מה אפשר ללמוד מהדלפת המידע הגדולה בהיסטוריה ומה אי-אפשר ללמוד ממנה

| מאת:

פרשת ויקיליקס הבהירה לנו שהטכנולוגיה מצמצמת במידה ניכרת את השליטה השלטונית במידע. עם זאת הפרשה מוכיחה הן את הצורך בעיתונאות ממוסדת, רצינית, מסורה ומקצועית, והן את חשיבות התפיסה שכוח פרטי עלול לאיים על מרחב השיח הציבורי לא פחות מהשלטון.

את ארגון ויקיליקס (WikiLeaks) ייסד בשנת 2006 ג'וליאן אסאנג', אזרח אוסטרלי, במטרה לאפשר לאזרחי מדינות טוטליטריות (כגון סין) לשלוח באופן אנונימי הדלפות הנוגעות למתרחש במשטרים אלה, ואולם בפועל רוב המידע שהועלה עד היום באתר הוא תוצאת הדלפות של אזרחי מדינות העולם המערבי. המידע עוסק בנושאים מגוונים: החל בזיהום חופי חוף השנהב, עבור בתכתובות דוא"ל פרטיות של המועמדת שרה פיילין בזמן מערכת הבחירות בארצות הברית ובכללי התפעול של הכלא המפורסם במפרץ גוואנטנמו, וכלה במסמכים המערבים בנקים בפעילות של הלבנת כספים.

בשנת 2010 פרסם האתר שלוש פעימות מרכזיות של מידע: באפריל 2010 הוצג באתר סרטון המראה מסוק אמריקני יורה בחפים מפשע בעיראק, ביולי 2010 התפרסמו מסמכים רבים הנוגעים למלחמה באפגניסטאן ובעיראק, שעיקרם הרג שיטתי של חפים מפשע וניהול כושל של מדיניות הלחימה, ובנובמבר 2010 התפרסמו מברקים רבים הנוגעים ליחסי החוץ של ארצות הברית. הפעימה השלישית עוררה תשומת לב רבה בעולם המערבי, אולי בשל הכמות האדירה של המסמכים שהודלפו, ואולי בשל תוכן המסמכים. דומה שלדעת על הניהול הבעייתי של מלחמות עיראק ואפגניסטאן מעניין פחות מלהציץ אל מנהיגי העולם בטיפשותם ובדו- פרצופיותם.

שם הארגון (והאתר) "ויקיליקס" מורכב מהצירוף "Wiki" ו"Leaks" (הדלפות). הקידומת  wiki, המוכרת מהאתרים ויקיפדיה וויקימדיה, משמעה "מהר" בשפת האי הוואי, ובהיבט הטכנולוגי היא מתארת אתרים שיתופיים שבהם גולשים רבים יכולים להוסיף, לערוך, לשנות ולתקן את התוכן בכפוף לכללים שנקבעו מראש. במובן זה אתר ויקיליקס איננו אתר וויקי, משום שברגע שמידע נמצא על האתר, הגולשים אינם יכולים לשנות בו דבר, אלא עורכי האתר בלבד.

אף שהאתר והארגון העומד מאחריו הגיעו אל תודעת הציבור באופן נרחב מאוד בשבועות האחרונים, אין זו הפעם הראשונה שהם זוכים לתשומת לב. בהיבט החיובי זכה הארגון במגוון פרסים בתחום החדשנות בתקשורת, בין היתר בפרסים שהעניקו לו העיתון אקונומיסט בשנת 2008, ארגון אמנסטי הבין-לאומי בשנת 2009, והעיתון ניו יורק דיילי ניוז (New York Daily News) בשנת 2010. זה האחרון תיאר את האתר כבעל פוטנציאל "לשנות לגמרי את החדשות".

מנגד, כבר בשנת 2008 הגיעה לדיון משפטי בארצות הברית שאלת סגירת האתר לבקשתו של בנק שוויצרי שהאתר חשף מסמכים הנוגעים לפעילותו ולהלבנת הכספים ומקלטי המס שנתן. שופט מבית המשפט בסן פרנסיסקו הוציא צו המחייב למחוק את הכתובת wikileaks.org מרשת האינטרנט, אבל חזר בו מהחלטתו שבועות ספורים לאחר מכן בשל הבעיות החוקתיות שהיא עוררה. בין השאר כתב בהחלטתו: "כאשר הג'יני יוצא מן הבקבוק קשה להחזיר אותו מאוחר יותר".

