הכוכבים שאינם נולדים

יותר משמקפידים אזרחי המדינה הערבים להציג את תעודת הזהות הכחולה, מקפיד העולם הערבי להזכיר להם אותה.

זכייתו של מוחמד עסאף בתחרות "עַרַבּ איידול" בסוף חודש יוני הוציאה את ההמונים לחגיגות ברחובות ערי הרשות הפלסטינית. עסאף, תושב ח'אן יונס, הפך לסמל כלל-פלסטיני הרבה לפני זכייתו, כשבחר לשיר בתחרות שירים עממיים פלסטיניים והופיע כשכָּפִייה פלסטינית מונחת על כתפיו. תמונתו, בעודו עטור בכָּפִייה, התנוססה עד מהרה על כרזות שהופצו בכל רחבי הרשות בקריאה להצביע לו. אפילו חברת הטלפונים הסלולריים הפלסטינית, "גַ'וַאל", התגייסה למאמץ הלאומי בהורידה את עלות משלוח מסרוני התמיכה במתמודד המקומי, ובהבטיחה פרסים  למְמַסרֵרִים שיעלו בגורל. כיאה לסמל לאומי, מיד עם שובו לרשות הפלסטינית הוא נפגש עם יו"ר הרשות אבו מאזן, הניח זר על קברו של יאסר ערפאת ברמאללה והחל להתארגן למסע הופעות ברחבי האזור. אין מה לומר – סמל לאומי נולד!

שיגעון מוחמד עסאף אחז גם בחברה הערבית בישראל, שהתגייסה בשמחה לתמוך במתמודד הפלסטיני: תמונותיו של עסאף הופיעו בערים הערביות בישראל; אתרי החדשות המקוונים לא הפסיקו לדווח על התחרות; חלקם אף שידרו את שלבי הגמר בשידור חי באינטרנט; ואירוע השיא - שלב הגמר של התחרות  – הועבר בשידור חי בכיכר המעיין במרכז העיר נצרת בנוכחות פוליטיקאים ואישי ציבור. עם היוודע דבר הניצחון בלט האושר הצרוף שקרן מפניו של ראש העירייה, ראמז ג'ראיסי, ובהתרגשות רבה הוא הודה לזמר הצעיר שאיחד את העם הפלסטיני, כדבריו, והזמין אותו להופיע בעיר. ציניקנים יגידו כי לא רק הזהות הלאומית עמדה לנגד עיניו של ג'ראיסי, אלא גם הבחירות המוניציפליות הממשמשות ובאות.

ברם, אין להמעיט מערך העובדה שעסאף הפך לסמל גם בישראל. די היה להטות אוזן למחיאות הכפיים בכיכר המעיין כששלח הזוכה הטרי את ברכתו לערביי 48' מעל במת "עַרַבּ איידול"; הנה, אפילו ברגעי השיא של הערב "הסמל הלאומי" זוכר אותם. עבור ציבור שחש מנוכר מצד הממסד הישראלי ומנגנוניו היה זה הישג. אך החגיגות ושמחת הניצחון בתכנית הראליטי הסתירו מציאות אחרת שחווה החברה הערבית בישראל, ואין מרבים לדבר עליה: לא רק המדינה נוטה להדיר אותה מהזרם המרכזי ולהתנכר אליה, אלא גם תכניות הראליטי הכלל-ערביות, הנפוצות ברחבי תחנות הלוויין הערביות, אינן מאפשרות לאזרחים ערבים מישראל לקחת בהן חלק. מציאות זו היא חלק מתופעה נרחבת יותר: השווקים הערביים אינם פותחים שעריהם לאמנים הערבים מישראל בשל אזרחותם ומחרימים אותם.

יש הטוענים כי כל הדיבורים על החרמה מכוונת הם דברים בעלמא חסרי בסיס; אמנים מוכשרים יצליחו לשווק את מרכולתם התרבותית גם מחוץ לגבולות מדינת ישראל. ואכן בלטו בשנים האחרונות שני סיפורי הצלחה: הסופר עלאא' חליחל, שאף זכה בפרס יוקרתי כלל-ערבי בלבנון  (ונדרש לאישור בג"ץ לצאת לשם כדי לקבלו); והזמרת ויוויאן בשארה שהשתתפה בתכנית הראליטי "star maker" של ערוץ הטלוויזיה הלווייני, המתמחה במוסיקה, "מזיכא" (مزيكا).

בלי להמעיט ביכולותיהם האמנותיות של השניים ובכישרונם (ובהזדמנות זו שלוחה המלצה חמה לקרוא את קובץ הסיפורים הקצרים של חליחל, "יחסיי הסודיים עם קרלה ברוני", שתורגם לעברית לפני כשנה) השניים הם היוצא מהכלל המצביע על הכלל: חליחל, המקורב לחוגי בל"ד נהנה מתדמית פאן-ערבית, צעירה ומרדנית; בשארה, שנולדה בתרשיחא ומתגוררת בחיפה מקפידה להציג עצמה כפלסטינית באתר הבית שלה או בערך המוקדש לה בוויקיפדיה, ובו מופיע הדגל הפלסטיני לסימון ארץ לידתה. כמו כן, תכנית הראליטי שבה היא השתתפה לא נחשבת לאחת המשמעותיות או הנצפות ביותר בתחום. מולם נמצאים אמנים רבים אחרים שאינם מצליחים להגיע לשווקים הערביים או לתכניות ראליטי, גם אם ברשותם אזרחות נוספת זולת אזרחותם הישראלית. דחיקתם מתכניות אלה משפילה במיוחד, הואיל והן מתיימרות לתת במה לכל העולם הערבי. אך גם על במה זו אין להם מקום בשל תעודת הזהות הישראלית. לפיכך אפשר לומר כי יותר משמקפידים אזרחי המדינה הערבים להציג את תעודת הזהות הכחולה, מקפיד העולם הערבי להזכיר להם אותה.