שביעות הרצון ממצבה של ישראל

תארו לעצמכם שהיה אפשר לחזור בזמן ולשאול, במועדים שונים, מה אזרחי ישראל חושבים על מצבה של המדינה – מה היינו מגלים? מה היו הדעות שרווחו בציבור בשנות התשעים, בשנות השמונים ובשנות השבעים על מצבה הכללי של ישראל? האם על פי ההערכות הוא משתפר עם השנים, או אולי בנסיגה?

מבוא

תארו לעצמכם שהיה אפשר לחזור בזמן ולשאול, במועדים שונים, מה אזרחי ישראל חושבים על מצבה של המדינה- מה היינו מגלים? מה היו הדעות שרווחו בציבור בשנות התשעים, בשנות השמונים ובשנות השבעים על מצבה הכללי של ישראל? האם על פי ההערכות הוא משתפר עם השנים, או אולי בנסיגה?

אחד המקורות הנפוצים להערכת הקשר שבין האזרח לשלטון הוא השימוש במשאלי דעת קהל, ובשלהי שנות השישים הם צברו תנופה משמעותית בישראל. מרכז גוטמן היה החלוץ בתחום והוביל במשך יותר מעשרים שנים בשיתוף המכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים את אחד הפרויקטים המרתקים בדעת הקהל המוכר בשם 'הסקר השוטף'. מדובר בפרויקט ששם לו למטרה לאסוף נתונים לאורך זמן על מצב הרוח בציבור ועל יחסו של הציבור לנושאים מגוונים. סקר זה החל ב-1969, נערך שלוש פעמים בשנה והוא נמשך עד 1994.

בספטמבר 1973, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ערך מכון גוטמן את הסקר השוטף וכלל את אחת השאלות החוזרות ונשנות מאז בסקרים: 'מהו לדעתך מצבה של ישראל באופן כללי?'. אמנם שאלה זו טומנת בחובה שאלות רחבות ומגוונות בנוגע למצבה של ישראל מן הבחינה המדינית, הביטחונית, הכלכלית והחברתית, ואולם התשובות לה מלמדות אולי יותר מכול על הניידות הרבה בדעת הקהל של הציבור בישראל. שאלות רבות מייצרות תשובות השומרות על קונסיסטנטיות ארוכת שנים, אחרות מצביעות בתשובותיהן על מגמות של שיפור או הרעה לאורך השנים. בסוג שאלות זה בולטת בעת האחרונה הירידה העקיבה באמון שהציבור רוחש למוסדות בישראל, ובעיקר למוסדות הנבחרים (אריאן, אטמור והדר, 2007). אך בכל הנוגע להערכת מצבה של ישראל אפשר לזהות עליות ומורדות, התקדמויות ונסיגות, ונדמה כי ההסבר העיקרי להן נמצא במוקד אחד: מצב הרוח הלאומי בימים שבהם נערך הסקר. אם כך, מה אפשר ללמוד מנתונים כה רבים ומשאלה זו החוזרת ונשנית לאורך השנים ובסקרים כה רבים?

התשובה לשאלה זו נעוצה בתולדות ימיה של ישראל, והן יוצגו כאן בקיצור נמרץ מאז שנות השבעים ובהתייחס לאירועים המרכזיים שהתרחשו בתקופות המסוימות שנשאלה בהן השאלה על שביעות הרצון ממצבה של ישראל.

על שאלת שביעות הרצון ממצבה של המדינה בסקרים הראשונים

אירועים אחדים מבליטים את התחושה הכללית בשנות השבעים המוקדמות בעניין מצבה הכללי של המדינה, ואותות להם אפשר למצוא בסקר הבחירות משנת 1973. הפעם הראשונה הממחישה את תחושת האיפוריה המדומה שישראל הייתה שרויה בה מאז מלחמת ששת הימים הייתה בסקר שנערך במאי 1973, חמישה חודשים לפני המלחמה ובמהלך מסע הבחירות לכנסת השמינית (הבחירות היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר אך בעקבות פרוץ הקרבות הן נדחו ל-31 בדצמבר 1973). בתרשים 1 להלן אפשר להבחין היטב בזחיחות הכללית שרווחה אז בציבור: 61% מהנשאלים ציינו כי מצבה הכללי של ישראל השתפר בארבע השנים האחרונות, ו-23% ציינו כי מצבה נותר כשהיה. רק 12% ציינו כי מצבה של ישראל גרוע בהשוואה לשנים הקודמות. תוצאות אלו התקבלו שבועות מספר לאחר מבצע מורכב שלימים נודע בשם 'אביב נעורים' ובמהלכו תקפו כוחות מיוחדים של צה"ל כמה יעדים של אש"ף בביירות ובהם בכירים בארגון.