במאמר זה אתייחס לשלושה היבטים עיקריים של הפרשה: ראשית - המוגבלות המשפטית בהתמודדות עם הדלפות מידע ברשת והצורך בשינוי פרדיגמת ההתייחסות למידע שחשוב לשמור על סודיותו; שנית - תפקידה של תקשורת ההמונים הממוסדת והשילוב בין התקשורת הישנה והחדשה. ושלישית - החששות המתעוררים בשל התנהגות חברות הענק המסחריות, ההופכות לשומרות הסף של השיח הציבורי ברשת.

השאלה הראשונית הנוגעת להדלפת הענק היא מה מדינות בכלל וארצות הברית בפרט יכולות לעשות מבחינה משפטית כדי לעצור אתרי הדלפות דוגמת ויקיליקס. התשובה בקצרה היא "לא הרבה". קל ללגלג על הפכפכותו של השופט מסן פרנסיסקו, אבל יש כאן היבט רחב ועמוק יותר: המתח בין הזכות לחופש הביטוי ובין אינטרסים אחרים כמו שם טוב, ביטחון המדינה או סודות מסחריים עדיין קיים. עם זאת אף שאמצעי העברת המידע השתנו לבלי הכר, החקיקה הנוגעת להם לא השתנתה כמעט בכלל, כך שגבולות ישנים נפרצים, אבל גבולות חדשים במקומם אין.

יש להבחין כמובן בין מקורות ההדלפות (המכונים באנגלית whistleblowers) ובין האתר המפרסם אותן, ובין שני אלה ובין עיתונים ממוסדים המפרסמים אותן. מקורות ההדלפות, כגון האנליסט האמריקני הצעיר בראדלי מאנינג, נתפסים ומועמדים לדין, בדומה לפרשת ענת קם אצלנו. כאשר המידע מתפרסם בעיתונים הממוסדים, מצטרף גם היבט של חיסיון על מקורות עיתונאיים.
ובאשר לארגון ויקיליקס ולעומד בראשו, באוגוסט 2010, ימים אחדים לפני פרסום הפעימה השנייה של המסמכים, התקבל אצל עורכת דינו של אסאנג' מכתב מן הפנטגון הדורש ממנו להסיר מסמכים מן האתר ולהימנע מהעלאת מסמכים נוספים. אסאנג' כינה דרישה זו "חוצפנית" ואפשר שיש אמת בדבריו, שכן הפנטגון עצמו נמנע מלפרט את הצעדים שינקוט. מנגד, ב-24 בנובמבר 2010, ימים ספורים לפני פרסום המסמכים, כתב אסאנג' מכתב גלוי לפנטגון ובו קריאה להודיע לו אם קיימים מסמכים שגילויים עשוי לסכן חיי אדם. הפנטגון בחר להתעלם מן הפנייה על בסיס התפיסה האמריקנית שאין מנהלים משא ומתן עם פושעים.

אף שהתובע הכללי של ארצות הברית הודיע כי משרד המשפטים והפנטגון מנהלים חקירה פלילית אקטיבית בשל ההדלפות, כלל לא ברור אם יוגשו כתבי אישום. הסיבה לכך שאת חוק הריגול האמריקני משנת 1917, האוסר פרסום מידע העשוי לפגוע בביטחון הלאומי וכן לסייע לפעילות כזאת, פירש בית המשפט העליון האמריקני פרשנות מצמצמת במגמה להרחיב את ההגנה על הזכות החוקתית לחופש הביטוי (לאחרונה נעשה בו שימוש כששתדלנים פרו ישראלים הואשמו שמסרו חומר שלטוני מסווג לישראל דרך ארגון אייפק. כתבי אישום אלה הוסרו לבסוף).

