לבוא במגע אישי עם המצביעים. ואולם כאשר הגוף הבוחר מונה עשרות אלפים המועמדים חייבים לגייס משאבים כספיים רבים. די לחשב מהי עלות השליחה של חומר בחירות לעשרות אלפי חברים כדי להבין את היקף השינוי. עלותן הגבוהה של מערכות הבחירות מגדילה את תלותם של המועמדים בבעלי הון, שכן גיוס תרומות נהפך לחלק משמעותי בהליך הבחירה. אמנם המחוקק הסדיר את דרכי המימון של הבחירות המקדימות, אך תופעות של עברות על חוקי מימון שכיחות מאוד בעידן הפריימריז. בלא הסדרה של מימון הבחירות, בלא הגבלה על ההוצאות המותרות ואכיפה יעילה של החוקים והתקנות, ההתמודדות עלולה להיות מוגבלת רק למועמדים שיכולותיהם הכספיות והארגוניות גבוהות. כך התחרות והנגישות עלולות להיפגע.

המרוץ לראשות קדימה 

כאמור, המרוץ הנוכחי לראשות קדימה נערך אף הוא בשיטת הפריימריז, שיטה הדומה להפליא לשיטותיהן של מפלגות העבודה והליכוד. מבחינת הגוף הבוחר מדובר כמובן בחברי המפלגה. אמנם בתחילה היה ניסיון להגביל את זכות הבחירה רק לאזרחים שהם חברי המפלגה לפחות 25 חודשים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמי שחבר פרק זמן כזה כבר שילם שלוש פעמים את דמי החבר השנתיים שלו, ועקיבות זו מצביעה על מחויבות לדרך המפלגה ומעידה כי החבר אינו סתם מצביע מזדמן. כך אפשר למתן את הדחף למפקדים המוניים ולצמצם את התופעה של מצביעים שאין להם זיקה חזקה למפלגה. ואולם, כמו פעמים רבות בפוליטיקה הישראלית, על אף הכוונה הטובה, בעקבות הקדמת הפריימריז נאלצה המפלגה להגמיש את דרישות הסף. בסופו של דבר זכות הבחירה ניתנה לכל חבר שהתגייס עד סוף יולי, חודש וחצי בלבד לפני יום הבחירות. שינוי זה של הדרישות במפקד היה אולי הכרחי לנוכח הנסיבות (קדימה היא מפלגה צעירה שהוקמה לפני פחות משלוש שנים ואין בה חברים ותיקים רבים) אך אין ספק שהיא הביאה לאותן תופעות מוכרות ממפקדים אחרים: פעילות נמרצת של קבלני קולות, גיוסים של ועדי עובדים, מתפקדים כפולים והענקת יתרון משמעותי למועמדים בעלי ארגון חזק יותר בשטח.

גם מבחינת שיטת ההצבעה מדובר בשיטה שאינה מחדשת דבר: אם המועמד המוביל הִשיג מעל 40% מהקולות הוא המנצח; אם שום מועמד לא עבר את סף ה-40% נערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. יש לציין שרק פעם אחת (מתוך 12 התמודדויות פריימריז במפלגות הגדולות) נערך סיבוב שני: במרוץ שנערך במפלגה העבודה ב-2007, כאשר אהוד ברק גבר על עמי איילון.

נכון לכתיבת שורות אלו מתמודדים במרוץ ארבעה מועמדים, אולם ניסיון העבר מלמד כי לעתים לקראת סיום המרוץ פורשים מועמדים בעלי סיכויים נמוכים לזכות, כפי שמשתקף בסקרים. נכון לעכשיו שני המועמדים המובילים הם שרת החוץ ציפי לבני ושר התחבורה שאול מופז. שני האחרים הם מאיר שטרית ואבי דיכטר.

אבי דיכטר, בן 56, בעל קריירה ארוכה בשירות הביטחון הכללי שבשיאה כיהן כחמש שנים בתפקיד ראש השב"כ. בשלהי 2005, כחצי שנה לאחר פרישתו מהשירות, הכריז על הצטרפותו למפלגת קדימה ועל התמודדותו בבחירות לכנסת. ב-2006 נבחר דיכטר לכנסת השבע עשרה ואולמרט מינה אותו לשר לביטחון פנים.