בסקר השוטף של מכון גוטמן שנערך בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1973, שבועות ספורים לפני פרוץ הקרבות, אפשר להבחין בנתונים דומים. 64% מהנשאלים ציינו אז כי מצבה הכללי של ישראל טוב או טוב מאוד. מדובר בשיעור הגבוה ביותר שנרשם בסקר השוטף. באותם ימים רק 7% מהנשאלים ציינו כי מצבה של ישראל לא טוב או בכלל לא טוב - פער של 57 נקודות האחוז. ראוי לציין כי הרגשה כללית זו קשורה בעיקר למצב הביטחוני של ישראל באותם ימים. ב-13 בספטמבר 1973 הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסים סוריים מדגם MIG-21 בקרבות אוויריים, ואילו לכוחות הישראליים הופל מטוס אחד וטייסו חולץ בשלום, והאירוע תרם לרוממות הרוח הלאומית באותם ימים.

מלחמת יום הכיפורים (6-24 באוקטובר 1973) הביאה לירידה דרמטית בהערכה החיובית בעניין מצבה של ישראל, והערכה חיובית זו מעולם לא חזרה לקדמותה (למעט בעת ביקור סאדאת בישראל). הערכת מצבה של המדינה נתונה מאז לשינויים רבים בהתאם לאירועים ולהתפתחויות בזירה הביטחונית, המדינית הכלכלית והחברתית. באמצע נובמבר 1973, שבועיים לאחר תום המלחמה, בימים שממשלת ישראל החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים והימים הראשונים של המלחמה נרשמה בסקר השוטף ירידה ניכרת (ראו להלן בתרשים 1): 24% העריכו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד. 23% ציינו כי מצבה של ישראל לא טוב או בכלל לא טוב (52% ציינו כי מצבה לא כל כך טוב). אז נעלם הפער שאפיין את חלוקת התשובות בסקרים הקודמים.

לחצו כאן לצפייה בתרשים 1 - שביעות רצון ממצבה של ישראל בסקר השוטף 1973-1979

בסקר השוטף שנערך במהלך חודש פברואר 1974, שלושה חודשים בלבד לאחר מכן, היה אפשר לזהות ירידה נוספת: 16% מהציבור ציינו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, ואילו 33% טענו כי מצבה לא טוב או כלל לא טוב. המעניין בסקר זה ובנקודת זמן זו הוא הפער החדש שנפער בין שתי התשובות (17 נקודות האחוז). באותם ימים גברו הקולות בתנועות המחאה, בראשותו של מוטי אשכנזי, שתבעו מראש הממשלה גולדה מאיר ומשר הביטחון משה דיין להתפטר מתפקידיהם בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים, וקולות אלו נוספו על דיוניה של ועדת אגרנט. בתחילת ספטמבר 1975 על רקע חתימת הסכם הביניים עם מצרים (בתיווכו של הנרי קיסינג'ר) אמנם נרשם שיפור, ו-20% מהנשאלים ציינו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד. גם הפער בין התשובות החיוביות לשליליות הצטמצם ל-5 נקודות האחוז.

העלייה הניכרת מאז מלחמת יום הכיפורים נרשמה בסקר השוטף שנערך בינואר 1977, חודש וחצי לאחר ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת - סאדאת נחת בישראל ב-19 בנובמבר 1977 בישראל, וביקורו זה סלל את הדרך לתהליך השלום בין ישראל למצרים ששיאו בחתימה על הסכם השלום בקמפ דייוויד (Stone, 1982). 49% מהציבור ציינו אז כי מצבה של ישראל טוב מאוד או טוב, ורק 9% ציינו כי מצבה של ישראל לא טוב או בכלל לא טוב (פער של 40 נקודות האחוז בין התשובות). אולם במהרה חזרה ההערכה לממדיה הקודמים: ביוני 1978, בזמן שכוחות צה"ל היו במהלך נסיגה מדרום לבנון ב'מבצע ליטני' (מרץ-יוני 1978), 23% ציינו בסקר השוטף כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, ואילו 33% ציינו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב.

