מעקב בחסות הקורונה

בזמן שישנתם, ממשלת ישראל בחרה באחד מאמצעי האכיפה הדרקוניים ביותר שבסל היכולות שלה- הפעלת השירותים החשאיים לצורך מעקב רחב היקף אחר אזרחים במסגרת המאבק בקורונה, וזו כבר חציית קו אדום. הציות הציבורי הנדרש בעת הזו לא אמור לנבוע מהשלטת פחד, אלא להיות מושתת על אמון, על תחושת סולידריות וערבות הדדית

Shutterstock

מאות איש ואישה קיבלו לאחרונה מסר חשוב ומטריד כאחד לנייד שלהם. לפי הצלבה של נתוני המיקום של הטלפון הסלולרי שלהם בשבועיים האחרונים עם נתוני מיקום של חולה קורונה מאומת – מסתבר שהם שהו בקרבת חולה והתבקשו להיכנס מיידית לבידוד, לטובת הגנה על קרוביהם ועל הציבור הרחב. למעשה, מערכת האיכון של השב"כ, המשמשת בשוטף למעקב אחר טרוריסטים ומפגעים הופעלה לראשונה השבוע לצורך מעקב אחר אזרחים.

בזמן שישנתם, ממשלת ישראל בחרה באחד מאמצעי האכיפה הדרקוניים ביותר שבסל היכולות שלה: הפעלת השירותים החשאיים לצורך מעקב רחב היקף אחר אזרחים במסגרת המאבק בקורונה. באישון לילה הועברו תקנות לשעת חירום המקנות לשירות הביטחון הכללי סמכויות נרחבות שלא היו לו לעולם, מטיפול באירועי ביטחון וטרור לטיפול באירוע אזרחי. 

כך עובדת רשת המעקב: לכל חולה קורונה מאומת, נערך איכון של הטלפון ארבעה עשר יום אחורה, ובהמשך מתבצעת בדיקה של כל הטלפונים ששהו לידו עד למרחק של כעשרה מטר, שיקבלו, בתורם, הודעות להיכנס לבידוד. אפשר יהיה לדעת עד כמה החולה המאומת היה בקרבת המוני אדם, במקום סגור או פתוח ואם יתאמצו אפשר יהיה גם לשלב את מספר הטלפון עם שמו של בעל המנוי ולחפש את הגיל שלו או את התיק הרפואי שלו וכך לדעת אם הוא נמצא בסיכון גבוה.

אל תבינו לא נכון, חובה להשתמש באמצעים מתקדמים כדי להיאבק בקורונה ולהציל חיי אדם, אך מדינת ישראל הלכה רחוק מדי. עזבו את זה שהתקנות עברו תוך עקיפה בוטה של הכנסת, והיה צריך להגיע עד בג"ץ שקבע בסוף שאם לא תוקם עד יום שלישי וועדה בכנסת לפקח על המהלך הזה – התקנות יתבטלו. הסיפור האמיתי הוא שהשב"כ הוא גוף חשאי הכפוף ישירות לראש הממשלה, שחוק חופש המידע ועקרונות של שקיפות אינם חלים עליו, והניסיון מלמד שיכולת הפיקוח השיפוטית והפרלמנטרית עליו מועטה, אם בכלל. השב"כ לא צריך לפרסם כלום: לא את ההנחיות שקיבל, לא את הדרך הפעולה שדרכה ישיג את המידע, לא את השאלה איך הוא עושה את ההצלבות וגם לא את העובדה שיצטרך בעתיד למחוק את המידע הזה. אפילו במקרה של טעות במערכת, כמו למשל שאספו נתונים סביב אדם שהסתבר שהיה בסוף בריא, או שהמערכת זיהתה עובדים בבתי חולים כמי שצריכים להיכנס לבידוד רק כי היו קרובים לחולים (אבל ממוגנים...), אין למי לפנות, אין ממי לקבל הסברים, אין מי שיתקן את הטעות.

מתוך ההבנה של הצורך ההכרחי לאסוף נתונים ולפרסם אזהרות, שהוא באמת צורך מציל חיים, חשוב גם לשמור על הזכות של כולנו לפרטיות ולהשתמש רק בכלים מידתיים. לפגוע בזכויות קל, אבל להחזיר את המצב לקדמותו יהיה קשה הרבה יותר. ניתן היה להשתמש באמצעים אחרים, כגון פנייה ישירה לחברות הסלולר והעברת המידע למשרד הבריאות, כפי שנעשה במדינות אחרות.

לשמחתי, לאור פנייתנו, לאור העתירה לבג"ץ ולאור הביקורת הציבורית, הוכנסו לא מעט מגבלות לתקנות, בהן הגבלת השימוש רק לטיפול בקורונה, איסור שימוש במידע לשום חקירה אחרת או העברתו לרשות אחרת, וחובה למחוק את המידע בתום המגיפה. אבל, וזה אבל גדול, בתקנות עצמן לא נקבעו הנהלים – איך יאספו הנתונים, כיצד יישמרו ויאובטחו וחשוב לא פחות איך יימחקו. השב"כ יקבע זאת לעצמו בסודיות מוחלטת, ובטח שלא תחת אור השמש, שהוא כידוע המחטא הטוב ביותר.

אומרים שלמי שחוסה תחת הזכות לפרטיות - יש מה להסתיר. אז הנה אומר זאת אחרת: מי שפועל בחוסר שקיפות - הוא זה שיש לו מה להסתיר. חייבים לזכור שמה שנמצא כאן על כפות המאזניים הוא הציות הציבורי להוראות הממשלה. ציות זה מושתת על אמון, על תחושת סולידריות וערבות הדדית ולא יכול להיות מושתת על פחד. הוא מושתת על הבנה שהמערכת עושה הכול עבורנו, והסתרה וחוסר שקיפות ייצרו בדיוק את האפקט ההפוך על החברה הישראלית. עוד לא מאוחר לשנות.

פורסם לראשונה באייס.