ציפי לבני, בת 50, היא היום שרת החוץ בממשלת אולמרט. לבני, בת ל'משפחה הלוחמת' (אביה היה חבר אצ"ל וחבר כנסת מטעם הליכוד) נבחרה לכנסת בפעם הראשונה ב-1999 מטעם הליכוד. שנתיים בלבד לאחר מכן הצטרפה לממשלה בתפקיד שרה והפכה למקורבת לראש הממשלה אריאל שרון. בעקבות כך, למרות ניסיונה הפוליטי הקצר, מונתה לבני לשרת המשפטים, ולאחר ששרון הכריז על פרישתו מהליכוד ועל הקמת קדימה הצטרפה למפלגה החדשה. בינואר 2006 מונתה לבני לשרת החוץ, תפקיד שהיא מכהנת בו עד היום. לבני זוכה לתמיכה הרבה ביותר בקרב חברי סיעת קדימה.

שאול מופז, בן 60, בעל קריירה צבאית ממושכת שבשיאה כיהן בראש המטה הכללי של צה"ל. מופז פרש מתפקידו בקיץ 2002, וחודשים מעטים לאחר מכן נכנס למערכת הפוליטית, כשראש הממשלה אריאל שרון הזמין אותו לכהן בתפקיד שר הביטחון. למרות הצטרפותו לליכוד נמנע ממופז להיכנס לכנסת השש עשרה משום שתקופת הצינון הדרושה בין פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל לבין זכותו להיבחר לכנסת טרם חלפה. עם זאת מופז המשיך לכהן בתפקיד שר הביטחון לאורך תקופת כהונתה של כנסת זו (2003–2006). לאחר הקמת קדימה הכריז כי יישאר בליכוד וכי 'בית לא עוזבים' אך בסופו של דבר התחרט והצטרף לקדימה. הוא נבחר לכנסת לאחר הבחירות ב-2006, אך משרד הביטחון הוקצה למפלגת העבודה, ומופז נאלץ להסתפק במשרד התחבורה, ובו הוא מכהן היום.

מאיר שטרית, בן 60, נבחר בפעם הראשונה לכנסת מטעם הליכוד ב-1981 והוא מוותיקי החברים בה. שנים רבות היה ראש עיריית יבנה וכיהן גם בתפקיד גזבר הסוכנות היהודית. ב-1998 התמנה בפעם הראשונה לתפקיד שר, כשראש הממשלה נתניהו מינהו לשר האוצר. לאחר פרישת נתניהו ב-1999 התמודד על ראשות הליכוד מול שרון ואולמרט אך הגיע למקום השלישי. מאז 2001 כיהן שטרית במשרדים אחדים, בהם המשפטים, הפנים והחינוך. היה מהראשונים בליכוד שהכריזו על הצטרפותם למפלגת קדימה בנובמבר 2005.

רשימת מקורות 

קניג, עופר, 2006. 'בחירה והדחה של מנהיגי מפלגות: ישראל במבט השוואתי', בתוך: גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי. תל אביב: המכון לחקר החברה והכלכלה: 37–58.

Punnett, R.M., 1992. Selecting the Party Leader: Britain in Comparative Perspective, London: Harvester-Wheatsheaf.

Rahat, Gideon, and Reuven Y. Hazan, 2006. ‘Political Participation in Party Primaries: Increase in Quantity, Decrease in Quality’, in: Thomas Zittel and Dieter Fuchs (eds.), Participatory Democracy and Political Participation, London: Sage: 57–72.

Yanai, Nathan, 1981. Party Leadership in Israel: Maintenance and Change, Ramat Gan: Turtledove Publishing.

ד"ר עופר קניג כתב את עבודת הדוקטור שלו על 'שיטות בחירת מנהיגי מפלגות ותוצאותיהן הפוליטיות'. הוא מלמד היום באוניברסיטה של בריטיש קולומביה (UBC) בוונקובר, קנדה.