תחילת חודש אפריל 1979בישרה אופטימיות רבה: הסכם השלום עם מצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. 39% מהציבור ציינו אז כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, ו-17% ציינו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב - שיפור ניכר בדעת הקהל בהשוואה לסקרים השוטפים הקודמים. נוסף להסכם השלום, ב-31 במרץ ניצחה ישראל בתחרות האירוויזיון שנערכה בבנייני האומה בירושלים, וגלי עטרי, להקת חלב ודבש והשיר 'הללויה' השרו יחד שלווה מסוימת, אך לא לזמן ממושך.

שביעות רצון ממצבה של ישראל בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים

בחודשים האחרונים של 1979 ועד לינואר 1981 חלה ירידה בהערכה של מצבה הכללי של ישראל והיא התייצבה על רמה נמוכה מאוד - פחות מ-15% העריכו בחיוב את המצב (לוי, 1992: 41). ירידה זו קשורה במידה רבה ללחץ הכלכלי על המשק ולאינפלציה הגואה, ששיאה היה 131% בשנת 1980. מינואר 1981 ועד נובמבר 1982 חל שיפור בהערכת מצבה הכללי של ישראל, ומבצע 'שלום הגליל', שהחל ב-4 ביוני 1982 בפלישת ישראל ללבנון, תרם לכך. הסקר השוטף שנערך ביולי 1982, בעת שכוחות צה"ל היו פרוסים בלבנון ונוצרים על ביירות, מבטא את התמיכה הציבורית הרחבה במלחמה ואת האמונה שאכן היא תביא אם לא לחיסול האויב הפלסטיני לפחות להרחקתו המוחלטת מגבול ישראל. 40% סברו אז כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, בעוד 21% היו סבורים כי מצבה של ישראל אינו טוב או אינו טוב כלל.

מגמה זו נבלמה עם אירועי סברה ושתילה (16 בספטמבר 1982) - כחודש לאחר מכן הוקמה ועדת החקירה הממלכתית, ועדת כהן, לחקר האירועים (ב-1 בנובמבר), וכעשרה ימים אחר כך אירע אסון צור הראשון, ובו נהרגו 75 חיילי צה"ל (11 בנובמבר). כחודש לאחר האסון, בסקר השוטף שנערך בדצמבר 1982 ניכרת ירידה משמעותית בשביעות הרצון ממצבה של ישראל: 17% סברו אז כי מצבה הכללי של ישראל טוב או טוב מאוד, בעוד 40% סברו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב (פער של 23 נקודות האחוז).

בסוף אוגוסט 1983 הודיע ראש הממשלה מנחם בגין 'איני יכול יותר להמשיך' (כותרת ידיעות אחרונות, 31.8.1983) והתפטר מתפקידו. בסקר השוטף שנערך בנובמבר 1983 הצטמקה שביעות הרצון ממצבה הכללי של ישראל עוד יותר: 11% האמינו אז כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד בעוד 50% סברו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב (פער של 39 נקודות האחוז). ציוני זמן אלו היו סמוכים לאסון צור השני (4 בנובמבר 1983), אז נהרגו שישים חיילי צה"ל וכשלושים נפצעו, והסקר מלמד על התחושה הכללית בציבור הישראלי באותה תקופה.

לחצו כאן לתרשים מס' 2- שביעות רצון ממצבה של ישראל בסקר השוטף

שביעות הרצון ממצבה של ישראל נותרה נמוכה בשנים לאחר מכן - שיעור נמוך מ-15%. תרמו לכך המשבר הכלכלי שישראל הייתה שרויה בו באותן שנים והמלחמה המתמשכת בלבנון. אולם בסקר השוטף שנערך ביוני 1986 נרשמה עלייה ניכרת בהערכת מצבה הכללי של ישראל: 30% ציינו כי מצבה הכללי של ישראל טוב או טוב מאוד, ו-28% ציינו כי מצבה הכללי לא טוב או בכלל לא טוב. לתחושה כללית זו תרמו היציאה ההדרגתית מדרום לבנון, ההיערכות ברצועת הביטחון (שהושלמה ביוני 1985) וביצוע התכנית הכלכלית לייצוב המשק החל ביולי 1985.