הדברים נכונים בייחוד בכל הנוגע לפרסומו של מידע מודלף, להבדיל מן ההדלפה עצמה. ואכן, בעברה כזאת אין תקדים להגשת תביעות נגד ארגוני תקשורת ממוסדים, בשל ההנחה שבית המשפט ידחה אותן בעילה של פגיעה בחופש הביטוי. הקושי להוכיח שקיים הבדל מהותי בין אתר ויקיליקס ובין אתר "ממוסד" אחר כגון אתר העיתון ניו יורק טיימס עשוי להוות חסם מפני הגשת תביעה. זאת ועוד, יהיה על התביעה להוכיח שכל אחד מן המברקים אכן פוגע בביטחון הלאומי. לעתים דבר זה כשהוא לעצמו מרתיע רשויות שכן הוא מחייב לשחרר מידע נוסף, שנזקו עולה על תועלתו. מעניין שדווקא הפעימה השלישית של המידע לא עסקה בהזזת כוחות צבאיים או במרשם לבניית פצצות מימן. אין ספק שפרסום המידע הביך  את הממשל, אבל קשה לטעון שהוא פגע בביטחון הלאומי. מהרמיזה במכתב הפנטגון לאסאנג' שהפרסום עשוי לסכן חיי אדם אפשר רק להסיק שחלק ממה שמסווג כנוגע ל"ביטחון לאומי" וכ"שמירה על פעילות המודיעין" הוא בעצם כיסוי על הממשל מפני מבוכה, שלא לומר מפני פעילות בעייתית מבחינה משפטית, ציבורית או מוסרית.

הואיל ופרסום המסמכים על ידי ארגון ויקיליקס (להבדיל מעצם הדלפתם) איננו ככל הנראה בלתי חוקי, הציע הסנטור ג'ו ליברמן (דמוקרט מקונטיקט), ראש הוועדה לענייני ביטחון לאומי וענייני מדינה בסנאט, הצעת תיקון לחוק הריגול בצורת חקיקת מגן שתאסור על הפצה ופרסום של מידע מודלף אם הדבר מסכן את ה"אינטרס הלאומי" (ולא את הביטחון הלאומי). חוק כזה, לפיה ההצעה, יחול לא רק על אתרים חתרניים דוגמת ויקיליקס, אלא על כלל אמצעי התקשורת. להצעה זו מתנגדים רבים, הן בשל פגיעתה בזכויות אדם והן בשל החשש ממדרון חלקלק של תגובת יתר לאופייה של המדיה החדשה. יש לזכור שגם הדין הישראלי הנוגע למסירת סודות לוקה בחומרה מופרזת, עם זה יש לצפות לגל של הצעות חקיקה מסוג זה ברחבי העולם המערבי.

הקושי המשפטי העיקרי באשר לאתר ויקיליקס (ובמידה לא מבוטלת גם באשר לעומדים בראשו), הוא טריטוריאלי: הגלובליות של הרשת מתנגשת בעוצמה בלוקליות של המשפט. ויקיליקס מגדיר עצמו כ"ארגון חדשות ללא מדינה", והגדרת מקומו בטוויטר היא everywhere. האתר עצמו נמצא על שרתי חברה שוודית, שלה שרתים בכל העולם והמעניקה לפי הגדרתה "שירותי אחסון ברמת ביטחון גבוהה וללא שאלות מיותרות". יש הטוענים שהבחירה בשוודיה איננה מקרית. החוקה השוודית מעניקה את החיסיון הרחב ביותר באירופה על מקורות מידע בעלי ערך ציבורי. גם לו היה אפשר, על פי החקיקה האמריקנית, להעמיד לדין על הדלפות כגון אלה של אתר ויקיליקס (מה שכנראה אינו אפשרי, כמו שכתבתי למעלה), עורך האתר אינו אזרח אמריקני, והעבֵרה של הפצת המידע לא נעשתה על אדמתה של ארצות הברית. ארגון ויקיליקס מסרב להופיע בבתי משפט בארצות הברית, ועד היום, על אף כמה ניסיונות משפטיים לחשוף מקורות בבתי המשפט, שום מקור לא נחשף דרך הארגון.