ואולם מאמצע 1986 נמצאה ההערכה הכללית למצבה של ישראל שוב בירידה, עד לשפל ב-1989. שנת 1987 זכורה בעיקר על רקע פרוץ האינתיפאדה הראשונה ביהודה, שומרון וחבל עזה ב-8 בדצמבר. בסקר השוטף שנערך בפברואר 1988 ירד שיעורם של המאמינים כי מצבה של ישראל טוב מאוד או טוב ל-20%, בעוד 39% ציינו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב. למרות התבטאותו של שר הביטחון, יצחק רבין, בימים הראשונים לפרוץ המהומות בשטחים 'נשליט פה סדר - אפילו אם זה יכאיב' (כותרת ידיעות אחרונות, 22.12.1987), ניכרת בחודשים שלאחר מכן ירידה הדרגתית בשביעות הרצון ממצבה של ישראל. בסקר השוטף שנערך במאי 1989, רק 9% ציינו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, בעוד 47% מהנשאלים העריכו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב (פער של 38 נקודות האחוז). בסקר השוטף של אפריל 1990 ניכרת מחאה בעניין מצבה הכללי של ישראל: מחאה זו פרצה בעקבות 'התרגיל המסריח', כפי שכינה רבין את הפלת ממשלת האחדות ב-15 במרץ 1990, והיא באה לידי ביטוי בהפגנה בכיכר מלכי ישראל למען שינוי שיטת המשטר וססמתה 'מושחתים נמאסתם'. 10% מהנשאלים ציינו אז כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, לעומת 52% שגרסו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב (פער של 42 נקודות האחוז).

שנת 1991 זכורה בעיקר בשל 'מלחמת המפרץ' ונחיתת הסקדים בישראל. המלחמה הגיעה לסיומה ב-28 בפברואר, וחודשים אחדים לאחר מכן, בסקר השוטף שנערך במאי 1991, ציינו 19% כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, בעוד 39% ציינו כי מצבה אינו טוב או אינו טוב בכלל (פער של 20 נקודות האחוז). למלחמה הייתה השפעה ניכרת על הסכסוך הישראלי-ערבי, ובעקבותיה נערכו שיחות השלום ב'ועידת מדריד' (נובמבר 1991) ולאחר מכן החל 'תהליך אוסלו', שבשיאו הסכם עקרונות בין ישראל לאש"ף ולחיצת היד ההיסטורית בין רבין לבין יאסר ערפאת (13 בספטמבר 1993). בסקר השוטף האחרון של מכון גוטמן, מנובמבר 1994, ניכר איזון מסוים בתחושת הציבור בעניין מצבה של ישראל: 31% מהנשאלים ציינו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, ו-29% ציינו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב.

שביעות רצון ממצבה של ישראל בשנים האחרונות

 הסקר השוטף של מכון גוטמן אמנם הגיע לסיומו ב-1994, אולם שאלת שביעות הרצון ממצבה של ישראל נשאלה מאז בסקרי דעת קהל אחרים לאורך השנים. הבולטים שבהם הם 'סקר הביטחון הלאומי' של מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שנערך בשנים 1995-2005 (אריאן, 1999; אריאן, 2003) וסקר 'מדד הדמוקרטיה הישראלית' שנערך מדי שנה בשנה מאז 2003 מטעם מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה (אריאן, נחמיאס, נבות ושני, 2003).