אוסטרליה, מדינת אזרחותו של אסאנג', מחפשת זה זמן דרכים להוציא נגדו צו הסגרה (מעניין שבאוסטרליה ההצעה לקבוע סינון מנדטורי של האינטרנט - חסימה שלטונית של גישה לאתרים -  נמצאת בשלבי דיון מתקדמים, ואתר ויקיליקס הוא אחד האתרים ב"רשימה השחורה" של האתרים שראוי לאסור את הגלישה אליהם). עם זאת, פתיחה בהליך הסגרה היא בעייתית, שכן אמנות ההסגרה בעולם המערבי כוללות בדרך כלל החרגה של אי-הסגרה בעבֵרות שיש להן אופי פוליטי. עברה מסוג הדלפת מידע מסווג עשויה להיחשב כזאת. יש להבחין בין האמור לעיל ובין צו המעצר שהוצא כנגד אסאנג' בשוודיה ושמכוחו הוא נעצר מאוחר יותר בלונדון בעברת אונס אזרחית שוודית על אדמת שוודיה. בעברה מסוג זה ניתן להעמיד לדין אזרח מדינה זרה משום שהעברה בוצעה על אדמתה של שוודיה ונגד אזרחית שוודית. בעניין זה קל יותר גם לדרוש צו הסגרה, שכן אין מדובר בעברה שיש לה אופי פוליטי. אף שהיבט זה אינו קשור ישירות לעניין, יש בו כדי ללמד דווקא על אוזלת ידן של הרשויות בטיפול באתר ההדלפות בהשוואה לטיפולן בעברות אחרות.

אפשרות אחרת להתמודד עם אתרי הדלפת מידע היא באמצעות צווי מניעה שימנעו תעבורה אל האתר וממנו. אפשרות זו משקפת במידה רבה חשיבה אנכרוניסטית. ראשית, משום ששם המתחם (הדומיין) המילולי איננו הדרך היחידה להיכנס אל האתר ואפשר להשתמש גם בתיאור המספרי (למשל באמצעות הקשה פשוטה בגוגל) או בכל שם כיסוי אחר (כמו שעושה ויקיליקס לגולשים הסינים: היא יוצאת בקריאה לגולשים מחוץ לסין לחפש בגוגל את המילים  cover names for wikileaks ואת התוצאות לשלוח לחבריהם בסין כדי לעקוף את "פרויקט מגן הזהב" של הצנזורה הסינית על מנועי חיפוש ועל אתרים ברשת). ואכן, הקישורים לכתובת cablegate.wikileaks.org התפזרו מהר במדיה החברתית, שוכפלו בשמות שונים והועברו בדוא"ל.

שנית, משום שעשרות אתרים, בייחוד במדיה החברתית אך גם מחוצה לה, יסכימו לארח את האתר בשיטת המראָה (mirroring), שבה אתר אחד מעתיק תוכן של אתר אחר בשלמותו. עד כה יש לוויקיליקס יותר משש מאות אתרי מראה כאלה. עוד יש לזכור שהלקח החשוב ביותר הנוגע לאירועי צנזורה בכל העולם המערבי הוא שרעשי הרקע סביב התהליך יוצרים סקרנות ציבורית השומטת את הקרקע מתחת הרציונל של החסיית המידע. כמו שכתבתי בעניין ענת קם, את צווי איסור הפרסום - גם אם אמצעי התקשורת המקוונים הממוסדים אכן יכבדו- יוכלו לעקוף בקלות בלוגרים עצמאיים ומקורות מידע נגישים באמצעות מנועי חיפוש. לאחר כמה פעימות של הדלפת מידע כיום ברור לכל גולש שמידע שהודלף יהיה זמין לו לקריאה בדרך זאת או אחרת.

נכון עשו אפוא השלטונות האמריקניים כשבחרו שלא להשתמש בכלי משפטי בלתי יעיל זה, שהיה שם ללעג את המשפט ואת הסמכות הריבונית גם יחד.

הפתרון, כך נראה, אינו התמודדות עם המידע שכבר הודלף, אלא שינוי פרדיגמת החשיבה הנוגעת לאבטחת מידע. הפרדיגמה השלטת (בישראל לא פחות מבארצות הברית) נשענת על ההנחה שאדם שיש לו סיווג ביטחוני מסוים יכול לקבל גישה בלתי מוגבלת למידע בתנאי שלא יעשה בו שימוש לרעה: יעתיק אותו, יפרסם אותו או ימעל בתפקידו. בעידן שבו קלות ההעתקה מפתה אחדים מבעלי זכויות הגישה להעתיק את המידע, תפיסה זו איננה עומדת במבחן המציאות. לכשלושה מיליון אמריקנים לערך יש סיווג ביטחוני המאפשר להם גישה לרשת האינטראנט האמריקנית sipdis שממנה הודלפו המברקים. קשה לבוא בטענות לאתר ויקיליקס כאשר מידע כזה מסתובב ברחבי הגלובוס וחשוף למספר כה רב של קוראים.

יש לצפות כי כמו שהתפתח תחום ניהול הזכויות הדיגיטליות (digital rights management) כמשקל נגד לתופעת ההעתקה הבלתי חוקית של קבצים שיש עליהם זכויות יוצרים (וגם אם התחום אינו מוסדר באופן מוחלט, נוצרו תמריצים חיוביים לגולשים לשלם מעט בעבור תוכן איכותי), כך יצטרכו ממשלות וארגונים בעולם לבחון את סוגיית ניהול זכויות המידע (Information rights management). פעילותו של הממשל האמריקני לצמצום זכות הגישה אל תשדורות חסויות מהסוג שהודלף היא בדיוק הצעד הראשון בהקשר זה. תפיסה של ניהול זכויות דיגיטלי תעניק משקל לבדיקה אישית של בעלי זכות הגישה למידע, אבל תותיר משקל רב הרבה יותר לסוגיות כמו אבטחת מידע, הצפנה וקידוד, מניעת העתקה של קבצים וכיוצא באלה.

באף אחת מהפעימות של חשיפת ההדלפות באתר ויקיליקס בשנת 2010 לא נחשף מידע חדש לחלוטין. אחרי הכול, כל קוראת עיתונים בעולם המערבי עשויה לדעת שנשיא צרפת חסר סבלנות או ששליטי מדינות המפרץ אינם מחבבים את אחמדינג'אד.

אני מבקשת לטעון שלא תוכן המסמכים הוא שיצר את העוצמה, אלא כמותם. דווקא בשל ים המידע נדרשה יד מתווכת, נדרשו ניפוי ומיפוי שיעניקו הקשר פוליטי, דיוק והיגיון בנתונים. את אלה לא יכול היה ארגון ויקיליקס לספק. מטרת הארגון לחשוף את המידע, אבל את מלאכת הסיפור הוא הותיר לארגוני התקשורת הגדולים. משחרור המידע באוגוסט 2010 ובאופן בולט יותר בפעימה השלישית נוצר שיתוף פעולה ייחודי בין ויקיליקס ובין שלושה ארגוני חדשות, מן הממוסדים בעולם המערבי: הניו יורק טיימס האמריקני, הגארדיאן הבריטי והדר שפיגל הגרמני. העיתונים קיבלו גישה מוקדמת אל מאות אלפי הדוחות והמברקים המודלפים, ובתמורה לכך תיאמו את מועד הפרסום עם האתר.

התופעה הייחודית כאן היא כוראוגרפיה מתוחכמת של אמצעי התקשורת החדשים עם אלה המסורתיים מהזרם המרכזי, המייצגת סוג חדש של עיתונות היברידית. בלי להתייחס לדרך שבה השיג ויקיליקס את המידע, הוא מצא במוסדות התקשורת המסורתיים רעב לסקופים ולסיפורים טובים ומחויבות עיתונאית כלפי קהל הקוראים.

הערך הסינרגטי של שיתוף הפעולה הוא עצום. בשביל ויקיליקס מדובר בתהודה הרבה מעבר לעצם קיומו של אתר ההדלפות: מעורבותם של העיתונים הממוסדים שמטה את הקרקע מתחת האפשרות לצנזר מידע, משום שהם הטילו את כל כובד משקלם ואחריותם המקצועית על הפרסומים ובכך מנעו התערבות שלטונית שהייתה נתפסת כפגיעה ישירה בזכות לחופש הביטוי. כל עיתון פעל גם בהתאם למשטר שהוא פועל בו: הגארדיאן הבריטי למשל מסר מבעוד מועד מסמכים לניו יורק טיימס האמריקני, מחשש שבבריטניה יוטל בכל זאת צו איסור פרסום על חלק מן החומרים. בו בזמן הודיע כי ימחק שמות של מקורות מן המסמכים, כתגובת נגד לפנייה שהעבירה אליו הוועדה המייעצת בנושאי עיתונות, שידור והגנה בבריטניה, שהיא גוף של קו-רגולציה (שיתוף פעולה רצוני בין השלטון ובין הגוף המפוקח).

בשביל התקשורת המסורתית מדובר במקורות מידע מצוינים. השיח הציבורי התעשר בזכות המידע ופרשנותו, אבל לא פחות מכך בשל העוצמה הטמונה בים המידע: נראה שרוחב היריעה אילץ את התקשורת, שבדרך כלל מעדיפה להתייחס לקונקרטי, לסיפור אחד, להתמודד עם פרטים רבים מאוד שכל אחד מהם כשהוא לעצמו אינו דרמטי מאוד. התוצאה: עיבוד מידע והסתכלות על התמונה הרחבה -  אלמנטים חסרים בשיח הציבורי.