מעניין לראות בתרשים 3 להלן כי בעשר השנים האחרונות, שנת 1997 הייתה השנה שבה הציבור בישראל היה אופטימי ביותר בעניין מצבה של ישראל: 32% מהנשאלים ציינו אז כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד, לעומת 23% שטענו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב. גם בשלוש השנים שלאחר מכן מתבטאת מגמה כללית של שלהי שנות התשעים בעניין שביעות הרצון ממצבה של ישראל. השנה הבולטת ביותר לרעה היא 2002, אז 80% מהנשאלים ציינו כי מצבה של ישראל לא טוב או לא טוב בכלל. באותה שנה רק 4% מהנשאלים האמינו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד. בשנה זו הייתה ישראל בעיצומו של גל פיגועים שהחל באינתיפאדה השנייה (אינתיפאדת אלאקצה בפי הפלסטינים, שהחלה באירועי ספטמבר 2000). כפי שתרשים 3 מלמד, גם בשנים שלאחר מכן פחות מ-15% מהציבור היו סבורים כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד ואילו יותר ממחצית מהנשאלים ציינו כי מצבה לא טוב או בכלל לא טוב.

בפברואר 2006, חודש לפני מערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ניכר שיפור בהערכת מצבה של ישראל: 27% ציינו כי מצבה טוב או טוב מאוד, לעומת 18% ב-2005. אולם למלחמת לבנון השנייה (12 ביולי-14 באוגוסט 2006) הייתה השפעה שלילית על תחושת הציבור בנוגע למצבה של ישראל. 50% מן הנשאלים בסקר מדד הדמוקרטיה סברו בפברואר 2007 כי מצבה של ישראל לא טוב או בכלל לא טוב, לעומת 32% שסברו כך בסקר מדד הדמוקרטיה 2006. מנגד, רק 15% מהציבור ציינו כי מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד (אריאן, אטמור והדר, 2007).

לחצו כאן לתרשים מס' 3- שביעות רצון ממצבה של ישראל, סקרי ביטחון לאומי ומדד הדמוקרטיה,2007-1997

את מה שאפשר ללמוד מנתונים רבים אלו קשה לאמוד או לכמת במספרים. ייתכן שאין הם יותר מ'מדחום' המלמד על מצב רוחם של האזרחים, ביום מסוים או בחודש ספציפי בהתאם ללוח הזמנים העמוס של המדינה. אך מעבר לנתונים עצמם, ובנימה המחפשת אחר אופטימיות (זהירה), מן הראוי להדגיש שוב כי מה שבולט בנתונים אלו הוא דווקא התנודתיות הרציפה לאורך השנים: לעתים מדובר במורדות, ולעתים ניכרות עליות בשביעות הרצון ממצבה של המדינה. די לומר שמדובר במצבי רוח משתנים התלויים באבני הדרך החשובות בהיסטוריה של מדינת ישראל.

מקורות

אריאן, אשר, 1999. ביטחון בצל איום: דעת קהל בישראל בנושא מלחמה ושלום. תל אביב: פפירוס, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

אריאן, אשר, אוגוסט 2001. 'דעת קהל בנושאי ביטחון: השפעתה של האינתיפאדה 2000-2001', עדכן אסטרטגי 4(2), מרכז יפה ללימודים אסטרטגיים:

http://www.inss.org.il/upload/(FILE)1193827806.pdf

אריאן, אשר, דוד נחמיאס, דורון נבות, ודניאל שני, 2003. הדמוקרטיה בישראל: דוח מעקב 2003 פרויקט מדד הדמוקרטיה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אריאן, אשר, ניר אטמור, ויעל הדר, 2007. מדד הדמוקרטיה הישראלית, לכידות בחברה שסועה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

'הסקר השוטף של מכון גוטמן', המכון הישראלי לדמוקרטיה:

http://www.idi.org.il/GuttmanCenter/Pages/guttman_main.aspx

לוי, שלומית, 1992. אינדיקטורים לבעיות חברתיות בישראל לשנים 1979-1991, ירושלים: מכון גוטמן למחקר חברתי שמושי.

צימוקי, אירה, אורלי אזולאי, אריה אבנרי, וגד ליאור, 'איני יכול יותר להמשיך', ידיעות אחרונות, 31.8.1983.

שדה, דני, יצחק רביחיא, ואלי תבור, 'נשליט פה סדר - אפילו אם זה יכאיב', ידיעות אחרונות, 22.12.198.

Stone, Russell A., 1982. Social Change in Israel: Attitudes and Events, 1967-79, New York: Praeger.