אף ששיתוף הפעולה בין התקשורת הממוסדת ובין אתר ויקיליקס מסמן עליית מדרגה בעירוב שבין מאפייני התקשורת הישנה והחדשה, עדיין נותרת בעינה השאלה מדוע היה צורך בג'וליאן אסאנג' כדי לחשוף את המידע. היכן היו ארגוני התקשורת הגדולים עוד לפני כן, ומדוע לא היו ברשותם אמצעים לגילוי אמת ממסדית מהסוג שיצר ויקיליקס. אפשר אפוא שהתקשורת החדשה מאלצת את התקשורת המסורתית והממוסדת להתנער משרעפי הנינוחות, ובכך היא משמשת מוסד ביקורת ראוי הנוסף עליה.

זאת ועוד, מעקב אחר הדיווח על הפרשה מלמד שכל ארגון תקשורת בחר להבליט נושאים אחרים ולהעניק להם הקשר המתאים לקהל קוראיו הייחודי. דבר זה בולט גם בתפקודה של התקשורת הישראלית, שבאופן צפוי למדי התמקדה בנושאים הקשורים לישראל.

בהקשר הישראלי מעניין לציין את ההתעסקות הרבה במסמכי ויקיליקס דווקא אל מול שיתוף הפעולה הנחרץ עם הממסד בפרשת ענת קם. נדמה שענת קם נתפסה כ"מי שקמה ופגעה בכולנו", ואילו ג'וליאן אסנג' נתפס כתימהוני, בוודאי כשהמידע שפרסם נגע להבכת מדינות אחרות. בהקשר זה חשוב להבין שפרשת ויקיליקס צריכה להיות אבן דרך בהבנה כי לא ניתן יהיה, וטוב שכך, לייצר פרשת קם נוספת שיש בה החסיית מידע לתקופה כה ארוכה.

כשבועיים לאחר התפוצצות פרשת ויקיליקס החלה מסתמנת מגמה שבה חברות מקוונות לשירותים ותשלומים ניתקו קשרי מסחר עם האתר. הנימוקים היו מגוונים. החברה שנתנה לוויקיליקס את שם הדומיין שלו, Wikileaks.org, מחקה את שם הדומיין משום שלטענתה ההתקפות הבלתי פוסקות עליו מערערות את יציבותה של החברה, המספקת שירותים לעוד כחצי מיליון אתרים. כמוהו עשתה גם אחת מחברות השרתים שעליהם ישב האתר, בטענה שהיא חוששת מפני פגיעה בלקוחות אחרים שלה בשל מתקפות ההאקרים הבלתי פוסקות עליו. ענקית המסחר המקוון אמזון, שאירחה את אתר ויקיליקס על שירותי הענן שלה (בעסקה מסחרית לכל דבר), הודיעה כי תחדל להעניק לו שירותים, שכן הוא מפר את תנאי השימוש שלה, האוסרים אכסון מידע שאינו שייך לבעל האתר. חברת התשלומים המקוונים פייפאל (paypal) הודיעה על סגירת חשבון התרומות לאתר, ואליה הצטרפו מאוחר יותר גם הבנק השוויצרי שבו מנהל אסאנג' את חשבונותיו וחברות האשראי ויזה ומאסטרקארד. יש הטוענים שהסיבה לחרם של חברות כספים ובנקאות נעוץ בחששן מפני הדלפות נוספות, אשר, כמו שמסר ארגון ויקיליקס, יעסקו במערכת הבנקאות הפרטית. הנמקה הרשמית של החברות הייתה שהאתר מבצע פעילות בלתי חוקית ועל כן מפר את תנאי ההתקשרות עמן.

הכוחות שמאחרי המהלך הבעייתי והתמוה נחשפו באתרה של חברה קטנה ושמה Tableau, המייצרת יישומים גרפיים חינמיים ברשת. חברה זו הסירה יישומים גרפיים שלה שנעשה בהם שימוש באתר ויקיליקס, וכתבה כי עשתה כן בעקבות פנייה של הסנאטור ג'ו ליברמן. אין זו הפעם הראשונה שליברמן דורש להסיר מן הרשת חומרים (בפעם הקודמת הוא ביקש מחברת יוטיוב להסיר חומרים שלטענתו ייצרו ארגוני טרור אסלאמיים ונענה בשלילה בשל חשש מפגיעה בחופש הביטוי), ואין זו הפעם הראשונה שממשלים בארצות המערב דורשים מחברות מסחריות להסיר תכנים מן הרשת. מתברר שליברמן פנה באופן אישי בעניין זה גם למנהלי אמזון ולפייפאל בבקשה לנתק את קשריהן עם ויקיליקס, ונענה בחיוב. פייסבוק, לעומת זאת, הודיעה כי בשלב זה אין לה כל כוונה להסיר שום מידע משרתיה או מאתריה.

אין ספק שאחת הדרכים לפגוע בארגון כמו ויקיליקס היא לייבש את מקורות המימון שלו ולפגוע באפשרותו לבצע התקשרויות מסחריות. הדבר מחמיר כאשר האתר נאלץ לנדוד בין שרתים שונים בעקבות סירובן של חברות גדולות ואמינות לארח אותו. לחץ פוליטי על חברות מסחריות לצנזר ביטוי פסול מכול וכול, אבל בשורות הבאות אבקש להתייחס דווקא לטיעון של החברות, שלפיו הן הפסיקו את התקשרותן עם הארגון משום שהוא פוגע בתנאי השימוש שלהן וללא לחץ שלטוני פורמלי.

לכאורה ברור שלחברות אלה הזכות לפעול בהתאם לכללים שהן קובעות. חברות אמריקניות מסירות מידע מוגן מהשרתים שלהן כדבר שבשגרה בטענה שהוא מפר את תנאי השימוש באתר. הכול בכוונה טובה וכדי שלא לעבור על החוק. אבל הכוונה טובה מדי. היא זאת שהביאה למשל את האתר החברתי לינקדאין לחסום גישה אליו מכל שרת הנמצא על אדמת סוריה בטענה שסוריה היא מדינה תומכת טרור. כאשר חברות פרטיות ומסחריות, העוסקות בעצם בשיח הציבורי, מצנזרות מידע בהחלטתן מי עבר על החוק ומי לא, הן גורמות נזק עצום למימוש הזכות לחופש הביטוי (שלא לומר לוקחות את החוק לידיהן).

בעידן המקוון השיח הציבורי תלוי במידה רבה בשטח דיגיטלי המאחסן אותו, המנוהל, מופעל ונשלט על ידי חברות פרטיות. אנו קוראים חדשות, משתתפים בוויכוח פוליטי, כותבים פוסטים בבלוגים - וככל שאנו תלויים יותר בפלטפורמה מקוונת למימוש זכותנו לחופש הביטוי, כך נרגיש גרוע יותר אם השטיח מתחת מקלדותינו יישמט. כשחברות פרטיות מממשות את זכותן לבצע שיטור תוכני באתרים, בשרתים או בכבלים שבבעלותן, הן מבצעות את מה שחוקר האינטרנט איתן זוקרמן מכנה "צנזורה מתווכת". ומכיוון שאין זה אפשרי מבחינה כלכלית, וגם מסובך, לארח בעצמנו את התוכן שלנו, רובנו בעצם תלויים באסדרה (רגולציה) של החברות האלה ובכללים שלהן.

הודעתה של אמזון שהיא הסירה את אתר ויקיליקס בשל הפרת תנאי השימוש ולא בשל הדרישה השלטונית צריכה להפעיל פעמוני אזהרה. איזו אחריות נושאות "חברות אירוח המידע והובלתו" כלפי המרחב הציבורי והזכות לחופש הביטוי? הדבר מזכיר את השאלות שנשאלו למן שנות השבעים של המאה העשרים ביחס לעיתונות המסורתית: האם כלי תקשורת פרטי בבעלות מסחרית ראשי לצנזר מידע משיקוליו הוא, ומהי דרגת מחויבותו כלפי הזכות לחופש הביטוי?

אפשר שבעידן המקוון עתידו של חופש הביטוי תלוי בשאלה כיצד ניתן יהיה, באמצעים שלטוניים ואזרחיים, להביא את החברות הפרטיות המתנהגות כרגע כשוערות השיח הציבורי להתנהג באחריותיות כלפי האינטרס הציבורי והוויכוח החופשי. אפשר שצריך ללחוץ על חברות אלה לייצר תנאי שימוש טובים יותר, שקופים יותר וברורים יותר, שיבטאו מדיניות של אסדרת תוכן המשקפת מחויבות עמוקה לזכות לחופש ביטוי. כמו שהדבר קיים בהיבטים אחרים של הפעילות המקוונת כגון בתחום ההגנה על הזכות לפרטיות, נדמה שהמשפט החוקתי נמצא בימים אלה באותיות הקטנות של תנאי השימוש.

אחד התיאורים הסמליים של הגבלת הזכות לחופש הביטוי הוא האיסור לצעוק "שרפה" בתוך תאטרון הומה אדם. המילה החשובה כאן אינה "שרפה", אלא "תאטרון הומה אדם". אזעקת שווא עשויה לגרום בהלה, דוחק ואפילו אבדות בנפש. כאשר יש סכנה אמיתית וניתנת לזיהוי, דרושות מגבלות. סיכון בנפש הוא חשש שאי-אפשר לעמוד בפניו. מנגד, חששות אחרים עשויים לפעמים להיות מסך מגן מפני הימנעות של גופים בעלי עוצמה מלחשוף עצמם לדיון ציבורי. בתוך המטריצה הזאת יש לראות את הסערה שנוצרה סביב חשיפת המסמכים על ידי ויקיליקס. פרשת ויקיליקס מעוררת בכל העוצמה את סוגיית הגבלות התוכן ברשת האינטרנט בדרכים כגון איסור פרסום מידע (כמעט שלא רלוונטי ולא אכיף); הפחדת בלוגרים ומנהלי אתרים חתרניים (אם באמצעות העמדה לדין, הסגרה, הטלת חובות רישום או החרמת ציוד אלקטרוני); מעקב מקוון; או הטלת אחריות על ספקי שירותים מקוונים (נשאי תוכן, שרתים ושירותי תשלומים).

אכן, המתח בין הזכות לחופש הביטוי והעיתונות, המתבטאת בשיח ציבורי רחב ומעמיק, ובין זכויות כגון הזכות לפרטיות ולשם טוב ואינטרסים של הגנה על ביטחון המדינה או סודות מסחריים - מתח זה בעינו עומד. אלא שהחקיקה הנוגעת אליו לא השתנתה במאומה ב-15 השנים האחרונות, אף שהתקשורת, הכלי המרכזי למימוש הזכות לחופש העיתונות, השתנתה לבלי הכר. תפיסת אמצעי תקשורת ההמונים כמספר מצומצם של ערוצים, שלא פעם אפשר לסמוך על ההגבלה העצמית שלהם, ובשטחים אחרים אפשר להתעמת אתם על בסיס קונקרטי של זהות הארגון, אינה רלוונטית בעידן של שוק רעיונות הגדוש אנשים יוצרי תוכן שאינם אנשי מקצוע וכן אמצעי הפצה ויראליים של כל הגיג והגיג. הגבולות הישנים והמוכרים נפרצים, אבל עדיין אין חדשים במקומם. סגירת אתר אינטרנט היא פעולה לא רצויה. פתרונות טובים אחרים אינם בהכרח בהישג יד.

פרשת ויקיליקס מבהירה בעצם שהטכנולוגיה מצמצמת במידה ניכרת את השליטה השלטונית במידע. אפשר לומר שהסיוט של הדיפלומטים הפך כאן לחלומם של ההיסטוריונים. עם זאת הפרשה מוכיחה הן את הצורך בעיתונאות ממוסדת, רצינית, מסורה ומקצועית, והן את חשיבות התפיסה שכוח פרטי עלול לאיים על מרחב השיח הציבורי לא פחות מהשלטון.

 

עו"ד ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה.

Deibert, Ronald J., John G. Palfrey, Rafal Rohozinski and Jonathan Zittrain (eds.), 2010. Access Controlled: The Shaping of Power, Rights, and Rule in Cyberspace, (Information Revolution and Global Politics), Boston: MIT Press.


Rabban, David M., 1997.  Free Speech in its Forgotten Years, New York: Cambridge University Press.

מאמרים ומחקרים

תהילה שוורץ אלטשולר, אשליית התקשורת החדשה, 12.4.2010

ראם שגב, הצעת החוק בעניין סינון אתרי אינטרנט, 17.4.2008

תהילה שוורץ אלטשולר, עיתונות דוט.קום: העיתונות המקוונת בישראל, 2007